סטודנטים כותבים: ה- אני בהתבודדות של ר' נחמן. מאת: מעיין כהן

ה-אני בהתבודדות של ר' נחמן

מאת: מעיין כהן*

                       

התגוררתי עד לפני חודשיים בתל אביב. אף עין לא פוסחת על הפסיפס האנושי הרחב שחי שם, אנשים דתיים, מסורתיים וחילונים חיים זה לצד זה במטרופולין גדוש רעש והיסח הדעת.כמי שהתגוררה בתוך המציאות הזו, עלתה בי תהייה-היכן כל אחד לוקח את האני העצמי שלו, החשוף ומקשיב לו באמת? האם הוא מצליח לבודד אותו ולהאזין לו?
בעבודה הזו אני מנסה להתחקות אחר נושא ההתבודדות ממבט אישי שלי. מתוך המקום האמתי שלי, דרך ההבחנה בחסידות ברסלב שפיתחה את ההתבודדות לכדי אומנות של ממש והפכה אותה לדבר החשוב ביותר בעבודת ה'.
כמה פעמים במשך חיינו מצאנו את עצמנו לבד, ממש לבד, אני, עצמי וגפי? כשבאמת מצאתי את עצמי בעולם שקט, ללא הסמארטפון ביד? על מה חשבתי כשהייתי לבד? כשזה קרה, עלו אצלי חוויות מהיום יום, רגשות צפו ומילאו אותי. נושאים שקראתי והעסיקו את דעתי, אנשים הקרובים לי והרחוקים אף הם ואחר כך המחשבות העמוקות יותר על מהות החיים התעוררו אצלי.
רובם הגדול של בני האדם אינם אוהבים את מציאות הבדידות, וגם רחוקים ממנה באופן טבעי. בדרך כלל, במשך היום נפגש האדם עם שותפיו לעבודה, עם בני משפחתו או עם מכרים. גם האנשים ברחוב יוצרים מעין 'מצב חברתי'. את שעותיו הפנויות ממלאים בדרך כלל עיתונים, רדיו וכדומה, וגם מתוכם מקיפים אותו מילים, צלילים ותמונות, המתארים את המתרחש בחייהם של בני אדם אחרים. למרבה הפלא, גם כאשר האדם מודע לצורך הפנימי בשקט ובבדידות, כשהוא נסגר בחדרו או יוצא לטייל בחיק הטבע, עדיין הוא חשוף לרעש הסביבתי-חברתי: מוסיקה, אנשים וכו'.

נמצא, אם כן, שהאדם נמלט מפני דבר מה. מדוע? משום שהאדם אינו רוצה לחוש ריק. בהיותו לבד, מנותק מגירויים חיצוניים אינסופיים, יכול האדם לגלות אמתות רבות על עצמו. חלקן מפחידות, חלקן מלאות יופי, אך כולן אינן ידועות במסלולי המרוץ הרגילים של חייו. ודווקא אמתות אלו הן שיוכלו להובילו אל האושר. כי האושר שמבקש האדם אינו אמיתי, אלא אם כן הוא נובע מתוכו. "אושר" התלוי בארוחה טובה או בבילוי חיצוני אחר - נעלם כאשר מסתלק הגורם החיצוני. בתוך האדם פנימה, אושר מדומה זה כלל אינו נוגע.

אולם אותו אדם, אשר אושרו נובע מערכים אמתיים ומאמונה, הנובעים תמיד כמעין מתוכו, אינו זקוק לגירויים מבחוץ. הוא מסוגל להתמיד באושרו - ואף להקרינו החוצה, גם בשעת צרה או חיסרון, כי אושרו תמיד עמו, וזה למעשה נקרא אושר אמתי.
אנשים שנפשם הייתה צמאה אל אושר כזה, בלתי תלוי בדבר, הבינו כי הם לא ימצאו אושר כזה בחברת בני אדם, ועל כן יצאו אל המדבריות ואל היערות, להתבודד שם עם נפשם ולנסות לבנות שם את שלמותם (כך עשו אברהם, יצחק ויעקב, ומשום כך העדיפו להיות רועי צאן וכך נהג דוד המלך). בהקשר שלנו, מחולל תנועת החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, ונכדו רבי נחמן מברסלב, התבודדו אף הם ביערותיה של אוקראינה.
בעבור אדם מן הישוב, עלול רעיון ההתנתקות במשך זמן מה מחיי היום-יום ומן ההמון הממלא אותם, להישמע רחוק מן הדעת והתפיסה. אולי דרך ליחידי סגולה בלבד. אכן, היהדות כלל אינה מטיפה להתנזרות מן העולם. להפך, כל חוקיה מכוונים את האדם לחיים חברתיים ערים ('לא טוב היות האדם לבדו', 'קנה לך חבר' וכו'). אולם, כפי שאומר שלמה המלך בספר 'קהלת' (פרק ג): "עת לחבוק - ועת רחוק מחבק". לפחות באותה מידה שהאדם זקוק לחברה, הוא זקוק לזמן שבו יתייחד עם עצמו, יבחן את דרכיו, יחוש את פנימיותו ויצבור "דלק רוחני" לכניסה מחודשת ומבוגרת יותר לתוך שאון החיים. על רעיון זה מדובר רבות בחסידות ברסלב והוא מכונה: התבודדות.

מצא לך זמן בכל יום, כותב רבי נחמן, עדיף בשעות הקטנות של הלילה, וצא אל היער והשדה, או הסגר לבדך בחדר. שם - תפגוש את ה"לבד". שם - תוכל להאזין, אולי לראשונה, להמיית רוח או לקול ציפור. להתבונן בזרימה המופלאה של הטבע ושלך עצמך בתוכו. להבחין ב"קצרים" בחייך ולבקש דרכים להחזיר גם את עצמך לזרימה, לקשר ההרמוני האמתי עם העולם ובוראו. במפגשים הראשונים עם ה-לבד, באות ומצליפות באדם תחושות חדשות רבות. הוא עשוי לחוש קטן מול הכוחות והיופי הסובבים אותו וממלאים את היקום. להרגיש תחושת חיסרון עמומה, געגועים לדבר מה נעלם. סדקים מתגלים בתמונת העולם ה"ברורה" שלו ומתוכם נובעים סימני שאלה על משמעות חייו ותכליתם. למה אני חי? מהם בכלל החיים, ולאן הם מובילים? מיהו האלוקים, ועד כמה הקשר שלי אתו אמתי? ואז- האדם רוצה לברוח, לחזור אל שמיכת פוך מחממת, אל אשליית הביטחון של קרבת אדם אהוב, פנים מחייכות, אוכל טוב, דיבורים וצחוק, כל המוכר לו. העיקר- לשכוח. הנמלט- נמלט. כפי הנראה, אין הוא מן האמיצים. אך הנותר, הצמא ללמוד את סודות השקט, ובכך הוא נותן להצלפות הבדידות לקלף מעל פניו כמויות מכבידות של איפור. ואז-מגלה דבר מה: קצהו של קול פנימי, הדיו של עולם עמוק לאין ערוך מן החיצוניות הדלילה. אמתות רדומות מתעוררות ומבקשות הגשמה. השלמה.

עבודת ה' של חסיד ברסלב סובבת סביב ההתבודדות שמהווה גם נדבך עיקרי בשיטתו של מייסד החסידות רבי נחמן מברסלב. לפי רבי נחמן, ההתבודדות ובלשונו "השיחה בינו לבין קונו", היא דרך התקשרות אל ה' שעל כל יהודי לעשות מידי יום ביומו. בהתבודדות, ישיח אדם את ליבו לפני ה' כדבר איש אל חברו, ויספר לו על כל הקשיים הרוחניים והגשמיים שיש לו הן בעבודת ה' והן בחייו האישיים. יודה לו על כל מה שנתן לו-ואפף יתלונן מולו וכל זה יעשהבלשון פשוטה, בשפה שלו)..
ההתבודדות בחסידות ברסלב אינה בגדר עצה טובה, זוהי עבודת השם ממש וחשיבותה עולה על הרבה דברים אחרים. מסופר בספרי החסידות שכבר כשהיה ילד נהג רבי נחמן להתבודד עם השם במשך שעות במקומות סתר ולשפוך לפניו את ליבו כמים, ועיקר בקשתו הייתה לעלות בעבודת השם, ואכן לפי תלמידו רבי נתן הוא זכה והגיע למדרגה גבוהה ביותר בעבודת השם עד שכל מהותו הפכה לתפילה. הוא הגיע לאחדות עם התפילה והשיג בעזרתה השגות נפלאות.

הרעיון לבחירת נושא העבודה הגיע אליי מתוך צורך פנימי לבחון מה היא תפילה אמתית, ללא אמצעים, נקייה וטהורה הבוקעת מתהומות הלב. הצורך לחוש את נוכחות ה' בחיי ואת קרבתו, מולידה בי את הכמיהה לצאת החוצה, אל המרחבים השקטים, ולהתבודד. יש משהו מעין קוסמי בהבנה של העולם והשגרה האינסופית. אנו צוללים למעגלי ההרדמה העמוקה בחיי היום-יום שלנו.
כל זה עלול להישמע מופשט מדי. אולם לדבר עם בורא עולם, להתפלל לפניו במילותיי ובגווני נשמתי שלי - זהו צורך פנימי של נפש כל חי. בהיעדרו – תתמיד לחלחל בלב מועקה לא מובנת, והנפש - במסתרים תבכה. בהימצאו -תבוא ההתבהרות, ההשלמה התוך תוכית של הנשמה.

*המחברת הנה סטודנטית שנה ג' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן