דפים

יום ראשון, 27 במאי 2018

בר דעת משתף: עשר שנים לפטירתו של העיתונאי אדם ברוך


על תקשורת, חמלה וסוכני הזיכרון
אדם ברוך עיצב במידה רבה את "גלובס", ותפישתו ממשיכה להשפיע על כלל התקשורת בישראל
   מאת: אלונה בר און   גלובס  


                                   





ברוך רוזנבלום ז"ל, ובשם שבחר לעצמו, אדם ברוך, נכדו של ראש ישיבת מאה שערים, משפטן מהאוניברסיטה העברית, ממנסחי העיתונות והתרבות הישראלית כפי שאנו מכירים היום, היה עורך "גלובס" בין השנים 1992-1996 ונמנה על עורכי ומייסדי עיתונים נוספים של קבוצת מוניטין-גלובס החל מ-1978: המגזין "מוניטין", "אנשים" ו"כספים".



תפיסת עולמו העיתונאית המרובדת של אדם ברוך ספוגה חזק כל כך בדפים ובדיו, הפיזיים והווירטואליים, של "גלובס" באופנים רבים ומשורגים שכבר קשה לבודד. בעובי הפונטים, בשפה הרזה, במגזין "ליידי גלובס" שייסד, בכותבי ובעורכי "גלובס" שעוד הספיקו לעבוד איתו וללמוד ממנו כשהיה עורך "גלובס" ו"מוניטין", ובאלה הצעירים יותר, שלמדו חלקים משפתו דרך יורשיו האחרים בעיתונות העברית. חלקם אפילו לא יודעים מאיזה שורשים הם ינקו ויונקים כיום.
1. ביקורת וחמלה
ביום חמישי האחרון הוקרן בסינמטק הסרט שעשו עמליה ועידו רוזנבלום על אדם ברוך, אבא שלהם. הרבה פנים של אדם ברוך מופיעות בסרט. בהם הפן של העיתונאי, שתופס מציאות, מנסח אותה ומתווך אותה. העיתונאי שמצויד בעיניים ובאוזניים, במלים ובעין ביקורתית, אך גם בחמלה, הרבה חמלה:
שנת 1987, לרגל 20 שנה למלחמת ששת הימים, אדם ברוך נוסע בשליחות "מוניטין" לג'ונגל באפריקה, לביקור בגלות מרצון שכפה על עצמו האלוף במילואים שמואל גונן, גורודיש.
בראיון בתוכנית הבידור של מני פאר, דקה 36 בסרט, מסביר אדם למה הוא נסע לגורודיש, ובכך מנסח איך נראית הוקעה חברתית וציבורית, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, במלוא עוצמתה, כדי שנדע איך זה נראה ואיך זה מרגיש, לאלה שהדחנו, רגע אחרי שהיו הגיבורים הגדולים שלנו:
"67, מלחמת ששת הימים, גורודיש היה כמעט יהודה המכבי. הוא היה גיבור. הוא קרא לדרור. כל העם אהב אותו. ילדים חלמו להיות גורודיש.. הוא היה הסמל. לאורו התחנכנו. ב-73 גורודיש נערף, ועדת אגרנט.. מחדל מלחמת יום כיפור נפל עליו ועל דדו...
   "גורודיש חי בבנגי בג'ונגל, 650 ק"מ מהעיר        מבוצר... הוא חי בשנת 1973 והוא חי בשנת 1987... בשנת 1973 הוא חי את המלחמה.. בג'ונגל יש לו את הרמב"ם, יש לו את רבי נחמן מברסלב, יש לו את יומן הרל"ש שלו מהמלחמה, יש לו מסמכים שנוגעים לועדת אגרנט, והוא חווה את מלחמת יום כיפור חוויה יומיומית. פלסטית".
שנת 1998, אדם מוציא את ספרו "הוא היה גיבור" (ע"ע גורודיש) ומגיע להתראיין בתוכנית האירוח "לילה גוב" של גידי גוב ב"טלעד", ומנסח בו במקום כתב ביקורת חריף ונבואי ממש על התקשורת הישראלית כמשחיתה חברתית, דרך ניסוח השפה.
אדם: "אבל, גידי, לפני שאנחנו מגיעים לספר שלי, בשביל זה הזמנת אותי, אני חושב שכדאי שתקדיש לי חצי דקה, מחוץ לתוכנית ומחוץ להסכמים. יש?"
גידי: "כן"
אדם: "בסוף שבוע האחרון, במשך כ-36 שעות, מעל החברה הישראלית בכללותה, דתיים וחילוניים, אנשי שמאל ואנשי ימין, עניים ועשירים, ספרדים ואשכנזים, ריחפה גופה של "פועל זר", כאשר התקשורת מכנה את הגופה, "פועל זר", כאילו זה שם פרטי ושם משפחה, כאילו אין לו שם. "פועל זר", ריחף במשך 36 שעות מעל החברה הישראלית. כאשר לפני חודשיים, פועל זר נחשד באונס וברצח, גירשנו את הפועלים הזרים מישראל כאיש אחד. אני מציע שאנחנו כעת נצדיע לפועל הזר, שבמשך 36 שעות שכב על מדף בטון בגליל בן 200 מטר של חברת החשמל, ונצדיע לו כבונה המדינה העברית, 98'".
גידי: "זה מפתיע אותך?"
אדם: "זו זוועה.. היחס האנונימי, האלים, הבלתי אנושי, המספרי, הדיגיטלי והשמי, "פועל זר", הוא השחתה של הלב, הלשון, הראש, הנוער והחברה הישראלית.
2. לא מתוך עמדת כוח
המשורר רוני סומק מתראיין בסרט ומספר איך אמר לאדם ברוך: "אתה מכניס גם את החמלה, אתה מכניס גם את האנושיות. אבל החמלה היא לא מאיזו עמדת כוח, שהנה, אני החזק ואני חומל עליך. החמלה היא חלק ממצוות שאני ממלא אותן כיוון שזה מה שעושה אותי לאדם".
3. נהר של אדם אחד
בשנת 1993 מספיד אדם את הצייר, זוכה פרס ישראל, יחזקאל שטרייכמן: "דמה בנפשך כאילו לידך נמצא נהר של ניסיון, של אמנות, של תרבות, של סגנון ושל אישיות. זהו נהר של אדם אחד".
עבור העיתונות והתרבות העברית, עבור "גלובס" ועבורי אישית, אדם ברוך הספיק לנסח אפילו את ההספד המדויק של עצמו. אדם ברוך הוא הנהר, הסואן והרגוע, העמוק והרחב, של אדם אחד.


פורסם בגלובס ביום 27/05/2018


יום שני, 14 במאי 2018

מרצים כותבים: סרבני פייסבוק. מאת פרופ' סאם ליימן-ווילציג


סרבני פייסבוק: שמרניים מדי או חכמים לפני זמנם?
מאת:פרופ׳ סאם ליימן-ווילציג*







אחד המודלים הכי מפורסמים במחקרי תקשורת (וטכנולוגיה בכלל) הינו התיאוריה של אֶווֶרֶאט רוגֶ׳רס: הפצת חידושים (Diffusion of Innovations). במודל שלו חמישה שלבים או סוגים של מְאַמְצֵי טכנולוגיות חדשות (הסֵדֶר כאן מהראשונים לאחרונים): מְחַפשֵי חידושים (או מחדשים בעצמם); מְאַמצים מהירים; הרוב המוקדם; רוב מאוחר (מאמצים איטיים); הַמְאַסְפִים (מזדנבים מאחורה).
ברצוני להתמקד בקבוצה האחרונה. על פי רוג׳רס אלה אנשים שמרניים ביותר, שמהססים – ואולי גם מפחדים – מכל דבר חדש. בסופו של דבר, ״כמובן״, הם נגררים לתוך המדיום/הטכנולוגיה החדש/ה בלית ברירה, כי אחרת ״אי אפשר״ לחיות בעולם המודרני.
ברם, מסתבר שהוא טעה טעות כפולה. בנוסף לכל המְאַמְצִים האלה (במוקדם או במאוחר) ישנם שני סוגי אנשים שאינם מצטרפים בשום אופן למדיום החדש: שמרניים קיצוניים; סרבנים מסיבות עקרוניות.
בקבוצה הראשונה ניתן למנות קבוצות כמו ה״איימיש״ בארה״ב אשר אמונתם הדתית אינה מתירה הַכְנָסַת סוגים שונים של טכנולוגיות לחייהם, שמא הדבר יכרסם באושיות החברה והאמונה שלהם. דוגמה נוספת לקבוצה כזו יותר קרובה אלינו: חוגים של חרדים אשר דוגלים בסיסמת התלמוד ואשר קיבל חיוב הלכתי ע״י החת״ם סופר: ״חידוש אסור מן התורה״. ויש להודות שיש בכך הגיון וחכמה – מבחינת אותן קבוצות. שהרי אנו יודעים עד כמה (למשל) רשת האינטרנט יכולה לפרוץ גדרות ולשנות דפוסי התנהגות (פורנוגרפיה נגישה לקטינים ומבוגרים, כדוגמה אחת מיני רבות).
הקבוצה השנייה נמצאת כמעט בצד השני של המתרס: אנשים מודרניים, המבינים היטב את הטכנולוגיות החדשות – ובאופן עקרוני מסרבים ללכת עם העֵדֶר לאמצן, מסיבות רבות: פילוסופיות, חברתיות, כלכליות וכו׳.
מכאן לפייסבוק וכל מה שאנו למדים לאחרונה על מה שרשת חברתית זו (ולא רק היא) מחוללת בעולם שלנו – הן מאחורי הקלעים (חדירה לצנעת הפרט) והן במישרין (״התמכרות״ למסך).  אולם, יש ״טעות״ במלה אחת במשפט הקודם: כל מי שהיה מעונין ״לחפור״ קצת, היה יכול כבר לפני עשר שנים לדעת ולהבין מהן המגרעות החמורות של הצטרפות לפייסבוק. כלומר, ״סרבני פייסבוק״ אינם רק ״פרימיטיביים״ אלא יש קבוצה משמעותית שהם חכמים ומביני עניין ברמה גבוהה.
במדינות לגמרי מרושתות (פיזית) ואשר פייסבוק קיימת בהן כבר זמן רב, בערך 30% אינם נמצאים בפייסבוק ואף פעם לא היו. להערכתי, הרוב ביניהם אינם מסוג האיימיש והחרדים, אלא אנשים מפוכחים שמבינים שלא כל ״מאכל חדש״ הינו בריא, אפילו אם הינו ״טעים״.
האם אני ביניהם (מרצה וחוקר תקשורת חדשה)? חפשו אותי בפייסבוק... 

יום רביעי, 9 במאי 2018

בר דעת משתף: תמונות איקוניות מזוייפות. מתוך אתר "הארץ"



           שום דבר בתמונה האיקונית הזאת אינו נכון
הדגל בתמונה של כיבוש הרייכסטאג בידי הסובייטים במלחה"ע השנייה לא היה באמת הדגל שהונף, החיילים לא היו מי שלחמו ולמעשה גם הצילום מפוברק. התעמולה הסטליניסטית הזאת עלתה בהמון דם
מאת יגאל ליברנט




















למעלה: תמונת הניצחוטן הסופית והמעובדת, עם עשן שנוסף ברגע ולאחר שרוטשו השעונים מידי החייל, למנוע רושם שהרוסים עסקו בביזה
למטה: התמונה המבוימת לפני העיבוד, עם השעונים. סטלין קינא בתמונת הדגל האמריקאי באיווג'ימה
התשיעי במאי נחגג בישראל, כמו ברוסיה, כיום הניצחון על גרמניה הנאצית — אף שהחתימה על הסכם הכניעה נערכה יומיים לפני כן, במטהו של הגנרל האמריקאי אייזנהאואר בריימס (ולכן, במערב מציינים את יום הניצחון בשמונה במאי). אלא שסטלין התעקש שהגרמנים יחתמו שוב, מול המרשל הרוסי ז'וקוב בברלין, בטקס שנערך בלילה בין השמיני לתשיעי. כמות הקורבנות הסובייטיים במלחמה בכלל ובמהלך כיבוש ברלין בפרט חייבו היענות לדרישת הרוסים מצד בעלי־בריתם, ואייזנהאואר הסכים מיד לטקס חתימה נוס.
אבל את סוף המלחמה ההיא סימלה גם אפיזודה ספציפית אחרת. התצלום המפורסם של הדגל האדוםהמתנופף מעל בניין הרייכסטאג הכבוש טומן בחובו טרגדיה רבת־משתתפים, שהיא גם משל קודר לניהול הלחימה בסגנון הסובייטי: חוסר התאמה בין מטרות לאמצעים, דגש חסר־פרופורציה על תעמולה, וכרגיל — תלים של קורבנות שהוקרבו על מזבח היוהרה הטוטליטרית.
התמונה המבוימת לפני העיבוד, עם השעונים. סטלין קינא בתמונת הדגל האמריקאי באיווג'ימהYevgeni Khaldei/אי־פי

ב–23 בפברואר 1945, צילם ג'וזף רוזנטל את הנפת דגל הפסים והכוכבים המפורסמת באי היפני איווג'ימה. חודשיים מאוחר יותר, נדרשו מפקדי הדיוויזיות הסובייטיות שהשתתפו בכיבוש ברלין להניף גם הם את דגל הפטיש והמגל מעל הרייכסטאג. אמנם לבניין לא היתה חשיבות אסטרטגית גדולה, אבל סטלין קבע שזהו הסמל הדרוש ואיש לא העז להמרות את פיו של "שמש העמים".
הקרבות העזים באזור הרייכסטג החלו ב–29 באפריל, וביום המחרת יצאו שתי דיוויזיות סובייטיות לכיבוש הבניין עצמו, שהיה מוגן בידי כאלף חיילים גרמניים. ההתקפה הראשונה, שהתחילה עם עלות השחר, נכשלה. במהלך ההתקפה השנייה, שנפתחה אחר הצהרים, קבוצה של לוחמי סיירת סובייטיים מתוך הדיוויזיה ה–150, תחת פיקודו של סגן סמיון סורוקין, הצליחה לחדור אל תוך הב
ניין, לטפס עד לגג ולקבע דגל מאולתר על אחד מפסלי הסוסים שם. מי שהציב בפועל את הדגל, היה טוראי ממוצא טטארי, גאורגי בולאטוב.
כמעט במקביל לקבוצה הראשונה, צוות של תותחנים מתוך הבריגדה הארטילרית מס' 86 קיבע דגל משלו על אחד העמודים של הגג. לפי דיווחים נוספים, דגל הסיירים של סורוקין לא היה אפילו הדגל הראשון — ושני צוותים מיחידות אחרות הספיקו לעשות את זה לפניו.
אלא שהבניין ממש לא נכבש עדיין, הוא שרץ חיילים גרמנים שהמשיכו להילחם בחירוף נפש ולדחוק את הרוסים החוצה, ושתי הקבוצות מניפות הדגל נאלצו לסגת משם. ברם, ההודעה על הנפת הדגל כבר נשלחה "למעלה", ובדרך הפכה לדיווח על כיבוש הרייכסטאג: כך זה נמסר לז'וקוב, שפיקד על המבצע לכיבוש ברלין, כך זה דווח לסטלין, וכך זה שודר ברדיו הסובייטי. כעת, למפקדים הסובייטיים בשטח כבר לא נותר שום מרחב תמרון — הבניין מוכרח להיכבש במהרה ודגל הניצחון מוכרח להיות מונף מעליו בגאון.
מישהו יתאבד בסוף
כולם ידעו שידו של ז'וקוב קלה מאוד על ההדק בכל הקשור לקצינים שאכזבו אותו. למן הרגע הזה, האבידות הסובייטיות אגב כיבוש הרייכסטאג הפכו לבלתי־ידועות עד עצם היום הזה. מתוך זיכרונות המשתתפים בקרב, אנחנו יודעים שצוותים רבים נשלחו לעבר הבניין על מנת לקבע דגל נוסף בחלק כלשהו שלו, אבל כולם נקצרו בידי הגרמנים.
רייכסטג - דלג
ברייכסטאג, הצוות שהציב את הדגל. מלפנים, טוראי גאורגי בולאטוב. מאחוריו, בקסקט, סגן סמיון סורוקין
הבניין נכבש במהלך ההתקפה השלישית, ובשעה עשר בלילה (זמן ברלין) הוצב הדגל הרשמי של הדיוויזיה על גג הבניין בידי שני חיילים נבחרים, רוסי וגאורגי, מיכאיל ייגורוב ומליטון קנטריה, תחת פיקודו של קצין התעמולה האוקראיני, הסגן גאורגי בֶּרֶסְט. חיילים אלה לא השתתפו כלל בקרבות על הרייכסטאג, והם נבחרו בגלל הלאומים שייצגו ובשל חזותם הפוטוגנית. מה שמעניין הוא שמאוחר יותר, ז'וקוב, שלא אהב את מוסד קציני התעמולה, מחק את שמו של מפקד "מבצע ההצבה", הסגן ברסט, מתוך הדיווחים הרשמיים — וזאת חרף העובדה שהלה דווקא כן נלחם באומץ במהלך כיבוש הרייכסטאג ואפילו פיקד על המשא והמתן עם החיילים הגרמניים שהתבצרו במרתפיו.
אבל גם בערב של ה–30 באפריל הכיבוש טרם הסתיים: כאמור, מגיני הרייכסטאג הגרמניים עדיין החזיקו במרתפי הבניין ובחוץ הקרב לא פסק לרגע. הכיבוש הושלם רק בשניים במאי, ואז נשלחו ייגורוב וקנטריה שוב אל הגג, כדי להעביר את הדגל שהציבו בפעם הראשונה אל הכיפה החרבה של הבניין.
כך או כך — התצלום הדרמטי מכולם והמוכר מכולם של האירוע הוא כבר עבודת ביום גמורה של הצלם הצבאי (ממוצא יהודי) יבגני חאלדיי, שבתום הקרב לקח עמו אל גג הבניין חיילים אקראיים לחלוטין — אלכסי קובליוב, אבדול־חאכים איסמאילוב ולאוניד גוריצ'ב — וצילם את הסצינה הדרמטית שמוכרת כל כך לכל חובבי הצילום. אלא שגם התמונה המבוימת הזאת הצריכה עיבוד נוסף: כדי לשכנע את הצופה בכך שמדובר ברגעי קרב נוספו עננות עשן, ולמען לא ייווצר רושם שהחיילים הסובייטיים עסקו במרץ בביזה — נמחק אחד השעונים שעל פרק ידו של איסמאילוב.
ומה אירע לגיבור הדגל האמיתי? גאורגי בולאטוב, שככל הנראה הציב את הדגל הראשון בצהרי ה–30 באפריל נאלץ לשתוק שנים רבות, כדי לא לפגוע בגרסה הממלכתית של האירועים, אך לבסוף סיפר לחבריו את האמת. אלה סירבו להאמין לו ולעגו ל"גרישקה־רייכסטאג" עד שבשנת 1973 הלה שלח יד בנפשו. מפקד הצוות שלו, סמיון סורוקין, גם הוא תלה את עצמו ב-1994.
*שותף מתוך אתר הארץ מיום 9.5.18


יום שני, 7 במאי 2018

בר דעת משתף: כלבי השמירה של הדמוקרטיה. העיתונאים ששינו את ישראל 3: דן מרגלית


מרגלית: "לאה ואני מעולם לא דיברנו על פרשת החשבון, עד הארוחה ההיא אצל רני רהב"

                                              



התבוסה הראשונה בהיסטוריה הישראלית של מפלגת העבודה בבחירות, כמו גם הפעם הראשונה שראש ממשלה מכהן התפטר בגלל מעשה של אשתו, היו שזורות בחשיפתו של דן מרגלית את פרשת "חשבון הדולרים" במרץ 1977. הידיעה התפרסמה בעמודו הראשון של העיתון ומשם החל כדור השלג להתגלגל. כוחות פוליטיים דרשו העמדה של לאה רבין לדין, במקביל הודה הבנק כי שמו של יצחק רבין הופיע בחשבון כשותף. במשרד האוצר גוננו על ראש הממשלה, אולם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק המליץ להעמיד לדין את בני הזוג. ההמלצה - לצד חילוקי דעות פנימיים בממשלה וביקורת ציבורית על תפקודה - הביאה את רה"מ לפרוש מהתפקיד, את שמעון פרס להחליפו, הבחירות הוקדמו - ומפלגת הליכוד הצליחה להביא למה שיוודע לימים כ"המהפך" השלטוני בישראל.
במרוצת השנים השתפרו היחסים. דן מרגלית (צילום: מערכת וואלה! NEWS)
בעידן בו לא היו אינטרנט וטלפון נייד טלפנה אליי רעייתי אליאורה ז"ל מוושינגטון. אמש הייתה בקבלת פנים ושמעה כי ישראלים הלכו לבנק הסמוך לשגרירות. הפקידה סיפרה להם בגאווה כי רעיית ראש הממשלה לאה רבין פקדה את הסניף.
בתחילת 1977 נפלה ממשלתו של יצחק רבין עקב מחלוקת עם המפלגה הדתית-לאומית בנושא של חילול קדושת השבת. החלו ההכנות לבחירות מוקדמות, ורבין הקדים לחודש מרס את ביקורו המסורתי אצל נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. למחרת פגישתם טס רבין מוושינגטון לפלורידה שם נאם בפני ציבור יהודי. יורם רונן המנוח מרשות השידור ואני טסנו עימו כנציגי כל התקשורת הישראלית.
זה היה ערב עצוב. הפמליה ממש התפרקה. כשרבין ביקש לסגור את דלת החדר בו עמד לתדרך את רונן ואותי איש לא קם. השגריר שמחה דיניץ ניסה לתאר בפנינו את הפגישה עם קרטר כמוצלחת, אבל ידענו כי לא עלתה יפה. בערב טסנו לנו יורק.
למחרת, יום שישי, בעידן בו לא היו אינטרנט וטלפון נייד ומהדורות חדשות ללא הפסקה, טלפנה אליי רעייתי אליאורה ז"ל מוושינגטון. אמש הייתה בקבלת פנים ושמעה כי ישראלים הלכו לבנק הסמוך לשגרירות. הפקידה סיפרה להם בגאווה כי רעיית ראש הממשלה לאה רבין פקדה את הסניף. יש לה חשבון בבנק מפני הוא מעניק שירותים טובים.
אחד הישראלים היה קצין חיל האוויר יורם סתר, שהיה בעל תואר בכלכלה וידע כי החוק הישראלי אוסר על ישראלים להחזיק חשבון בחו"ל אלא תוך שנה משובם לארץ. רבין היה שגריר בארצות הברית, אבל חלפו כבר ארבע שנים לשובו. סתר סיפר על כך לרעייתי וביקש שאתקשר אליו. (לא הייתי מפרסם את שמו, אבל הוא עשה זאת מקץ כ-20 שנים בראיון עם נעמי לויצקי ב"ידיעות אחרונות(".
לאה ויצחק רבין (צילום: מערכת וואלה! NEWS)
במהלך כהונתו כשגריר נהג רבין בצורה בלתי נאותה
המתנתי עד יום שני בבוקר. אז נכנסתי לבנק עם המחאה בת 50 דולר לפקודת לאה רבין. לא ידעתי מה מספר החשבון, אבל אמרתי לפקידה שאני חייב לרבין כסף. הפקידה רשמה את מספר בחשבון מאחורי ההמחאה ואני שיננתי אותו בעל פה. למחרת פורסמה הידיעה.
באותו בוקר סיירתי עם עמיתי נחום ברנע במזרח ניו יורק. כמובן שנצרתי את הידיעה בלבי. בלילה, לאחר ביקור אצל הקונסול בניו-יורק אורי בן-ארי, עליתי לחדרו של דן פתיר, דוברו של רבין. היה לא נעים ואיכשהו דיברנו באנגלית, וביקשתי תגובה לידיעה שיש לרבין חשבון באמריקה, והבטחתי כי אם ראש הממשלה יכחיש "לא אחפור תחת עורו אלא אם תהיה לי הוכחה שאינו דובר אמת." פתיר הבטיח לבדוק במרוצת השבת, אבל כל פניותיי אילו לא נענו. במוצאי שבת הם טסו לארץ ואני חזרתי לוושינגטון.
זה לא היה דבר של מה בכך. במהלך כהונתו כשגריר נהג רבין בצורה בלתי נאותה. הוא נרשם אצל סוכן השחקנים הארי ווקר להרצות תמורת תשלום. שגריר לא נוהג כך. לפי השמועות צבר כ-120 אלף דולר של אז, הרבה כסף. אבל מקץ ארבע שנים ב-1977 נותרו בו כ-20 אלף בלבד. רבין השאיר את הכסף באמריקה כי חשש מביקורת בישראל באשר למקורו.
המתנתי עד יום שני בבוקר. אז נכנסתי לבנק עם המחאה בת 50 דולר לפקודת לאה רבין. לא ידעתי מה מספר החשבון, אבל אמרתי לפקידה שאני חייב לרבין כסף והיא בדקה ומצאה כי יש חשבון. הפקידה רשמה את מספר בחשבון מאחורי ההמחאה ואני שיננתי אותו בעל פה. למחרת פורסמה הידיעה ב"הארץ".
הסופר המדיני של "הארץ" מתי גולן לחץ עליי מירושלים לשלוח ידיעת המשך. לא היה לי מידע נוסף. אך זכרתי, שהפקידה בבנק אמרה לי כי הממונה על החשבון הוא הפרופסור נחמנסון מניו-יורק, דוד של לאה. טלפנתי אליו. הוא כבר שמע שיש מהומה בישראל וכינה אותה "הכפשה פוליטית". שאלתי אותו כמה כסף היה אי פעם בחשבון והשיב כי אינו יכול לומר לי כי "לאה הורתה לי להשמיד את המסמכים". זו הייתה הידיעה שפרסמתי ב"הארץ" למחרת היום.
הכתבה שהביאה את רבין להתפטר - והקדימה את המהפך (צילום: "הארץ")
"אז מה רצית, שאשקר לך שאין לי חשבון?"
היועץ המשפטי הפרופסור אהרן ברק סיפר לי לימים כי דווקא הידיעה השנייה עוררה את שימת ליבו. נפתחה חקירה. התברר כי החשבון שייך לשני בני הזוג. הם טענו כי היו בו 2000 דולר בלבד, וזה לא היה נכון. ברק - יועץ משפטי מעולה - העמיד את לאה לדין, ואמר לראש הממשלה כי אם יתפטר ייתר הדבר את הצורך להעמיד גם אותו לדין (הסיפור שהתפטר כג'נטלמן וכמחווה לרעייתו העומדת לדין אינו נכון). באורח טבעי דיברה בי לאה רבין סרה.
כמה חודשים לאחר מכן ארגן עמיתי שאול שיף מ"הצופה" מפגש בין רבין לביני. הוא היה אדום כרימון ולבי הלם במהירות, ובכניסתי לחדרו בקריה בתל-אביב אמרתי לו כי בשיחה עם פתיר הערתי כי אם יכחיש את דבר קיום החשבון לא אחטט תחת עורו. רבין התבונן בי וכבש את לבי: "אז מה רצית, שאשקר לך שאין לי חשבון?" (ב-1992 הצבעתי לו כמועמד לראשות הממשלה).

לאה המליצה. אהוד ונאווה ברק (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)
"אתה יודע שהחמצת עוד משהו בפרשת החשבון." נדהמתי
במרוצת השנים השתפרו היחסים. ב-1999 ערכו נאווה ואהוד ברק סעודה בביתם בכוכב יאיר. ברק ניסה לשכנע את דן מרידור ואמנון ליפקין-שחק לרוץ ברשימתו. זה היה האירוע "החם" במערכת הבחירות ולהפתעתי גם רעייתי דנה ואני הוזמנו. הייתי העיתונאי היחיד שנוכח במקום. זה היה "סקופ" מרכזי. לימים סיפרה לי לאה רבין כי אמרה לנאווה ברק, שלא די להזמין את שני המועמדים ועוד שני אנשי עסקים אלא נחוץ להזמין גם עיתונאי והמליצה עליי. הופתעתי, והודיתי לה.
חלף זמן. לאה ואני מעולם לא דיברנו על פרשת החשבון. אך בארוחת ערב בביתם של הילה ורני רהב ישבתי לצידה. כאשר כל האורחים התפנו לאכול את המנה האחרונה במקומות אחרים אמרה לי לראשונה בחייה: "אתה יודע שהחמצת עוד משהו בפרשת החשבון." נדהמתי. אך אחד האורחים החל לזעוק "לאה ודן ביחד, אני לא מאמין", וכל ניסיונותיה של רעייתי דנה להרגיעו לא צלחו עד שלאה קמה ועזבה את השולחן.
חלף זמן, וגיורא מיוחס שעמד בראש מרכז רבין לחץ עליי לגבות מלאה רבין עדות לארכיונו. אם אסרב היא לא תמסור עדות, הציק לי מיוחס. נעניתי למרות שהייתי טרוד בנושאים רבים אחרים. חשבתי כי בהזדמנות זו אשאל אותה מה החמצתי בביתו של רהב. קבענו פעמיים, אבל היא אושפזה והלכה לעולמה. לא גביתי את עדותה למרכז רבין. גם איני יודע מה התכוונה לספר לי על חשבון הדולרים מקץ שנים כה רבות.
* דן מרגלית משמש כיום כפובליציסט בעיתון "הארץ" וכמגיש ברדיו תל אביב

** המאמר פורסם לראשונה באתר וואללה ביום 18.4.18




יום חמישי, 3 במאי 2018

מרצים כותבים: המוסד בפריים-טיים: בין הצורך בסודיות לרצון לחשוף. מאת: ד"ר כלילה מגן

המוסד בפריים-טיים: בין הצורך בסודיות לרצון לחשוף

המופע של נתניהו בנאום על תכנית הגרעין של איראן, סיפק יחסי ציבור מצוינים לנוכח הנפקד באירוע – המוסד. החשיפה יוצאת הדופן היא לא פחות ממהפכה בגישת הארגון. פרשנות
מאת: ד"ר כלילה מגן

הפרשנים הפוליטיים לבטח עוד יעסקו רבות ב"קוסם", ששוב הצליח לתפוס את תשומת הלב של הקהל הישראלי בזמן צפיית שיא, ונתן את ההצגה הטובה בעיר. באנגלית כמובן. אנגלית, שעל אף הטענה כי נועדה כלפי חוץ, שירתה את נתניהו היטב בקרב הקהל המקומי, שכל-כך נהנה לשמוע את האנגלית המצוחצחת של ראש הממשלה שלו.

נתניהו ניסה להדגים, באמצעות ראיות חזותיות למכביר, שהמרננים כי הוא נושא את הקלף האיראני לשווא באופן דמגוגי - מיהרו לשפוט אותו בחומרה. הוא הכתיב את סדר היום התקשורתי בעולם המערבי, כך שללא ספק הנאום שלו היה הצלחה, שבצדה גם נקודות פוליטיות.
אמנם נתניהו הוא שהיה בקדמת הבמה בזמן צפיית השיא, אבל מי שזכה ליחסי ציבור מעולים באירוע הדרמטי היה דווקא הנוכח-הנפקד: המוסד. המופע המרהיב של נתניהו, עם הקלסרים, התקליטורים, הבד השחור הדרמטי, ושאר השפנים שנשלפו מן הכובע - היה בעצם מופע חד פעמי וזוהר במיוחד של ארגון הביון הישראלי, שהוסיף נדבך משמעותי להילה המיתית סביבו. המוסד הוסיף עוד כמה קומות אל יוקרתו הקיימת בלאו הכי, דרך נאומו של ראש הממשלה.
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים מתמודד לעיתים קרובות עם סוגיות של שחרור מידע, כאשר לרוב נטייתו היא להימנע מכך, ולתת לשקט ולמסתורין לעשות עבורו את העבודה. זאת, למעט מקרים שבהם במאזניים העדינים הללו עולה הרווח של החשיפה על ההפסד שעלול להיגרם ממנה. במקרים כאלה בוחר הארגון להתקרב אל האור ממניעים שונים.
אחת הדוגמאות המעניינות להתלבטות כזאת לקוחה מאירוע שהתקיים לפני למעלה מ-60 שנה. זה קרה כאשר מנהיגה של ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, תקף בנאום נוקב את פשעיו האיומים של יוזף סטלין, אך ביקש להותיר את הכביסה המלוכלכת בתוך המפלגה הקומוניסטית במפגש סגור של בכיריה. הנאום אכן נשמר בסוד. ארגוני הביון של מדינות המערב השתוקקו לשים עליו את ידם, בידיעה ברורה שפרסומו יזעזע את אמות הסיפים ויציג לעיני כל את קלונו של המשטר בברית המועצות. מי שהצליח במשימה המורכבת היה לא אחר מאשר המוסד, ארגון ביון צעיר, שעלה בידו כמעט במקרה להשיג עותק בלעדי של הנאום.
מבחינת ראש המוסד דאז, איסר הראל, פרסום הנאום היה הזדמנות נפלאה לשים את הארגון על המפה. לבסוף החליט הראל להעביר את המסמך לאמריקאים ולוותר על זרי התהילה שנכונו לארגון, בשל החשש לגורלם של יהודי ברית המועצות, אם יפורסם כי המוסד הוא שהשיג ופרסם את המסמך. הראל ויתר על פרסום הצלחת הארגון ברבים, אך ההישג המודיעיני הזה היה ללא ספק התשתית לשיתוף הפעולה הפורה וההדוק עם ה-CIA עד ימינו אנו.

המטרה – לנער את העולם מהתרדמת בנושא איראן

 הדילמה איננה פשוטה אף פעם, וההכרעות שלבסוף מתקבלות טומנות בחובן מרכיב מסוים של אי ודאות לגבי התפתחויות אפשריות בעקבות הפרסום. במסיבת העיתונאים של נתניהו, באופן חסר תקדים ונדיר ביותר, אפשר המוסד לחשוף את חלקו בפרשה על מרכז הבמה הציבורית. לא ברמז, לא "על פי מקורות זרים", אלא קבל עם ועולם מפי הגורם הרשמי מספר אחת של מדינת ישראל.
יש להניח כי מה שעמד על כף המאזניים הייתה החשיבות העצומה שבניעור העולם מהתרדמת שהוא שקע בה בנושא האיראני מאז ההסכם שהוביל הנשיא אובמה. זאת, לצד בניית תיק חזק עבור הנשיא טראמפ מול אירופה ומול הוועדה לאנרגיה אטומית לטובת פתיחה מחדש של ההסכם הבעייתי.
טרם הפרסום, במוסד ודאי שקדו רבות על הגנה מוחלטת של הנכסים המודיעיניים, שהובילו למבצע מבריק מעין זה ושעלולים היו להיחשף בעקבות הפרסום. המקרה הזה, שכל כך יוצא דופן בכל הקשור לאופן פרסומו הרשמי בזמן צפיית שיא, מתחבר לאחריות שלקחה ישראל על הפצצת הכור הגרעיני בסוריה ב-2007.
השבוע הלך המוסד עוד צעד מדוד אחד אל עבר הפתיחות. הוא איפשר הצצה לפעילותו המוצלחת לא כעבור עשור, כפי שהיה בהפצצת הכור, אלא כמעט בזמן אמת. זו כבר מהפכה של ממש בגישת הארגון. שני האירועים המתוקשרים הללו מדגימים היטב כיצד המוסד של ראשית המאה ה-21 לומד בהדרגה לאזן בין הצורך בסודיות מוחלטת ובלתי מתפשרת לנכונות לחשוף טפח קטן, לשם השגת מטרות חשובות, המתחרות לעיתים בצורך המובן של ממלכת הסוד להיוותר בצל.
*ד"ר כלילה מגן היא מומחית לתקשורת משברית ויחסי ציבור, מרצה בבית הספר לתקשורת ועמיתת מחקר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר־אילן, מחברת הספר "חשופים בעלטה - המוסד, השב"כ והתקשורת בישראל"
הכתבה פורסמה בתאגיד השידור הציבורי כאן - לקריאה
https://www.kan.org.il/item/?itemId=30739