נפרדים מהסופר עמוס עוז

בסוף השבוע הלך לעולמו, בטרם עת, הסופר עטור הפרסים עמוס עוז.
מילותיו הבהירות יחסרו בנוף התרבות הישראלית.

יהי זכרו ברוך

רצ"ב קטע שכתב הסופר על מורתו המשוררת זלדה, אותה כינה "מורה זלדה", מתוך הספר: סיפור על אהבה וחושך

"אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים - כוכבי שמים. התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות - עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ.....

 הרבה ממה ששמעתי מפי זלדה בקיץ ההוא היה למעלה מהבנתי. אבל מיום ליום היא הגביהה עוד מעט ועוד מעט את רף הבנתי. אני זוכר, למשל, שהיא סיפרה לי על ביאליק. על ילדותו, על אכזבותיו וגם על חייו הרעים סיפרה...

אהבתי את הדרך שבה הניחה מורה-זלדה מילה ליד מילה: יש שהניחה מילה רגילה אחת, יומיומית, ליד מילה אחרת, גם היא שגורה ונדושה, והנה בצירופן פתאום, מתוך עצם היותן זו ליד זו, שתי מילים רגילות לגמרי שאינן רגילות לעמוד זו אצל זו, כמו רץ ביניהן פתאום איזה זיק חשמלי והרהיב לי את רוחי השוחרת פלאי מילים...

בכל העולם כולו לא היתה איפוא אוזן פנויה לשמוע אותי, אלא לעתים רחוקות בלבד. וגם כשהואילו בחסדם לפנות ולהקשיב לי, היו מתעייפים ממני אחרי שלושה-ארבעה רגעים אף כי מתוך נימוס הוסיפו להעמיד פני שומעים ולעתים גם זייפו הנאה. רק מורה-זלדה היתה מקשיבה לי: ולא כדודה טובת-לב המשאילה בלאות, מרוב רחמים, את אוזנה המנוסה לשימושו הטרוף של נער קדחתני המתגעש לה ועולה על גדותיו בן-רגע. לא. היא הקשיבה לי באיטיות ובכובד-ראש, כמו לומדת ממני דברים שנעמו לה או שעוררו בה סקרנות. זאת ועוד: מורה-זלדה נהגה בי בכבוד בכך שכאשר רצתה שאדבר היתה משלהבת אותי בעדינות, תורמת זרדים למדורה  ...".  

עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כתר 2002, עמ' 336-334

סטודנטים כותבים: טיפ לשכיר או מנהג מגונה? מאת איתי אספיר

טיפ לשכיר או מנהג מגונה?

מאת: איתי אספיר*

תשלומי תשר נהוגים ברחבי העולם למגוון רחב של נותני שירות, בהם מלצרים, עובדי שירות בבתי מלון, נהגי מוניות, מדריכי תיירים, עובדי מספרה, מעסים, שליחים, שוטפי  מכוניות ורבים אחרים.

התשר מקובל כמעט בכל העולם, אם כי מגוון מקבלי התשר וכללי התשלום הנהוגים משתנים רבות ממדינה למדינה. בעבר היה נהוג, בעיקר בספרד, להניח בראשית הארוחה במסעדה סכום כסף בצלוחית קטנה במרכז השולחן, ולהוסיף ולגרוע ממנה מטבעות בהתאם לאיכות השירות,  כל זאת על מנת לעודד את המלצר להעניק שירות טוב.

מתן הטיפים החל עוד  מתקופת הרומאים. בסביבות המאה ה-19 הופיע התשר גם בארצות הברית וכמה לא מפתיע לבסוף הגיע גם אלינו. רק בישראל כמו בישראל במשך שנים מדינת ישראל העלימה עין מהכסף השחור שמתגלגל במזומן מאותם משלמי התשרים. בית

הדין הארצי לעבודה החליט לשים לזה סוף. בפסיקתו קבע בית הדין כי החל מ- 1 בינואר 2019, לא יוכלו המלצרים לקחת לעצמם כסף מזומן שקיבלו אלא יעבירו אותו למנהל המשמרת או לבעל המסעדה ויקבלו אותם בחזרה בתלוש המשכורת. המעסיק מצידו יחויב לשלם למלצרים זכויות סוציאליות, תשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי. במילים פשוטות לאחר כל ניקוי ההורדות הנגזרות מתלוש השכר, המלצרים יקבלו הרבה פחות כסף לכיס ממה שהיו מורגלים.

כיום בישראל יש כ- 200 אלף עובדים בענף המסעדנות. הטיפים שאנו הלקוחות משלמים כבר לא יעברו אליהם ישירות אלא לבעלי המסעדות ואין כל רגולטור שיאכוף וייודא שאכן בעלי המסעדות יכניסו את כספי הטיפים להכנסה השוטפת של המסעדה.   לכאורה בעלי המסעדות עלולים, אם כן,  לשלשל את הכסף הזה לכיסם. הכסף שוב עלול להפוך לשחור ושוב המפסידים הנם  נותני השרות.  בעלי העסקים  ימשיכו להתעשר בעוד שאנו נמשיך לספוג את ההוצאות הבלתי נגמרות הללו שאינן  כוללות את עליית המחירים של המצרכים ברשתות המזון, את עליית מחירי החשמל, הצפויים להיות יותר גבוהים מהתחזית המקורית וכמובן אסור לנו לשכוח את חצי השקל שהורידו לנו על כל ליטר דלק, אחרי שהעלו אותו כל כך הרבה.

אנו צריכים לעשות חשיבה מחודשת לגבי אותו טיפ לשכיר ולהפוך אותו למנהג מגונה, כי גם ככה התיגמול לא יהיה אישי, המוטיבציה במתן השרות תרד ואיתה יירד  הרצון לשרת אותנו הלקוחות.

 *המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

אתמול מישהו אמר לי שהוא יהרוג אותי- מיומנה של עובדת סוציאלית

בימים אלה של מאבק העובדים הסוציאלים על תנאי העסקתם, מצאנו לנכון לפרסם  יומן חלקי של עובדת סוציאלית אחת

      מיומנה של עובדת סוציאלית

אתמול מישהו אמר לי שהוא יהרוג אותי!

אני כותבת את המילים ומתחלחלת. כשהן נכתבות, פתאום עוצמתן גוברת.
אתמול היה יום שגרתי בעבודתי כעובדת סוציאלית. האם יכול להיות שמילים קשות כאלו יהיו חלק משגרת עבודתו של מישהו?

דאגה לתינוק צעיר הביאה אותי למפגש זה עם בני הזוג, הורי התינוק, וכל שביקשתי הייתה הזדמנות להכיר, במידת הניתן לסייע. הצעתי שהזוג הצעיר ורווי הקשיים יתחייב להסתייע בסבים והסבתות.

קצרה היריעה מלהכיל את הדיווחים המדאיגים שהביאו אותי למפגש זה. במהלך המפגש,  השיחה בינינו יצאה מכלל שליטה, התדרדרה,  ואני נתונה לאיום המשתק.

מיד הראש והלב מתגייסים להבנה ,למצוקתו של אותו אב צעיר, שחש מאוים, וחסר אונים במפגש עמי. במקביל מחלחלת ההבנה שבעברו של האיש מעשי תקיפה, מאסרים, סמים ובעיות נפשיות מורכבות. האם באמת יהיה מסוגל להרוג אותי? האם יהיה מי שיגן עליי? ושוב אני מנסה להבין, לקבל את הכעס, להישאר. הכל לטובת הגיוס לשיתוף פעולה, גם במחיר של איומים וחשש לביטחון האישי שלי.

אתמול מישהו אמר לי שיהרוג אותי, והיום אני קמה לעוד יום של עבודה.

לא לשם השכר (העלוב) או היוקרה בחרתי במקצוע. לא לשם הכרה והערכה ציבורית או לשם העומסים האדירים צברתי כמעט שני עשורים של ניסיון מקצועי. לא לשם תחושת התסכול האינסופית על קוצר הזמן והמחסור במשאבים למדתי והתמקצעתי שנים רבות.

בעבור ילדים, הורים ואנשים שאני מאמינה שאני יכולה לסייע להם, אני קמה מדי בוקר בתשוקה לעשייה מקצועית. עבור אותו תינוק אני מגיעה לעבודתי גם אחרי שמישהו אמר לי שיהרוג אותי.

אני אוהבת את עבודתי, רואה בה שליחות אמתית ויודעת שאותו תינוק זקוק לי . הוא צריך שאוודא שהוא מוגן, מטופל ושאף אחד לא יזנח את הטיפול בו, שאף אחד לא יהרוג אותו.

האם מוגזם לבקש הגנה ותנאים הולמים?

מיומנה של עובדת סוציאלית 

* השם והכתובת שמורים במערכת

מרצים כותבים: פרידה מהעיתונאי נח קליגר מאת: ד"ר תיקי בלס

מילות פרידה מהעיתונאי נח קליגר

מאת: ד"ר תיקי בלס*

את העיתונאי נח קליגר הכירו, כבר בשנות התשעים,  כל תלמידי התקשורת שלמדו כתיבה עיתונאית בהנחייתי. מה יותר מתבקש מאשר להפגיש את התיאוריה עם המעשה? על החלק התיאורטי ותרגולי הכתיבה על סוגיה הייתי אחראית אני עצמי     (כנראה שבהצלחה. חלק מתלמידי משובצים כיום בתפקידי כתיבה ועשייה עיתונאית בעולם האמיתי). חלומו הראשוני של כל סטודנט לתקשורת הוא לראות איך הדברים נעשים, איך נוצר עיתון ובמה כל זה כרוך. החלום הבא הוא להתקבל לעבודה בעיתון של ממש. כך זה היה בשנות התשעים עת העיתונות המודפסת היתה בעלת השפעה ניכרת על סדר היום בישראל ובעולם ועתידה עדיין לא היה מאחוריה. רגע לפני שסטודנטים נמצאים על ה- payroll של אותו כלי תקשורת נכסף,  כדאי  להגיע כאורחים למערכת עיתון, לראות את הכתבים בעבודתם, להתרשם.

לצורך כך יצרתי קשר עם מערכת עיתון נפוץ בגוש דן. מערכת ידיעות אחרונות היתה ממוקמת  בדרך פתח תקוה בתל אביב , מרחק נסיעה של כחצי שעה (כולל פקקים)  מהקמפוס הבר אילני. תיאורטית ניתן היה לנסוע ולחזור לאוניברסיטה בטווח זמן של שיעור אחד.

איש הקשר שלנו במערכת העיתון ידיעות אחרונות היה העיתונאי נח קליגר. אדם משכמו ומעלה. דובר 7 שפות ובעל חושים מחודדים. למעשה, כבר בשלהי שנות התשעים מעטים היו העיתונאים שהסתובבו במערכת העיתון. רובם עבדו מהבית. המפגש במערכת היה בעיקר עם נח קליגר. הוא תמיד ארח את הסטודנטים במאור פנים וביד רחבה. דאג שיוגש להם כיבוד (שלאחרונה נעלם מהארוח  בגלל קשיים תקציביים) והכי חשוב: הוא ענה על כל שאלה.

נח קליגר היה עיתונאי בן עיתונאי, ניצול אושוויץ שלא איבד את מאור פניו ואת חוש ההומור שלו למרות הסבל שעבר ועל אף גילו המתקדם. לשאלות סטודנטים הוא סיפר על נעוריו במחנה ההשמדה ועל תפקידים אותם נשא כגון יו"ר מחלקת הכדורסל של מכבי תל אביב. הוא הרבה לדבר בפליאה מהולה בהומור על גילו המופלג ( לשאלה מה שלומך? נהג להשיב: "מפליא. עדיין בחיים"). בשיחות בענייני תקשורת הוא הפגין חשיבה צלולה וחוש הומור.

לא תמיד נח היה פנוי לארח סטודנטים במערכת ידיעות אחרונות. לא אחת הוא נעדר מהארץ. הוא נע ונד בעולם במטרה לספר את סיפורי השואה של העם היהודי. על אף בריאותו הרופפת ( בשנים האחרונות ברכיו כמעט לא יכלו להחזיק אותו) הוא לא חדל מהשתתפות במצעדי החיים וכל זאת על מנת להפגין נוכחות ולספר לדורות הבאים על הסבל.

בינואר 2017  היה קליגר הנואם המרכזי בטקס שנערך בבניין האו"ם לציון יום השואה הבינלאומי. בטקס הופיע נח קליגר מלווה בנכדו החיל, שהיה לבוש במדי צה"ל בוהקים. תמונה מהממת של חייל זקוף סועד את סבו הקשיש, רווי הסבל.  כששוחחתי עמו לאחר שחזר ארצה מהאירוע המרגש, לא היה גאה ומאושר ממנו באותו רגע. מבחינתו, הוא סיפר והפיץ את סיפור סבל היהודים בשואה בפני נציגי כל האומות, בדיוק כפי  שהבטיח לעצמו כשניצל. זה התפקיד שייעד לעצמו עוד בנעוריו. היה זה עבורו ניצחון אישי, ניצחון בני האור על החושך.

יהי זכרו ברוך.

* ד"ר תיקי בלס הנה מרצה בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

בר דעת משתף: על הניסים

https://www.facebook.com/%D7%91%D7%A8-%D7%93%D7%A2%D7%AA-428042384071218/

בר דעת משתף: מאמר דעה לרגל יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים

           מצטרפים למאבק למניעת אלימות נגד נשים

***מערכת בר דעת מצטרפת למאבק למניעת אלימות נגד נשים!

המאבק למניעת אלימות נגד נשים לא יכול להישאר ברמה ההצהרתית

מאת: ד"ר יעל חסון*

לציון יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים התקיים בשבוע שעבר במשכן הכנסת כנס להשקת השדולה למניעת אלימות במשפחה, ביוזמת חברות הכנסת לאה פדידה (המחנה הציוני) ופנינה תמנו-שטה (יש עתיד). הכנס הוקדש ברובו לשמיעת עדויות של נשים שורדות אלימות; של בני/ות משפחה של נשים שנרצחו; ושל נשים שחיות יום-יום בצל טרור ואלימות קשה. מכל הסיפורים זעקה תחושת הבדידות של הנשים ואזלת היד של הרשויות בהגנה עליהן ובטיפול בפוגעים.

על פי נתונים שאסף מרכז המחקר והמידע של הכנסת לרגל יום המאבק למניעת אלימות נגד נשים, בשנת 2017 נפתחו במשטרה כ-11,800 תיקי אלימות במשפחה כלפי נשים. בשנת 2017 נרשמו בתיקים אלו כ-15,600 עבירות אלימות כולל: 26 אירועי רצח, ניסיון לרצח והריגה, כ-300 עבירות מין, כ-7,700 עבירות תקיפה וכ-7,600 עבירות איומים. בשנים 2017-2016 נרצחו 35 נשים. כמחציתן התלוננו במשטרה על אלימות, לפני הרצח.

ולמרות התמשכותה של מציאות זו, ועל אף התכנסותן מעת לעת של ועדות בנושא והדיון הציבורי הער, עדיין לא מיושמת בישראל מדיניות מקיפה וכוללת וטרם נמצא התקציב הראוי לתכנית לאומית למאבק באלימות נגד נשים. תכנית כזו אושרה, אמנם, על ידי הממשלה ביולי 2017, אך עד היום לא נמצא התקציב ליישומה, ומתקיימת מחלוקת בין משרדי הממשלה לגבי מקור מימונה. עלות התוכנית הוערכה ב-250 מיליון שקלים לחמש שנים: 50 מיליון שקלים לשנה בלבד.

במחקר שערכנו במרכז אדוה, ביקשנו להבין את היקף ההשקעה הציבורית בטיפול באלימות נגד נשים, אל מול הצרכים הקיימים. המשימה התבררה כלא פשוטה כלל. התקציבים מבוזרים באגפים שונים במשרדים ממשלתיים שונים ואין גוף אחד שיכול לספק מענה אודות שינויים בתקציבים ופערים בביצוע.

תת-תקצוב

יתר על כן, ביזור הטיפול בין גורמים רבים מקשה על קבלת הטיפול ועל מיצוי הזכויות של הנפגעות. המשרדים והרשויות "לא מדברים" ביניהם - קיימים חסמים ארגוניים וחוקיים המונעים העברת מידע בין הגורמים הרלוונטיים ואין גורם מתאם ומתכלל ברמת הרשויות המקומיות וברמה הארצית. כך למשל קיים קושי בזיהוי ואיתור הפרות של צווי הגנה - בשל קשיים בהעברת מידע בין הנהלת בתי המשפט ובין המשטרה; היעדר תיאום בין הכלים השונים שפותחו במשטרה, במשרד הרווחה ובמשרד הבריאות להערכת מסוכנות מקשה על גיבוש תמונת מצב על רמת המסוכנות של הפוגע ועל התאמת הטיפול ועוד.

בעיה מרכזית נוספת היא תת-תקצוב של השירותים - בקהילה ובמוסדות. כך למשל, על אף התרחבות המענים בקהילה וגידול ניכר במספר המרכזים למניעת אלימות במשפחה ברשויות המקומיות, עדיין אין תקציב לפריסה ארצית. תת התקצוב, תעריפים לא מעודכנים ושיטת התקצוב דוחקים בעמותות שמפעילות מקלטים ושירותים להשקיע בגיוס משאבים פרטיים על מנת לתת מענים טובים יותר. בנוסף, הוא מביא לחוסר בשירותים חיוניים והיעדר מענה למכלול הצרכים של נשים וילדים/ות נפגעות אלימות.

תת התקצוב מביא גם למחסור בכוח אדם מקצועי ומיומן, מטיל עומס על העובדות הקיימות ומאלץ את העמותות להישען עובדות לא מיומנות ומתנדבות. לבסוף, קיים מחסור חמור במסגרות לגברים אלימים ואין טיפול מחייב לגברים אלימים למעט אלו המצויים בהליך פלילי והופנו לשירותי מבחן. קיים מיעוט של פניות למחלקות לשירותים חברתיים לטיפול בגברים אלימים שלא בהליך פלילי וקושי לגייס את הגברים לטיפול: הם אינם פונים בעצמם ולרוב נדרש אירוע כגון תלונה במשטרה, אובדן שליטה או הסלמה כדי שיפנו.

הסוגיות הללו טופלו כולן על ידי הוועדה הבין-משרדית לטיפול בתופעת האלימות במשפחה, שעל בסיס המלצותיה גובשה התכנית הלאומית. המלצות הוועדה הצטרפו לשורה ארוכה של המלצות שגובשו על ידי ועדות קודמות ונשארו ברובן על הנייר. עתה, נדרשת גישה מערכתית - הקמת רשות או גוף מתכלל, תוך קביעת מנגנונים לתיאום ושיתוף פעולה בין כלל הגורמים העוסקים בחינוך, מניעה, הגנה ושיקום בתחום האלימות נגד נשים במשפחה.

גישה זו לא יכולה להישאר ברמה העקרונית וההצהרתית ויש להקצות לה באופן מידי את המשאבים הנדרשים.

*הכותבת היא חוקרת במרכז אדוה

** המאמר פורסם ביום 25.11.18 באתר וואללה

מיצג מחאה נגד אלימות כלפי נשים מול המשרד לביטחון הפנים בירושלים, באוקטובר       צילום אמיל סלמן  

נדלה מתוך עיתון הארץ 1.12.18

סטודנטים כותבים: מה הקשר בין עץ עבות, צפרים מתעופפות, זיכרון השואה ופייסבוק? מאת- יעל מש

                      זיכרון השואה שלי גרסת פייסבוק

מאת: יעל מש*

יש רגע בחיים שלי שככל הנראה, כבר לא אשכח לעולם.

זיכרון הוא נושא אישי, קשה לדמיין איך גורם חיצוני יכול לקבוע לאדם מה לזכור ומה לשכוח. יש הטוענים כי זיכרון יכול להיבנות ״מלמעלה״, שבעצם כל אלו שיש להם כוח בחברה, וכמובן גם אינטרסים, הם אלו שישפיעו על האדם מה לזכור ומה לשכוח. אחרים טוענים כי ניתן להשפיע על זיכרון, אפילו זיכרון קולקטיבי ״של כולם״, דווקא ״מלמטה״, דרך האנשים הפשוטים מהרחוב.

כחלק מהמסע שלי לפולין בתקופת התיכון, ביקרתי יחד עם חברי בלא מעט מקומות מזוויעים במיוחד. אפשר להגיד שכל המסע הזה לפולין במהותו, הוא חלק מהבניית זיכרון ״מלמעלה״, על ידי הבניית מסורת חינוכית החושפת צעירים לפני צבא למציאות יהודית כואבת, אבל לא את זה רציתי להציף.

ברגע מסוים, במהלך ביקור באחד ממחנות ההשמדה, הבחנתי בעץ גדול. אני לא בטוחה אם הוא באמת היה כל כך בולט במציאות כפי שהוא זכור לי היום. משום מה, מהרגע שהבחנתי בו לא יכולתי להתעלם ממנו, מנקודת המבט שלי הוא היה פיסת חיים במקום מת. התחושות האלה הובילו אותי להרים את המצלמה ולצלם אותו, הדבר המדהים הוא שבדיוק כשלחצתי על הקליק במצלמה, התעופפו מתוכו המוני ציפורים שהפכו את הפריים למיוחד במינו. באותו הרגע שהונצח במצלמה, תחושת החיות במקום המבחיל הזה, התחזקה אף יותר. אין ספק שזה היה מבחינתי הרגע החזק ביותר מאותו היום של המסע, גם זכור לי שציינתי את זה בפני הקבוצה באותו הערב. אני מניחה שבגלל זה, העליתי את התמונה הזאת לפייסבוק כשחזרתי לארץ.עם זאת, אני בספק אם מכל החוויות שצברתי במסע, זה הרגע החזק ביותר עבורי, אך אם תשאלו את הפייסבוק, זה דווקא כן.

מאז אותו המסע, בכל יום זיכרון, הפייסבוק מזכיר לי את התמונה הזאת. כנראה, באחד מימי הזיכרון הרגשתי שנכון לשתף את התמונה הזו מתוך האלבום המסע השלם שעלה לרשת. העובדה כי בכל יום זיכרון ללא יוצא מן הכלל, הפייסבוק מחזיר אותי לאותו הרגע ולאותו העץ, גורמת לי במהלך השנים לחבר את החוויה העוצמתית של המסע לפולין עם הדימוי המסוים הזה, אותו העץ הפשוט. כל התחושות המטלטלות, ההבנות שלקחתי איתי והחוויות שצברתי, מתנקזות לכדי דימוי פשוט אחד. דימוי שחוזר באופן שיטתי לתודעה בכל יום זיכרון, כשהפייסבוק מזכיר לי שפעם אחת, מכל התמונות של המסע בחרתי לשתף דווקא את זאת. המחשבות על התצלום הזה בכל פעם שנושא השואה עולה, מובילות אותי למסקנות על כוחה של הרשת החברתית בעיצוב הזיכרון שלנו. סביר שבלעדיה, לא הייתי זוכרת את העץ הבודד עד שלא הייתי טורחת לפתוח את אלבום התמונות המלא.

מעניין אותי להצביע על מה אני, אדם בעל זיכרון לא מוצלח בכלל, שוכחת עם השנים. איזה זיכרונות נדחקים לצד בגלל אותו העץ הגדול שתופס את המשבצת של זיכרון השואה. לטובת הרשת החברתית אומר כי היא עוזרת לי לזכור ברגעים קשים דווקא רגע מרגש.

אם תשאלו את הפייסבוק, זה זיכרון השואה שלי.

צילום: יעל מש

* יעל מש הנה סטודנטית לתואר שני בתקשורת, אונ' בר אילן

בר דעת מארח: המכללות עוזרות לפריפריה אז למה מענישים את מי שמלמד שם? מאת ד"ר הגר להב

         המכללות עוזרות לפריפריה. 
     אז למה מענישים את מי שמלמד שם?

מאת: * ד"ר הגר להב  

 

אני בחרתי לעבוד במכללת ספיר, כי רציתי ללמד סטודנטים שקיבלו פחות הזדמנויות להשכלה. אבל זה לא אומר שאני ושאר החברים שלי צריכים לשלם על כך מחיר כלכלי ואקדמי. הגיע הזמן לשנות את זה.

 השנה: 1979. ילדה אחת (אני) לוקחת אוטובוס מהקיבוץ שכוח האל שבו היא גרה לעיר הקרובה. משם – אוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב. ומשם – אוטובוס לרמת אביב. אחרי שעתיים וחצי של נסיעה היא מגיעה למה שבעיניה הוא קודש הקודשים – אוניברסיטת תל אביב. רועדת היא נכנסת בשער, מחפשת את הבניין והכיתה הנכונים, ונכנסת, כמעט בלי אוויר, לשיעור הראשון בקורס "מבוא למשפטים" לנוער שוחר מדע.

היא מתיישבת במקרה ליד ילד חמוד, נקרא לו X (היום פרופ' X באוניברסיטת תל אביב). X הוא בנו של פרופ' Y, שמלמד, ניחשתם נכון, באוניברסיטת תל אביב. כדי להגיע מביתו לאוניברסיטה הוא חצה את הכביש. הוא מספר בהתלהבות שאחרי הצבא הוא יעשה תואר ראשון בארץ, שני בייל ושלישי בהרוורד. לילדה לא נעים לשאול מה זה "ייל" ו"הרוורד". היא בקושי מאמינה שהצליחה להגיע עד כאן. היא זוכרת היטב, שהנוכחות שלה בכיתה התאפשרה רק אחרי מאבק קשה ב"ועדת החינוך" בקיבוץ, שלא הבינה למה הילדה רוצה ללכת ללמוד במקום לקטוף אבוקדו או להיות מטפלת בבית ילדים. היא נשבעת לעצמה שהילדים שלה יידעו מה זה "ייל", ואולי אפילו יוכלו ללמוד בהרוורד.

פאסט פורוורד כמה שנים. הצלחתי בלימודים. תואר ראשון (בהצטיינות), אחר כך תואר שני בתקשורת (בהצטיינות יתרה) ואחר כך דוקטורט, ולבסוף פוסט-דוקטורט באוניברסיטת ברנדייס בארה"ב. גם היה לי מזל. השילוב בין הניסיון המקצועי שלי כעורכת בכירה ב"הארץ" לבין ההכשרה האקדמית גרם לכך שהיה לי ביקוש. המחלקה לתקשורת במכללת ספיר, ליד שדרות, הציעה לי מיד מינוי, שכלל גם הוראה אקדמית וגם עמידה בראש המסלול המעשי לעיתונות במחלקה. זמן מה אחר כך קיבלתי גם הצעה מהמחלקה לתקשורת בתל אביב, להצטרף לשורותיה.

ההתלבטות היתה קשה – המרכז (אוניברסיטאות במקרה הזה) יודע, הרי, לתגמל היטב את מי שהוא חפץ ביקרו. בחירה בשוליים עולה מחיר יקר. אבל זכרתי את השיעור הראשון ההוא, שנים קודם, ואת השבועה שנשבעתי לעצמי, וחשבתי שהשבועה הזו צריכה להתממש גם – ואולי, בעצם, בעיקר – ביחס ילדים בפריפריה. אז בחרתי להישאר בספיר, ללמד סטודנטים וסטודנטיות, שרובם זכו להשכלה יסודית ותיכונית הנופלת מזו שבמרכז; שחלקם הגדול דור ראשון להשכלה אקדמית; שלא יכלו – מסיבות כלכליות, תרבותיות או פיזיות – להגיע למרכז; ושחלקם זקוק לא רק למרצים טובים, אלא ממש למנטורים, שילוו כל צעד וצעד של הסטודנט.ית, ולו רק משום שההון התרבותי שלהם רחוק כרחוק מזרח ממערב (תרתי משמע) מההון התרבותי הנדרש בעולם האקדמי.

ואנא, אל תסיקו מכך שמדובר בסטודנטים טיפשים או חסרי יכולת – החלשים ביניהם באמת לא היו מסוגלים לעמוד בדרישות של אוניברסיטאות (ואפילו לא של מכללות, לולא היו מקבלים את הליווי הצמוד שקיבלו), אבל החזקים שבהם היו חזקים לא פחות מסטודנטים באוניברסיטה (שגם בה לימדתי כמרצה מן החוץ). בין בוגרי המחלקה לתקשורת בספיר יש כיום כמה וכמה דוקטורים, וכמה מאנשי התקשורת הבולטים בישראל (סתם קוריוז: אחד מהסטודנטים שלי במסלול עיתונות מכהן היום ב"הארץ" בתפקיד בכיר מזה שאליו אני הגעתי בזמנו. אין לכם מושג איזו גאווה זו). האנשים המוכשרים האלו, שהאוניברסיטה היתה חסומה בפניהם, לא היו מצליחים להגיע למקומות שבהם הם נמצאים, לולא מכללות פריפריאליות כמו ספיר ודומותיה.

ועכשיו למחירים של בחירתי: ראשית, חלק ניכר (מאוד) מהקולגות שלי באוניברסיטאות נוטים להסתכל עלי מלמעלה, ולהניח שאני הרבה פחות מוצלחת מהם. שנית, המשכורת שאני מקבלת נמוכה משלהם, גם באופן ישיר, וגם באמצעות תוספות מיוחדות שהם מקבלים (למשל, "תוספת הקדשת זמן למוסד"). שלישית, אני מחויבת ללמד 12 שעות בסמסטר, לעומת כ-6-8 שעות שלהן הם נדרשים (וזאת, כמובן, בלי לקחת בחשבון את כל שעות המנטורינג, שאינן מתוגמלות בשום צורה). רביעית, בעוד שהיחס בין סטודנטים למרצים באוניברסיטאות עומד על 1:21, היחס אצלי הוא 1:35. במלים אחרות, דווקא הסטודנטים שיותר נזקקים לעזרה, מקבלים מרצים עמוסים יותר, בעוד שסטודנטים חזקים מקבלים מרצים שהעומס עליהם נמוך יותר. חמישית, אין לי תלמידי מחקר (המהווים, כידוע, עבור מרצים רבים באוניברסיטאות "כוח עזר" לקידום מחקרי המרצה). ושישית, תקציבי המחקר שלי קטנים בהרבה מאלה של הקולגות שלי (ומחקר, כידוע, עולה כסף), אין לי תקציבים לקשרי חוץ (נסיעה לכנסים, פגישות עם קולגות מעבר לים, אפשרות להזמין קולגות מחו"ל לארץ וכד'), לא עומד לרשותי סיוע ממשי מטעם מינהל אקדמי מבוסס, וכד'.

אבל יותר מכל הפרטים הללו לכשעצמם, התוצאה הסופית היא שאני כלואה בוואקום מקצועי שנוצר על ידי היחס הדו-ערכי של המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) למכללות. מחד, המל"ג מסבירה את ההבדלים בין המכללות לאוניברסיטאות בכך שאוניברסיטאות הן מוסדות שעיקרן מחקר, בעוד שמכללות הן מוסדות שעיקרן הוראה. אלא שבה בעת, את הקידום שלי היא מתנה אך ורק במחקר, מבלי לקחת בחשבון את איכות ההוראה שלי ואת הפעילות החברתית שלי (שגם היא, לפחות בספיר, נחשבת לחלק מהעשייה האקדמית). הדבר בעייתי בעיקר למרצים בכירים. לעומת האוניברסיטאות, שלהן מאפשרת המל"ג להעניק פרופסורה בעצמן, למכללות אין זכות כזו, ומרצים בהן יכולים לקבל פרופסורה רק ישירות מהמל"ג. אבל המל"ג – זו שיצרה מראש תנאים שפוגעים קשות ביכולת שלי לחקור, בוודאי ביחס לקולגות שלי באוניברסיטאות – מעניקה פרופסורה רק על סמך פרסומים. לו היא היתה ישרה עם עצמה, היה עליה ליצור גם מסלול ייחודי של קידום למרצים במכללות, למשל כזה שייקח בחשבון הוראה ופעילות חברתית, ולא רק מחקר. מבחינתי, שיקראו לתואר שיעניק מסלול הקידום הזה "גבריאלה" (או כל שם אחר שיוחלט עליו), ולא "פרופסורה", אבל להכניס אותי למצב שבו קצב הפרסומים האיטי שלי, שנוצר בגלל תנאים שהמל"ג השיתה עלי, יביא לכך שאם יהיה לי מזל אקבל את הקידום הבא שלי שלוש שנים לפני הפנסיה, הוא פשוט מצב לא הוגן.

דוגמא נוספת לדו-פרצופיות הזו היא שאלת שנת השבתון. למרצים במכללה אין זכות מוקנית לשבתון. אם הנהלת המכללה מחליטה שהיא מעוניינת לתת להם את הזכות הזו, הם יקבלו אותה, ואם לא – אז לא. היא אפילו לא מחויבת במתן נימוקים או הסברים. אומרים לנו, שאין לנו זכות מוקנית כזאת משום שאנחנו בראש ובראשונה מורים ולא חוקרים, ושנת שבתון מיועדת בעיקר למחקר. אבל גננות ומורות (ואני משתמשת כאן בלשון נקבה כי נשים מהוות את הרוב המוחלט של בעלי מקצועות אלה) מקבלות שנת שבתון, מתוך ההבנה כי הוראה היא דבר שוחק, שמחייב זמן להתחדשות ולהתעדכנות. אז איך יוצא שמבקשים ממני להיות בה בעת גם מורה וגם חוקרת, אבל שוללים ממני את ההטבות שמקבלים חוקרים מצד אחד ומורים מצד שני? אם להיות בוטה, תחליטו כבר מאיזה צד לדפוק אותי, אבל אל תעשו את זה משני הצדדים במקביל.

המל"ג וועד ראשי המכללות (ור"מ) מסרבים לדבר איתנו, המרצים במכללות. הם שולחים אותנו לדבר עם ההנהלות שלנו. למה הדבר דומה? למצב שבו ישלחו מורים מכל בית ספר לנהל את המו"מ שלהם לבד, מול הנהלת בית הספר, כאילו אין ארגוני מורים ארציים. ור"מ, המל"ג והאוצר פשוט לא רוצים ועד ארצי של מרצי המכללות, כי הם מבינים שזה יעלה להם כסף. ולמה להם? בינתיים אף אחד משרי הממשלה, שנבחרה במידה רבה על הקלף של "הפריפריה", לא פותח את הפה; העיתונות, שאוהבת לצקצק בלשונה על "אפליה" לא מסקרת כמעט את השביתה; ומעטים מדי מבין הקולגות שלנו באוניברסיטאות עומדים לצדנו. את המחיר משלמים הסטודנטים והמרצים, שאינם מקבלים משכורת.

לא, אני לא מצטערת על הבחירה שעשיתי. אפשר כנראה להוציא את הילדה מהקיבוץ, אבל לא את האמונה הקיבוצית בשוויון וצדק מהילדה. וזה כל מה שאנחנו מבקשים – שוויון וצדק.

*ד"ר הגר להב היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר

המאמר פורסם  לראשונה  ביום 7.11.18  באתר שיחה מקומית

 

  

סטודנטים כותבים: "באיזה ראש אתה"? מאת: אדם לרמן

באיזה ראש אתה?

מאת: אדם לרמן*

בשבוע שעבר התקיימו הבחירות לרשויות ולמועצות העיר בערים השונות במדינת ישראל. אני מתגורר בראש העין מאז אמצע ינואר 2018 כך שאני לא מעורה יותר מדי בהתנהלות העיר תחת כהונתו של ראש העיר הקודם, שהתמודד גם בבחירות כיום, שלום בן משה.

מטבע הדברים, בתקופת הבחירות ישנם כנסים רבים, חוגי בית ומגוון אירועים אשר בהם ניתן לפנות למתמודדים ולשאול אותם שאלות ישירות ולקבל מענה בנושאים שמעניינים אותנו. כשבוע לפני הבחירות, בסוף חודש אוקטובר, רז שגיא, איש צבא בדרגת אל"מ שחי כ-25 שנה בראש העין ופעיל חברתית ובעמותות שונות הגיע אלינו לביקור בית. בסיום הביקור אמא שלי שאלה אותו שאלה אחת: "האם הוא ידאג לכך ששכונת פסגות אפק החדשה בראש העין לא תתחרד כפי שקרה ליתר השכונות בעיר עם השנים?" תשובתו הייתה: "כן”, וכל משפחתי הצביעה לו בבחירות.

תוצאות הבחירות היו כדלקמן: בן משה קיבל 4,477 קולות, שגיא 4,173, בני בית אור 2,671 קולות, חנוך עוז 2,372, יוכבד פנחסי אדיב 2,000 קולות וישי אדוארד 1,824. בן משה קיבל 28.1 אחוז מהקולות, רז שגיא 21.7 אחוז, בית אור 15.1, פנחסי אדיב, 10.9 ואדוארד 10.4 אחוז (נלקח ממלאבס, 2018). לאור התוצאות הללו  יתקיים סיבוב שני ב-13 לנובמבר בין בן משה, ראש העירייה המכהן, לבין רז שגיא, המועמד שמשפחתי ואני בחרנו להעמיד אותו כראש העיר שלנו.

כיומיים לאחר סיום הסיבוב הראשון, בחזרתי מחדר הכושר שנמצא בשכונת נווה אפק, נגלה אל מול עיניי פלייר בצבע שחור כאשר באותיות אדומות כתוב #רקלארזשגיא (נכתב כך במכוון). עלתה שאלה במוחי: האם העובדה שבן משה הינו ראש העיר המכהן מקנה לו בשם המשילות ומאבק הכוחות את הזכות להכפיש מתמודד באמצעות פליירים, וכן באמצעות הודעות מכפישות של פעילים בפייסבוק הן בעמוד הפייסבוק של רז שגיא והן ברחבי הפייסבוק? האם אין מקום גם לערכיות ולניהול מערכת בחירות תקינה בישראל שבה כל מועמד פונה אל התושבים ומסביר מדוע כדאי לבחור בו, מהן ההבטחות והדברים שהוא מתחייב לבצע/לנסות לבצע במהלך תקופת כהונתו? מהם הדברים שהוא מביא אתו שיעזרו לו לבצע את התפקיד על הדרך הטובה ביותר?

אשאיר סיפור זה בצד לרגע, ואפנה להתבטאות של עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש, במסגרת דיון בוועדת החינוך של הכנסת ביום שלישי. התבטאות זו באה כנגד "חוק הנאמנות בתרבות".

עתה אתייחס בקצרה לעיקרי החוק: חוק זה אמור להסמיך את שרת התרבות לשלול או להפחית תקציבי תמיכה ממשלתיים ממוסדות תרבות. לפי הצעת החוק, ישנן חמש עילות לשלילת תקציב ציבורי ממוסד אומנותי: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל; מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בדגל המדינה או בסמל המדינה. לפי המצב החוקי כיום, סמכות שלילת התקציבים נתונה בידי שר האוצר, והצעת החוק מעבירה את הסמכות לשרת התרבות (בן נון ושלו, 2018, וואלה תרבות).

כאשר עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש התבקשה להביע את דעתה על החוק בדיוני הוועדה לפני קריאה שנייה ושלישית היא התייחסה לערכיות החוק, ולא התייחסה לתפקידה המשפטי – האם החוק חוקתי, האם הוא יכול לעבור מבחינה חוקית ואין בו כל פסול ביחס לחוקי מדינת ישראל.

בדבריה היא אמרה כי: "...תרבות היא דמיון חופשי, ויופי, וריבוי קולות, ואומץ, והתרסה, וכנות, וביטוי שאיננו מתחנף שאינו מתאים את עצמו למבחני התאמה שלטוניים. אנחנו משתנים והארץ שינתה את פניה. הימים מביאים לא רק חוקים חדשים אלא מילים חדשות – נאמנות, משילות ועוד. שיח חברתי ופוצע – האם יש מי שנאמן ויש גם מי שבוגד. הבו לנו עם ממושמע ומחונך שחשיבתו אחידה. הנאמנות בתרבות היא אוקסימורון כמו שתיקה רועמת. מגילת העצמאות קוראת להיות עם חופשי בארצנו – בכל, ובעיקר בתרבות, זוהי התורה כולה. המסגרת החוקית שמסדירה את התמיכות הממשלתית – אנחנו משאירים את החוק ההוא שיטפל בכל שאר התמיכות, ורק לנושא התרבות אנחנו מייצרים הסדר ייחודי, שהוא מחמיר יותר ומתנהל בצורה שונה מההסדרים האחרים. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא שהחוק מעורר קשיים של ממש" ( בן נון ושלו, 2018, וואלה תרבות).

לאחר דבריה של עו"ד זילבר, איילת שקד, שרת המשפטים, אמרה כי היא לא תיתן לה להשתתף יותר בדיונים בכנסת ובממשלה וקראה ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט לפטר אותה מתפקידה.

השאלה שמעניינת אותי בעקבות שני המקרים הללו היא: האם בשל המשילות והכוחניות של אנשים בפוליטיקה נעלם המקום לערכיות? בין אם מדובר בדיון בוועדת החינוך שבו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מביעה את עמדתה הערכית בנוגע לחוק המוצע, ולא רק את עמדתה המשפטית ובין אם מדובר במתמודד לראשות עיר מול ראש ראש עיר מכהן אשר משתמש במשאבים ובכוח שברשותו בצורה צינית על מנת לתקוף את עצם אישיותו של מועמד אחר מבלי להתייחס לסיבות שכדאי לבחור בו, אך ורק משום שהכוח שבידיו מאפשר לו?  

לעניות דעתי, ייתכן מאד שתחשבו כי אני נאיבי, ואין לי כל בעיה שתחשבו כך. אני חושב כי במדינה דמוקרטית שאנחנו מתפארים בחופש הביטוי הקיים בה, ובמהלכים הדמוקרטים התקינים שמתבצעים עד לקבלת ההחלטות (נניח). לא רשאית שרת המשפטים להכתיב את דעתה, שככל הנראה הינה דעה פוליטית ולא ערכית, על עורכי דין המייצגים את דעתו המשפטית והערכית של מי שאמור לייצג את המדינה בהליכים שייתכן ויגיעו לדיון בבג"צ. כמובן שאם עורכת הדין חרגה מהמוסכם על דעת היועמ"ש יש בכך עבירה משמעתית אבל בשום אופן אין זה מתפקידה של השרה להתערב בעבודת היועמ"ש.

באשר לבחירות לראשות העיר,  סבורני כי אילו ראש העיר המכהן, שלום בן משה, היה בוחר להציג את פעולותיו בקידום ופיתוח העיר מבחינת חינוך, תשתיות, מקומות בילוי וכו', היה זה מועיל לו הרבה יותר בבחירתו מחדש מאשר שימוש בקמפיין נגטיבי הממוקד באישיות שרצה מולו, רז שגיא. זה מזכיר קמפיין דומה לזה שניהלו בוז'י הרצוג וציפי לבני מול בנימין נתניהו מה שבסופו של דבר פגע בהם כי הם לא הציעו חלופה ראויה. במקרה שלו, תתכן פגיעה בשל העובדה שהוא לא מציין סיבות לשימורו בתפקיד.

מקורות:

בן נון, ש', ושלו, ט'. ( 6 לנובמבר, 2018). התנגדות משפטית חריפה לחוק הנאמנות בתרבות מצד המשנה ליועמ"ש והיועץ המשפטי לכנסת. נדלה מאתר וואלה תרבות: https://e.walla.co.il/item/3198509 .

לוי טלבי, מ'. (31.10.18). תוצאות הבחירות בראש העין: הולכים לסיבוב שני בין שלום בן משה לרז שגיא. נדלה מאתר מלאבס פתח תקווה: https://www.melabes.co.il/rosh-haayin/27316 .

* אדם לרמן הנו סטודנט לתואר שני בתקשורת, אונ' בר אילן

נזכור את 4 בנובמבר 1995

 

https://www.youtube.com/watch?v=Ja6Ud_c_xrU