דפים

יום שלישי, 30 בינואר 2018

מרצים כותבים: שני מורים, שני שיעורים לחיים. ממשה ועד משה. מאת: ד"ר כלילה מגן


שני מורים זכיתי לפגוש במשעולי חיי האקדמים. 
משניהם קיבלתי שיעור משמעותי לחיים
מאת: ד"ר כלילה מגן





מורי, משה נגבי
השבוע הובא למנוחת עולמים המשפטן, חוקר התקשורת ואיש קול ישראל שנים רבות, פרופ' משה נגבי.הצטערתי מאד למשמע הבשורה ועוד יותר הצטערתי שלא הספקתי לומר לאיש הזה בחייו כמה השפיע עליי וכמה נהניתי ללמוד ממנו ואיתו. יושרתו של משה נגבי הייתה נדירה ומלחמותיו באמות מידה מוסריות רדודות של "תחליק את זה" או "יהיה בסדר" הפכו את שמו לשם נרדף ללוחם בשחיתות ובאי צדק. למדתי אצלו בהנאה צרופה קורס בתקשורת וביטחון לאומי בלימודי התואר השני באוניברסיטה העברית,נושא שאז עוד לא ידעתי שילווה אותי שנים רבות בתוך גבולות האקדמיה ומחוצה לה. לא חלקנו את אותן הדעות מבחינה פוליטית, אך בדיוק בנקודה הזו הדגים לי משה, בטבעיות גמורה האופיינית לו,את ההכרח שבגמישות מחשבתית כשחיים במדינה אינטנסיבית כשלנו. לפני שפגשתי את משה, פגשתי הרבה מאד אנשים המחשיבים עצמם ליברליים, פתוחים, פלורליסטים, יפי נפש. פעמים רבות מדיי למדתי כי היו אלה נוצות מחמיאות, שלשווא התהדרו בהן אותם פסאודו-ליברלים, אשר נבהלו כאשר השיח חצה את הגבולות שהגדירו הם עצמם. משה היה אחר, ממש אחר. מן הרגע הראשון בשיעורו של משה נגבי היה ברור לי שמצאתי את שאבד לי. משה היה איש אמת ללא פשרות ועמדותיו הפוליטיות היו מוצקות וידועות לכל, ובד בבד איפשר תמיד בנועם ובשיח מעמיק ואינטליגנטי כל-כך מקום להכל - לכל דעה, לכל עמדה, לכל שאלה. הוא היה ליברל אמיתי, כזה שפרש בפנינו, הסטודנטים, כל נושא כפתוח לדיון, למשא ומתן, לויכוח. בשנים שבאו אחר-כך שימשו אותי ספריו החשובים כל-כך במחקריי. על שזכיתי ללמוד מפי זה שדרש ואף קיים את השיעור המשמעותי הזה, על פלורליזם וסובלנות, אני מודה לו עד היום. יהי זכרו ברוך.

ממשה למשה...
ובמעבר חד, אך בעניינים קרובים, בשבוע שעבר צפיתי די בתדהמה בערוץ 2 בכתבתה של יעל אודם על ד"ר משה הלינגר,שייבדל לחיים טובים וארוכים. בכתבה ששודרה בתוכנית "שש עם..." הושמעה הקלטה של ד"ר הלינגר, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, ובה הוא מתעמת באופן קשה מאד עם סטודנט בכיתתו. למדתי אצל ד"ר משה הלינגר לפני כשני עשורים את הקורס "מבוא לממשל ופוליטיקה" ולימים שימשתי מתרגלת שלו בקורס זה במשך ארבע שנים במהלך שנותיי כדוקטורנטית. למרות שחלף זמן רב, אני זוכרת היטב כי הקורס של משה היה אחד הקורסים שלא העזתי להחמיץ. הדרך היצירתית שלו להנגיש סוגיות פוליטיות מורכבות, תוך שהוא מגייס את הזמרת מדונה או את הגלולות למניעת הריון לצורך כך, תמיד הפעימה אותי והסעירה את מחשבתי. אני מצטערת עבור הסטודנט שודאי נפגע מדבריו של ד"ר הלינגר, אך אני יותר מצטערת עבורו שלא הצליח להבין עם איזה מרחב מחשבתי היה יוצא מהקורס, לו היה מניח רק לרגע את הרצון להיות צודק. לו היה מניח אך לרגע את השבטיות האופנתית כל-כך במחוזותינו, אותה שבטיות המצמצמת כל-כך את אופני החשיבה שלנו, היה מבין את התחכום שבאופן הכמעט  סוקרטי שבו ד"ר הלינגר נוקט כבר שנים רבות בהוראתו כדי להזיז לכולנו את הגבינה. ד"ר הלינגר התנצל בצדק על אמירותיו לסטודנט, אך כשהאזנתי להקלטה היה ברור לי מיד כי מישהו מן העבר השני ממש הגדיש את הסאה אם הצליח להוציא ממשה התבטאויות מעין אלו. אני מאחלת לד"ר משה הלינגר שנים רבות שבהן יעמיד עוד תלמידים הרבה, תלמידים שיצאו מן הקורס שלו אחרת ממה שנכנסו אליו.


יום ראשון, 28 בינואר 2018

הפרשן המשפטי משה נגבי הלך לעולמו


         מערכת בר דעת מרכינה ראש עם מותו הפתאומי של 
                           העיתונאי והפרשן המשפטי

                       עו"ד פרופ' משה נגבי









יהי זכרו ברוך!


יום שלישי, 23 בינואר 2018

סטודנטים כותבים: כבר לא שקופים לתקשורת. מאת: גיא חורש גונין

כבר לא שקופים לתקשורת
מאת: גיא חורש גונין*






בישראל כמו בעולם המערבי מתקיים בעשורים האחרונים שיח המעצים של קורבנות בקהילות ובתתי קהילות שונות בה החברה מקבעת את הקורבניות כמעמד נכסף, מצב זה גרם בצדק ושלא בצדק לראות בנשים באופן אוטומטי כקבוצה מדוכה וקורבנית בחברה, בכלכלה ואף במשפחה. התפיסה הזו כל כך הצליחה עד שאותה קבוצה קורבנית דחקה לשולי השיח החברתי והתקשורתי את רוב הקבוצות האחרות ולמעשה השתלטה על השיח התקשורתי בכל הקשור למצב המגדרי. קמפיינים כמו אחת מתוך אחת ו #metoo מיצבו נשים בראש קבוצת הקורבניות של השיח העכשווי.
המצב לעיל הביא לכך שעד לזמן האחרון התקשורת נטתה להתעלם ממצוקתה של קבוצה ספציפית שכיום יש הבנה והכרהבדבר היותה קורבן של מערכות הממסד השונות (חוק, המשפט, הרווחה).כפי שאמרה לאחרונה שופטת שנזפה במשטרה והורתה לשחרר חשוד בתקיפת גרושתו (למרות שבפועל וע"פ ההוכחות הדברים היו הפוכים), "החשוד נעצר רק כי הוא גבר". במשך שנים התקשורת הישראלית, למרות שחלקים ממנה ערים למצב הפגיע של קבוצה הולכת וגדלה, הפנתה עורף והתרחקה מהנושא כמו מאש, טענות בדבר אי קיומו נשמעו מחלקים בתקשורת, תואנות שמדובר "בנושא רגיש, יש לחצים של הלובי הפמיניסטי, אני מעדיף לא לעסוק בזה" נאמרו לי בעבר ע"י העיתונאי גיא מרוז, זה "נושא שאינו מעניין איש" טענה בעבר אושרת קוטלר. היו שנים שבאותה קבוצת שקופים הרגישו לעיתים שהתקשורת לא רק שאינה מבינה או מביעה אמפטיה למאבקם היא אף עושה יד כדי להעלים את הנושא משיח ציבורי ובעיקר תקשורתי.
במשך שנים שמעתי תשובות מאנשי תקשורת שונים כי אינם מוכנים לעסוק בתפוח הלוהט של קבוצה הולכת וגדלה, קבוצה שסובלת מחקיקה מגדרית מפלה, קבוצה שעד לא מזמן היה מאוד קל להתעלם ממצבה, קבוצת האבות הגרושים ומאבקה להכרה בזכות שווה להורות, זמני שהות, כלכלה וענישה על תלונות שווא (נושאים  שבחודשים האחרונים הוכרו ע"י בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי על אף ניסיונות טרפוד מצד המדינה).
ע"פ הלמ"ס ממדי הגירושים בישראל גדלו בקצב מהיר בעשורים האחרונים, למעשה כיום אחד מתוך שלושה זוגות שיתחתנו ימצא עצמו מתגרש וזה רבותי כולל חרדים, דתיים וערבים – קבוצות בהן הגירושים הרבה יותר נדירים. כלומר אם אתה שייך לקבוצת יהודים חילוניים/שומרי מסורת הסיכויים לגירושים מגרדים את ה 50%, נתון מדאיג לכשעצמו.
לפני מספר שנים ובעקבות המצב החמור אותו חווים רבים מהאבות הגרושים (סטטיסטית מדובר בקבוצת המתאבדים הגדולה בארץ – הנתונים הלא רשמיים מדברים על 150 – 200 אבות גרושים שמתאבדים בכל שנה מסיבות שונות). החלו קבוצות קטנות של ארגוני אבות גרושים לצוץ במטרה לשנות את המצב הקיים.
לאור המציאות העגומה והמצוקה, אדם מן היישוב אולי סבור  היה שהתקשורת תתנפל כמוצאת שלל רב על סיפורם של האבות הגרושים. לא רק שהדבר לא קרה, גם לאחר שנים, כשהקבוצות השונות מאגדות מעל 10,000 חברים, התקשורת הפנתה כתף קרה לנושא. לא פעם נאמר לח"מ ע"י עיתונאים בכירים כי הנושא אכן צודק ואפליה נוראית קיימת בחוק אך מחשש מהלובי הפמיניסטי או מפאת אג'נדה שונה לא נאפשר סיקור של הנושא (גיא מרוז, אושרת קוטלר).
לאחר שנים בהן שלט בשיח האקדמי השיח של הפקולטות למגדר, החלו  לצוץ לאחרונה  ספרים ומחקרים אקדמיים ששפכו אור אחר תוך הכרה בקורבנותם של האבות הגרושים.  באקדמיה הישראלית ראוי לציין שמות כמו ד"ר שרה בן דוד, יעל וילצק אביעד וד"ר יואב מאז"ה שבספרו אלימות אילמת - גברים כקורבנות ובמחקרו "תלונות שווא בגין עבירות מין ואלימות במשפחה" מבקש  להפנות זרקור לעבר שתי תופעות המשיקות זו לזו אשר אינן זוכות להכרה ותשומת לב ראויה: אלימות נשית המופנית כנגד גברים וההתייחסות האקדמית לתופעת תלונות השווא בעבירות שבינו לבינה  כולל התייחסות המערכת המשפטית לתופעה זו.
אחרי שנים של כתף קרה וחומה חוצצת בין האבות הגרושים לתקשורת (חומה שבחלקה הגדול עדיין קיימת) חל שינוי בשנים האחרונו- בין אם בגלל עיתונאים שבעצמם חוו גירושין (גיא מרוז ששינה עמדה, ג'קי לוי, בן כספית, גל גבאי ועוד.. ) או בנות זוג בתקשורת של אבות גרושים (עירית לינור, אורלי פדרבוש) שנחשפו למצב האיום בו מצויים אבות גרושים רבים.
השיח האישי שלי עם התקשורת החל לפני כחמש שנים עת הצטרפתי לקבוצת אבות שהחליטה ללחוץ על שרת המשפטים דאז ציפי לבני להפסיק לשבת על הגדר ולאמץ את החלטות וועדות שניט ושיפמן שעסקו בשינוי המצב המשפטי בנוגע לאחריות הורית וחלוקת נטל כלכלי. (דברים ששנים אח"כ יבואו לידי ביטוי בפסיקת העליון הקובעת שהמצב הקיים מהווה עיוות המחייב שינוי, לצערי המחוקק טרם הבשיל לקבל את המלצות הוועדות).
הופעותיי שלי עצמי (ערוצים 10, 2, 1 וחינוכית 23) ושל חברי בערוצי התקשורת השונים  היוו פריצת דרך ותחילתו של שינוי והכרה במצבם של האבות הגרושים, למרות שהדרך להכרה חברתית מלאה עדיין ארוכה אפשר לומר שלמרות מאמצי ארגוני הנשים והלובי הפמיניסטי לחסום ולצמצם את גישתם של ארגוני האבות הגרושים ניתן לראות שינוי וכיום חלקים הולכים וגדלים בתקשורת ערים לצורך בשיח פתוח ושוויוני בנוגע למצבם של הקבוצות השונות והצורך בשינוי המצב החקיקתי הקיים.

 *המחבר הנו גרוש, בוגר בר אילן בעל תארי BA במדעי המדינה, MA במשפט, לומד לתואר שני בתקשורת פוליטית ו CTO בחברת הייטק.

קישורים לראיונות ותמונות

יום שלישי, 16 בינואר 2018

סטודנטים כותבים: קלטות יאיר נתניהו, תפקידי התקשורת ומה שביניהם. מאת: מאורו נצר


         קלטות יאיר נתניהו, תפקידי התקשורת 
     ומה שביניהם מאת: מאורו נצר*  




                                  



בשבוע האחרון אנו עדים לסיפור חדש - בנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בהקלטות, שהוקלטו על ידי אחד הנוכחים ברכב, נשמע יאיר נתניהו בהתבטאויות לא מחמיאות כשהוא משתולל ושיכור. בנוסף, גם הידיעה שמאבטח מטעם המדינה ורכב מטעם המדינה הולכים איתו לכל מקום (גם למועדוני חשפנות) לא מוסיפות ליאיר נתניהו נקודות חיוביות, גם אם נושא זה כלל לא באחריותו.

קודם כל אני רוצה להתייחס לאבטחה על יאיר נתניהו - יאיר נתניהו נהנה מאבטחה צמודה מהרגע שאביו נבחר לשלטון (או במילים אחרות: כבר המון שנים). אבטחה צמודה פירושה מאבטח אישי צמוד ורכב. אולם, נושא זה נבחן על ידי גופים בטחוניים במדינת ישראל ואין יאיר קובע לעצמו מה הוא צריך ומה לא. גם אם זה נראה רע, זכותו של יאיר נתניהו ללכת למועדוני חשפנות, אבל נוצרת בעייתיות כאשר האבטחה הצמודה והרכב הצמוד מגיע מכיסינו. אבל בנושא זה יאיר אינו מחליט כלל ואין אני מאמין שיש להאשימו.

בהקשר להתבטאותיו של יאיר נתניהו - אני לא רוצה לנפץ את חלומם של אנשים מסוימים, אבל אנשים נוטים לדבר שטויות כשהם שיכורים. לא רק שהם מדברים שטויות אלא שגם לא שמים לב כלל מה הם אומרים ועל מה זה מתבסס. יאיר נתניהו התבטא בצורה רעה מאוד כלפי החברה שלו לשעבר, אבל - בשיחות גברים לפעמים שומעים דברים גרועים יותר. יותר מזה - האם בחורות לא מדברות בצורה כזו כשהן בקבוצה רק של בנות? או כשהן שיכורות? זכותו של יאיר נתניהו להתבטא כך גם אם "זה לא נראה לנו". אני די בטוח שכל אחד מאיתנו התבטא בעבר בצורה כזו או אחרת.
הדבר היחיד שנראה לי באמת בעייתי, על אף שזה נאמר כאשר הוא שיכור - הוא המשפט שבו אומר יאיר שאבא שלו סידר עסקה לאבא של בן אדם אחר בהמון המון כסף. נושא זה ראוי לבדיקה ולא משנה מה הנסיבות. אך הדבר הזה מוביל אותי לשאלה האמיתית הבאה הנוגעת לתחום התקשורת - אם לא היה משפט זה בהקשר של מתווה הגז, האם הקלטת הזאת הייתה משודרת? האם זכותה של תקשורת להכפיש שמו של אדם, רק בגלל היותו בן של ראש הממשלה שמנוגד לאג'נדה התקשורתית הרווחת בישראל? האם מבחינה מוסרית זה תקין לשלם על קלטת זו כסף כדי לשדרה בשעת שיא של רייטינג?

כמו שאמרתי יש נושאים שראויים לבדיקה ויש נושאים שכלל לא קשורים לשום אדם אחר שהוא אינו יאיר נתניהו, השאלה הנשאלת - מה גבולות התקשורת הישראלית?

אני לא מסכים עם דברי יאיר נתניהו, אני לא מתחבר אליהם והם לא נראים לי בסדר כלל. אבל מהם התפקידים האמיתיים של התקשורת?

המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן


יום ראשון, 7 בינואר 2018

סטודנטים כותבים: פאודה תודעתי. מאת: עופר רץ


פאודה תודעתי
מאת: עופר רץ*






"מה, לא ראית פאודה?!", שאלה זו ליוותה אותי לכל אירוע חברתי במשך השנה שעברה. עליית העונה השנייה של הסדרה, הסערה התקשורתית בעקבות הפרובוקציה השיווקית בדמות שלטי החוצות והחשש מעוד שנה של חוסר יכולת להשתתף בשיח חברתי כל שהוא הכריעו אותי. אעשה מרתון של העונה הראשונה. זהו, חשבתי לעצמי, הסוף לבדידות ולתחושת הניכור הנה גם אני בחבורה הגדולה כל כך של מעריצי פאודה.
צפיתי! שתי חוויות חזקות, מטלטלות ומטרידות התפרצו והתגברו מפרק לפרק. חוויות מקבילות, האחת גלויה והאחרת סמויה. בפן הגלוי התרגשתי לזהות סדרה מושקעת היורדת לפרטי הפרטים, לא עוד צנחן עם נעליים שחורות או מסתערב שמדבר ערבית אשכנזית. אינני מבקר טלוויזיה אבל זיהיתי שורת שחקנים מעולה ומשכנעת המציגה תסריט קצבי ומעניין. מדקה לדקה התאהבתי בדמויות, רצתי וקפצתי איתן, כאבתי וצחקתי איתן ובעיקר הזדהיתי איתן. אך, כאמור, במקביל חשתי כי באופן סמוי הסדרה אומרת לי עוד משהו חזק ומטלטל. כבר מההתחלה ניסיתי לגרש את התחושה המכבידה אשר לא הייתה ברורה לי ובעיקר הפריעה לי ליהנות. "תפסיק לחפור ולהקשות סך הכל סדרת טלוויזיה", שבתי ואמרתי לעצמי, אך ככל שהתפתחה העלילה התחושה המתסכלת הלכה וגברה.כיצד לוחמים אמיצים המגלים רמת חיילות פרט מושלמת, מאחיזת הנשק ופתיחת הזיג, דרך היכולת הפנומנלית להטמע בשטח עוין ועד חדות הביצוע האישית, אינם מצליחים בשום מבצע לאורך סדרה שלמה?
איך יתכן שכל כך אכפת לי מה מרגישה אימו של רב המחבלים? האם זו המורכבות של המציאות, האם סוף סוף מישהו פקח את עיני והראה לי את התמונה השלמה? התשובה לא אחרה לבוא. בסצנה בה איש השב"כ מפסיק את תחקור המחבל לצורך שיחה סתמית עם בנו בה הוא הופך רך, אנושי ומאד אבהי. הכתה בי התובנה הכל כך מוכרת וברורה. הרי אני מכיר את הז'אנר. לא מדובר כאן בתכסיס חקירתי מתוחכם, מדובר כאן בתכסיס פוסט מודרני מתוחכם. איש השב"כ הוא קורבן של המציאות. בשונה מתפקודו הציני והאכזר כחוקר, הנה הוא יכול להיות איש מוסרי מאד אל מול חקירת מחבל שמתנהלת באופן לא מוסרי. ואז כמו במטריקס, כל התמונה כולה נפרסת במלוא תפארתה. אין בסדרה קורבנות פיגוע תמימים. החברה של אחד הלוחמים נרצחת בפיגוע שהתקיים במועדון בו היא מועסקת היות והחבר שלה פשט יום קודם על הכפר של המחבלת. המחבלת עצמה התפוצצה כי הרגו את בעלה. ודאי, הרי כל אישה שבעלה נרצח עושה פיגוע, לא?!
הכל בסדרה אישי, אין שום הקשר לאומי. הלוחמים עם "סל הכלים" המקצועי והמושלם, נעדרים כל "כלי" ערכי. נהפוך הוא, מדובר בכנופיה של לוחמים אינדיבידואליסטים אשר אינם מסוגלים לקמצוץ של הכלת כעס או שיקול דעת. כל מבצע מתחיל ומסתיים בחוסר יכולת בסיסית לדחיית סיפוקים. חוסר אשר הולך ומחמיר ככל שעולים בדרגות הפיקוד והאחריות. כלל המפקדים מנוהלים על ידי הפקודים ואלה רשאים לבצע ככל העולה על רוחם. כל אחד מאשר לעצמו את מי לחטוף ואת מי להרוג. אין דין ואין דיין. מנגד, המחבל מבצע פיגוע על רקע אישי כנגד המועדון שבו בילה הלוחם. מדוע הוא עושה פיגועים בכלל לא ברור. האם יש מאחוריו אידיאולוגיה מסוימת לא ממש ברור ובטח הנושא לא מטופל לעומק. אגב, קורבנות הפיגוע האחרים הם חסרי שם או פנים. אנחנו לא יודעים מה מרגישה אמא שלהם או הבת שלהם או בני זוגם.
במקביל לכל הבלאגן האישי נשמרת פרופורציה אחת מאד מוקפדת העוברת בכל פרקי הסדרה כחוט השני. כל בעיה אישית של לוחם נענית בבעיה אישית של מחבל וככל שהמחבל מתחבט בבעיותיו האישיות כך מתחבט גם הלוחם בבעיותיו. כך הופכות להן כל הדמויות בסדרה לקורבנות מבלי שמוגדר תוקפן. כולם טובים וכולם רעים. השיח הקורבני, נטול הגיבור ההרואי, הנעדר כל הקשר לאומי, היסטורי או תרבותי משאיר את הצופה בתחושה של מבוי סתום או מעגל בלתי נגמר. שיח הנרטיבים הוא נטול אידיאולוגיה ובוודאי אין בו שנאה לשמה. וכך באמצעות ההקפדה על הפרטים והשימוש במונחים מציאותיים (שמות יחידות -8200, תמונות המזל"ט ושמות הישובים) מקבל הצופה חוויה מציאותית של פעילות כוחות הביטחון הישראלים בשטחי יהודה ושומרון. מציאות מעוותת ומסולפת שהרי כל מי שקצת מכיר את אופי הפעילות במציאות האמיתית יודע כי יש הקשר ויש אידיאולוגיות רצחניות. יש דרגים ממונים ויש דין ויש דיין. כל החלטה על סיכול או חטיפה של רב מחבלים מתקבלת לאחר מחשבה ודיון מסודר בדרגים הגבוהים ביותר. אכן הקרב הוא ממלכת אי הודאות אבל לא ממלכת ההפקר, פעולה שמסתבכת נעצרת, מתוחקרת ובעיקר מדווחת לפרטי פרטים לכל רמות הפיקוד. בכל פרק בסדרה יש מספר סיבות שלו היו מתקיימות במציאות היחידה הייתה נסגרת מזמן. באשר למוסר, חקירת שב"כ היא אירוע סופר מוסרי במגבלות הקיימות במדינת ישראל ואמא או בת זוג או רופאה של רב מחבלים שלא מסגירות אותו לשלטונות הן סופר לא מוסריות, זו המציאות הנדרשת.
והנה התחילה לה העונה השנייה ומיד פגשנו מחבל מפוחד, כמעט תמים, שחבריו בוגדים בו ומפוצצים אותו והופ, הנה גם הוא קורבן, בדיוק כמו החייל והאזרחים שהתפוצצו איתו. אני מנחש כי גם העונה השנייה עתידה להעמיק את טשטוש המציאות וליצור שיח מציאות חדש. אלא שהפעם השיח החדש לא ישאר בארץ הוא יוצא כעת, בעקבות הצלחת התוכנית, אל מעבר לים. אם הייתי מנכ"ל או דובר של ארגון פוסט ציוני, הייתי עוצר כל השקעה כספית בפעילות הסברה בחו"ל ובמקום הרצאות בקמפוסים הייתי פשוט מזמין את כולם לצפות בפאודה, אחלה סדרה!


*המחבר  הינו סטודנט תואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטת בר אילן 

יום שני, 1 בינואר 2018

מרצים כותבים: כישורי הלהטוטנות של ארגוני המודיעין מאת ד"ר כלילה מגן

על ביון ותקשורת: 

כישורי הלהטוטנות של ארגוני המודיעין

מאת: ד"ר כלילה מגן*






בשנים האחרונות אני עוסקת רבות בשאלת יחסי ארגוני הביון הישראלים עם הזירה הציבורית. אירועים דרמטיים דוגמת האחד-עשר בספטמבר, המלחמה בעיראק ופרשת וויקיליקס, כמו גם פרשיות אחרות, המחישו לציבור הרחב עד כמה מרכזי מקומם של ארגוני המודיעין במציאות חיינו כיום ועד כמה הארגונים הללו מעורבים בהכרעות הפוליטיות והמדיניות המתקבלות על-ידי גורמי הממשל במערב. ממד אחד, שנזנח באופן יחסי בכל הקשור לפעילות ארגוני המודיעין, הוא הקשר שיש להם עם אמצעי התקשורת - לרוב הרחק מן הזירה הציבורית.
בטרם אציג בקצרה "טעימה" מן היחסים שקיימו ארגוני המודיעין הישראלים עם התקשורת לאורך השנים, צריך להשיב על שאלה בסיסית מתבקשת: האין הצל, הטבעי כל-כך לעבודתם של אנשי הדממה, משרת אותם באופן היעיל ביותר להשגת מטרותיהם?  לשם מה הם זקוקים בכלל ל"רעש תקשורתי" או לאור זרקורים מסנוור?  ובכן, התשובה עלכך היא מורכבת. בהחלט, מעל לכל זקוק ארגון מודיעין לחשאיות. הגלימה המכסה אותו היא תנאי הכרחי לעצם קיומו. זוהי מהות עבודתו והעלטה תוסיף להיות המרכיב המרכזי ביותר שיאפיין ארגוני מודיעין כל עוד הם קיימים. לצד זאת, לצורך השגת יעדים שונים כגון טיפוח אמון הציבור, גיוס כוח אדם איכותי, אישור תקציבים ממשלתיים, הרתעת אויבי המדינה, השפעה על סדר היום הציבורי-ביטחוני והגדלת שיתופי הפעולה עם ארגוני מודיעין זרים, זקוק הארגון למידה מסוימת של חשיפה ציבורית.  מצד שני, השתיקה משרתת את הארגונים הללו בצורה היעילה ביותר, גם מבחינת יחסי הציבור שלהם ושיקוליהם התדמיתיים. זה הפוך לגמרי מכל ארגון ציבורי אחר, שיבקש לעצמו פרסום חיובי על עשייתו ואף ישקיע במאמצים ובמשאבים לא מבוטלים כדי להשיג תהודה כזו. לאור האתגרים הביטחוניים והאיומים מבית ומחוץ, הנטיה של הציבור הישראלי היא להעניק לארגונים הללו מראש לגיטימציה ציבורית מאד גבוהה, מבלי שיצטרכו להתאמץ יתר על המידה בעבורה. לכן, בין הצורך לשמור על ריחוק לשם שמירה על נכסים מודיעינים והגברת ההילה של הארגונים הללו לבין הצורך בנסיבות מסוימות להתקרב לזירה הציבורית, מוצאים עצמם הארגונים הללו מתמרנים בין הזירה הגלויה לזו החשאית, בין הצל לאור. 
סיפור יחסו של השב"כ עם התקשורת הישראלית שונה מאד מסיפורו של המוסד. אין זה מפתיע כלל. בעוד השב"כ פועל בזירה הפנים-מדינתית, אחריותו של המוסד היא על הפעילות המודיעינית החוצה את גבולות המדינה. על-פי הגדרה, המוסד עובר על החוק במדינות זרות. בניגוד לשב"כ, שעל הצלחותיו אנחנו שומעים לא מעט בישראל 2017, המוסד מוגבל הרבה יותר ביכולת שלו לשתף בהצלחותיו וידיו קשורות במידה רבה מבחינת ניהול יחסיו עם התקשורת. עניין אחר הוא הממשק שיש לשירות הביטחון הכללי לנושאים פוליטיים פנים-ישראלים רגישים, כגון חקירת עצורים באמצעים שנויים במחלוקת או הטיפול של הארגון בפעילות בלתי חוקית של מה שמוגדר כטרור יהודי. המוסד מרוחק מהדיון הציבורי בשל גזרת האחריות שלו ולכן גם מתמודד הרבה פחות עם שאלות של לגיטימיות ואמון הציבור.

ניכר כי השב"כ עשה כברת דרך משמעותית ביחסו עם התקשורת ובמגע שלו עם הזירה הציבורית. כיום יש לארגון מערך דוברות מסודר ועיתונאים זוכים למענה לשאלותיהם (ולפעמים גם זוכים לסרוב מנומס למענה בשל הרגישות הביטחונית של העניין הנדון), לתדרוכים, לסיורים, ובאופן כללי לערוץ פתוח למדיי אל מול התקשורת. המוסד, מנגד, מוסיף לשמור על אותו ריחוק שבו נקט לאורך השנים, תוך הבנה פרגמטית שהנזק מן החשיפה לציבור, על-פי רוב, עולה על התועלת ממנה. יחד עם זאת, גם במוסד ניתן לראות כי לאורך השנים התקיימו קשרים זהירים עם עיתונאים להשגת יעדים שונים, הגם שהיה מדובר בהיקף נמוך הרבה יותר מבשב"כ ובמידה מוגבלת מאד. היחסים הללו התקיימו תמיד הרחק מן העין הציבורית ומאחורי הקלעים, לא בגלל שבהכרח יש משהו שלילי בעצם קיום הקשר הזה, אלא בגלל שהבאת היחסים אל קדמת הבמה הייתה מסבכת את הארגון החשאי מול הגורמים הרבים המעורבים בפעילותו המודיעינית הרגישה. המאה ה-21 והמציאות התקשורתית של עידן הרשתות החברתיות יוסיפו ודאי לחדד את האתגרים עמם מתמודדים ארגוני הביון מערביים בזירה הציבורית, אך ההערכה היא שהצורך לאזן כל העת בין השמירה ההדוקה על החשאיות לקיום קשר מדוד עם אמצעי התקשורת, יוסיף להתקיים עוד זמן רב.

קישור לאירוע ההשקה של הספר:   https://www1.biu.ac.il//File/news/file_biu_17_12_18_14_03.pdf

*ד"ר כלילה מגן היא מומחית לתקשורת משברית ויחסי ציבור, מרצה בבית הספר לתקשורת ועמיתת מחקר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר־אילן.