דפים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

סטודנטים כותבים: קלטות יאיר נתניהו, תפקידי התקשורת ומה שביניהם. מאת: מאורו נצר


         קלטות יאיר נתניהו, תפקידי התקשורת 
     ומה שביניהם מאת: מאורו נצר*  




                                  



בשבוע האחרון אנו עדים לסיפור חדש - בנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בהקלטות, שהוקלטו על ידי אחד הנוכחים ברכב, נשמע יאיר נתניהו בהתבטאויות לא מחמיאות כשהוא משתולל ושיכור. בנוסף, גם הידיעה שמאבטח מטעם המדינה ורכב מטעם המדינה הולכים איתו לכל מקום (גם למועדוני חשפנות) לא מוסיפות ליאיר נתניהו נקודות חיוביות, גם אם נושא זה כלל לא באחריותו.

קודם כל אני רוצה להתייחס לאבטחה על יאיר נתניהו - יאיר נתניהו נהנה מאבטחה צמודה מהרגע שאביו נבחר לשלטון (או במילים אחרות: כבר המון שנים). אבטחה צמודה פירושה מאבטח אישי צמוד ורכב. אולם, נושא זה נבחן על ידי גופים בטחוניים במדינת ישראל ואין יאיר קובע לעצמו מה הוא צריך ומה לא. גם אם זה נראה רע, זכותו של יאיר נתניהו ללכת למועדוני חשפנות, אבל נוצרת בעייתיות כאשר האבטחה הצמודה והרכב הצמוד מגיע מכיסינו. אבל בנושא זה יאיר אינו מחליט כלל ואין אני מאמין שיש להאשימו.

בהקשר להתבטאותיו של יאיר נתניהו - אני לא רוצה לנפץ את חלומם של אנשים מסוימים, אבל אנשים נוטים לדבר שטויות כשהם שיכורים. לא רק שהם מדברים שטויות אלא שגם לא שמים לב כלל מה הם אומרים ועל מה זה מתבסס. יאיר נתניהו התבטא בצורה רעה מאוד כלפי החברה שלו לשעבר, אבל - בשיחות גברים לפעמים שומעים דברים גרועים יותר. יותר מזה - האם בחורות לא מדברות בצורה כזו כשהן בקבוצה רק של בנות? או כשהן שיכורות? זכותו של יאיר נתניהו להתבטא כך גם אם "זה לא נראה לנו". אני די בטוח שכל אחד מאיתנו התבטא בעבר בצורה כזו או אחרת.
הדבר היחיד שנראה לי באמת בעייתי, על אף שזה נאמר כאשר הוא שיכור - הוא המשפט שבו אומר יאיר שאבא שלו סידר עסקה לאבא של בן אדם אחר בהמון המון כסף. נושא זה ראוי לבדיקה ולא משנה מה הנסיבות. אך הדבר הזה מוביל אותי לשאלה האמיתית הבאה הנוגעת לתחום התקשורת - אם לא היה משפט זה בהקשר של מתווה הגז, האם הקלטת הזאת הייתה משודרת? האם זכותה של תקשורת להכפיש שמו של אדם, רק בגלל היותו בן של ראש הממשלה שמנוגד לאג'נדה התקשורתית הרווחת בישראל? האם מבחינה מוסרית זה תקין לשלם על קלטת זו כסף כדי לשדרה בשעת שיא של רייטינג?

כמו שאמרתי יש נושאים שראויים לבדיקה ויש נושאים שכלל לא קשורים לשום אדם אחר שהוא אינו יאיר נתניהו, השאלה הנשאלת - מה גבולות התקשורת הישראלית?

אני לא מסכים עם דברי יאיר נתניהו, אני לא מתחבר אליהם והם לא נראים לי בסדר כלל. אבל מהם התפקידים האמיתיים של התקשורת?

המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן


יום ראשון, 7 בינואר 2018

סטודנטים כותבים: פאודה תודעתי. מאת: עופר רץ


פאודה תודעתי
מאת: עופר רץ*






"מה, לא ראית פאודה?!", שאלה זו ליוותה אותי לכל אירוע חברתי במשך השנה שעברה. עליית העונה השנייה של הסדרה, הסערה התקשורתית בעקבות הפרובוקציה השיווקית בדמות שלטי החוצות והחשש מעוד שנה של חוסר יכולת להשתתף בשיח חברתי כל שהוא הכריעו אותי. אעשה מרתון של העונה הראשונה. זהו, חשבתי לעצמי, הסוף לבדידות ולתחושת הניכור הנה גם אני בחבורה הגדולה כל כך של מעריצי פאודה.
צפיתי! שתי חוויות חזקות, מטלטלות ומטרידות התפרצו והתגברו מפרק לפרק. חוויות מקבילות, האחת גלויה והאחרת סמויה. בפן הגלוי התרגשתי לזהות סדרה מושקעת היורדת לפרטי הפרטים, לא עוד צנחן עם נעליים שחורות או מסתערב שמדבר ערבית אשכנזית. אינני מבקר טלוויזיה אבל זיהיתי שורת שחקנים מעולה ומשכנעת המציגה תסריט קצבי ומעניין. מדקה לדקה התאהבתי בדמויות, רצתי וקפצתי איתן, כאבתי וצחקתי איתן ובעיקר הזדהיתי איתן. אך, כאמור, במקביל חשתי כי באופן סמוי הסדרה אומרת לי עוד משהו חזק ומטלטל. כבר מההתחלה ניסיתי לגרש את התחושה המכבידה אשר לא הייתה ברורה לי ובעיקר הפריעה לי ליהנות. "תפסיק לחפור ולהקשות סך הכל סדרת טלוויזיה", שבתי ואמרתי לעצמי, אך ככל שהתפתחה העלילה התחושה המתסכלת הלכה וגברה.כיצד לוחמים אמיצים המגלים רמת חיילות פרט מושלמת, מאחיזת הנשק ופתיחת הזיג, דרך היכולת הפנומנלית להטמע בשטח עוין ועד חדות הביצוע האישית, אינם מצליחים בשום מבצע לאורך סדרה שלמה?
איך יתכן שכל כך אכפת לי מה מרגישה אימו של רב המחבלים? האם זו המורכבות של המציאות, האם סוף סוף מישהו פקח את עיני והראה לי את התמונה השלמה? התשובה לא אחרה לבוא. בסצנה בה איש השב"כ מפסיק את תחקור המחבל לצורך שיחה סתמית עם בנו בה הוא הופך רך, אנושי ומאד אבהי. הכתה בי התובנה הכל כך מוכרת וברורה. הרי אני מכיר את הז'אנר. לא מדובר כאן בתכסיס חקירתי מתוחכם, מדובר כאן בתכסיס פוסט מודרני מתוחכם. איש השב"כ הוא קורבן של המציאות. בשונה מתפקודו הציני והאכזר כחוקר, הנה הוא יכול להיות איש מוסרי מאד אל מול חקירת מחבל שמתנהלת באופן לא מוסרי. ואז כמו במטריקס, כל התמונה כולה נפרסת במלוא תפארתה. אין בסדרה קורבנות פיגוע תמימים. החברה של אחד הלוחמים נרצחת בפיגוע שהתקיים במועדון בו היא מועסקת היות והחבר שלה פשט יום קודם על הכפר של המחבלת. המחבלת עצמה התפוצצה כי הרגו את בעלה. ודאי, הרי כל אישה שבעלה נרצח עושה פיגוע, לא?!
הכל בסדרה אישי, אין שום הקשר לאומי. הלוחמים עם "סל הכלים" המקצועי והמושלם, נעדרים כל "כלי" ערכי. נהפוך הוא, מדובר בכנופיה של לוחמים אינדיבידואליסטים אשר אינם מסוגלים לקמצוץ של הכלת כעס או שיקול דעת. כל מבצע מתחיל ומסתיים בחוסר יכולת בסיסית לדחיית סיפוקים. חוסר אשר הולך ומחמיר ככל שעולים בדרגות הפיקוד והאחריות. כלל המפקדים מנוהלים על ידי הפקודים ואלה רשאים לבצע ככל העולה על רוחם. כל אחד מאשר לעצמו את מי לחטוף ואת מי להרוג. אין דין ואין דיין. מנגד, המחבל מבצע פיגוע על רקע אישי כנגד המועדון שבו בילה הלוחם. מדוע הוא עושה פיגועים בכלל לא ברור. האם יש מאחוריו אידיאולוגיה מסוימת לא ממש ברור ובטח הנושא לא מטופל לעומק. אגב, קורבנות הפיגוע האחרים הם חסרי שם או פנים. אנחנו לא יודעים מה מרגישה אמא שלהם או הבת שלהם או בני זוגם.
במקביל לכל הבלאגן האישי נשמרת פרופורציה אחת מאד מוקפדת העוברת בכל פרקי הסדרה כחוט השני. כל בעיה אישית של לוחם נענית בבעיה אישית של מחבל וככל שהמחבל מתחבט בבעיותיו האישיות כך מתחבט גם הלוחם בבעיותיו. כך הופכות להן כל הדמויות בסדרה לקורבנות מבלי שמוגדר תוקפן. כולם טובים וכולם רעים. השיח הקורבני, נטול הגיבור ההרואי, הנעדר כל הקשר לאומי, היסטורי או תרבותי משאיר את הצופה בתחושה של מבוי סתום או מעגל בלתי נגמר. שיח הנרטיבים הוא נטול אידיאולוגיה ובוודאי אין בו שנאה לשמה. וכך באמצעות ההקפדה על הפרטים והשימוש במונחים מציאותיים (שמות יחידות -8200, תמונות המזל"ט ושמות הישובים) מקבל הצופה חוויה מציאותית של פעילות כוחות הביטחון הישראלים בשטחי יהודה ושומרון. מציאות מעוותת ומסולפת שהרי כל מי שקצת מכיר את אופי הפעילות במציאות האמיתית יודע כי יש הקשר ויש אידיאולוגיות רצחניות. יש דרגים ממונים ויש דין ויש דיין. כל החלטה על סיכול או חטיפה של רב מחבלים מתקבלת לאחר מחשבה ודיון מסודר בדרגים הגבוהים ביותר. אכן הקרב הוא ממלכת אי הודאות אבל לא ממלכת ההפקר, פעולה שמסתבכת נעצרת, מתוחקרת ובעיקר מדווחת לפרטי פרטים לכל רמות הפיקוד. בכל פרק בסדרה יש מספר סיבות שלו היו מתקיימות במציאות היחידה הייתה נסגרת מזמן. באשר למוסר, חקירת שב"כ היא אירוע סופר מוסרי במגבלות הקיימות במדינת ישראל ואמא או בת זוג או רופאה של רב מחבלים שלא מסגירות אותו לשלטונות הן סופר לא מוסריות, זו המציאות הנדרשת.
והנה התחילה לה העונה השנייה ומיד פגשנו מחבל מפוחד, כמעט תמים, שחבריו בוגדים בו ומפוצצים אותו והופ, הנה גם הוא קורבן, בדיוק כמו החייל והאזרחים שהתפוצצו איתו. אני מנחש כי גם העונה השנייה עתידה להעמיק את טשטוש המציאות וליצור שיח מציאות חדש. אלא שהפעם השיח החדש לא ישאר בארץ הוא יוצא כעת, בעקבות הצלחת התוכנית, אל מעבר לים. אם הייתי מנכ"ל או דובר של ארגון פוסט ציוני, הייתי עוצר כל השקעה כספית בפעילות הסברה בחו"ל ובמקום הרצאות בקמפוסים הייתי פשוט מזמין את כולם לצפות בפאודה, אחלה סדרה!


*המחבר  הינו סטודנט תואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטת בר אילן 

יום שני, 1 בינואר 2018

מרצים כותבים: כישורי הלהטוטנות של ארגוני המודיעין מאת ד"ר כלילה מגן

על ביון ותקשורת: 

כישורי הלהטוטנות של ארגוני המודיעין

מאת: ד"ר כלילה מגן*






בשנים האחרונות אני עוסקת רבות בשאלת יחסי ארגוני הביון הישראלים עם הזירה הציבורית. אירועים דרמטיים דוגמת האחד-עשר בספטמבר, המלחמה בעיראק ופרשת וויקיליקס, כמו גם פרשיות אחרות, המחישו לציבור הרחב עד כמה מרכזי מקומם של ארגוני המודיעין במציאות חיינו כיום ועד כמה הארגונים הללו מעורבים בהכרעות הפוליטיות והמדיניות המתקבלות על-ידי גורמי הממשל במערב. ממד אחד, שנזנח באופן יחסי בכל הקשור לפעילות ארגוני המודיעין, הוא הקשר שיש להם עם אמצעי התקשורת - לרוב הרחק מן הזירה הציבורית.
בטרם אציג בקצרה "טעימה" מן היחסים שקיימו ארגוני המודיעין הישראלים עם התקשורת לאורך השנים, צריך להשיב על שאלה בסיסית מתבקשת: האין הצל, הטבעי כל-כך לעבודתם של אנשי הדממה, משרת אותם באופן היעיל ביותר להשגת מטרותיהם?  לשם מה הם זקוקים בכלל ל"רעש תקשורתי" או לאור זרקורים מסנוור?  ובכן, התשובה עלכך היא מורכבת. בהחלט, מעל לכל זקוק ארגון מודיעין לחשאיות. הגלימה המכסה אותו היא תנאי הכרחי לעצם קיומו. זוהי מהות עבודתו והעלטה תוסיף להיות המרכיב המרכזי ביותר שיאפיין ארגוני מודיעין כל עוד הם קיימים. לצד זאת, לצורך השגת יעדים שונים כגון טיפוח אמון הציבור, גיוס כוח אדם איכותי, אישור תקציבים ממשלתיים, הרתעת אויבי המדינה, השפעה על סדר היום הציבורי-ביטחוני והגדלת שיתופי הפעולה עם ארגוני מודיעין זרים, זקוק הארגון למידה מסוימת של חשיפה ציבורית.  מצד שני, השתיקה משרתת את הארגונים הללו בצורה היעילה ביותר, גם מבחינת יחסי הציבור שלהם ושיקוליהם התדמיתיים. זה הפוך לגמרי מכל ארגון ציבורי אחר, שיבקש לעצמו פרסום חיובי על עשייתו ואף ישקיע במאמצים ובמשאבים לא מבוטלים כדי להשיג תהודה כזו. לאור האתגרים הביטחוניים והאיומים מבית ומחוץ, הנטיה של הציבור הישראלי היא להעניק לארגונים הללו מראש לגיטימציה ציבורית מאד גבוהה, מבלי שיצטרכו להתאמץ יתר על המידה בעבורה. לכן, בין הצורך לשמור על ריחוק לשם שמירה על נכסים מודיעינים והגברת ההילה של הארגונים הללו לבין הצורך בנסיבות מסוימות להתקרב לזירה הציבורית, מוצאים עצמם הארגונים הללו מתמרנים בין הזירה הגלויה לזו החשאית, בין הצל לאור. 
סיפור יחסו של השב"כ עם התקשורת הישראלית שונה מאד מסיפורו של המוסד. אין זה מפתיע כלל. בעוד השב"כ פועל בזירה הפנים-מדינתית, אחריותו של המוסד היא על הפעילות המודיעינית החוצה את גבולות המדינה. על-פי הגדרה, המוסד עובר על החוק במדינות זרות. בניגוד לשב"כ, שעל הצלחותיו אנחנו שומעים לא מעט בישראל 2017, המוסד מוגבל הרבה יותר ביכולת שלו לשתף בהצלחותיו וידיו קשורות במידה רבה מבחינת ניהול יחסיו עם התקשורת. עניין אחר הוא הממשק שיש לשירות הביטחון הכללי לנושאים פוליטיים פנים-ישראלים רגישים, כגון חקירת עצורים באמצעים שנויים במחלוקת או הטיפול של הארגון בפעילות בלתי חוקית של מה שמוגדר כטרור יהודי. המוסד מרוחק מהדיון הציבורי בשל גזרת האחריות שלו ולכן גם מתמודד הרבה פחות עם שאלות של לגיטימיות ואמון הציבור.

ניכר כי השב"כ עשה כברת דרך משמעותית ביחסו עם התקשורת ובמגע שלו עם הזירה הציבורית. כיום יש לארגון מערך דוברות מסודר ועיתונאים זוכים למענה לשאלותיהם (ולפעמים גם זוכים לסרוב מנומס למענה בשל הרגישות הביטחונית של העניין הנדון), לתדרוכים, לסיורים, ובאופן כללי לערוץ פתוח למדיי אל מול התקשורת. המוסד, מנגד, מוסיף לשמור על אותו ריחוק שבו נקט לאורך השנים, תוך הבנה פרגמטית שהנזק מן החשיפה לציבור, על-פי רוב, עולה על התועלת ממנה. יחד עם זאת, גם במוסד ניתן לראות כי לאורך השנים התקיימו קשרים זהירים עם עיתונאים להשגת יעדים שונים, הגם שהיה מדובר בהיקף נמוך הרבה יותר מבשב"כ ובמידה מוגבלת מאד. היחסים הללו התקיימו תמיד הרחק מן העין הציבורית ומאחורי הקלעים, לא בגלל שבהכרח יש משהו שלילי בעצם קיום הקשר הזה, אלא בגלל שהבאת היחסים אל קדמת הבמה הייתה מסבכת את הארגון החשאי מול הגורמים הרבים המעורבים בפעילותו המודיעינית הרגישה. המאה ה-21 והמציאות התקשורתית של עידן הרשתות החברתיות יוסיפו ודאי לחדד את האתגרים עמם מתמודדים ארגוני הביון מערביים בזירה הציבורית, אך ההערכה היא שהצורך לאזן כל העת בין השמירה ההדוקה על החשאיות לקיום קשר מדוד עם אמצעי התקשורת, יוסיף להתקיים עוד זמן רב.

קישור לאירוע ההשקה של הספר:   https://www1.biu.ac.il//File/news/file_biu_17_12_18_14_03.pdf

*ד"ר כלילה מגן היא מומחית לתקשורת משברית ויחסי ציבור, מרצה בבית הספר לתקשורת ועמיתת מחקר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר־אילן.