סטודנטים כותבים: לא הורה. לא אבא. גבר שקוף מאת גיא חורש גונין

לא הורה. לא אבא. גבר שקוף 

מאת: גיא חורש גונין *

אנחנו האבות שקופים. אפילו לא מכנים אותנו בשמנו , אבות. מעדיפים לקרוא לנו גברים. היא אם חד הורית, אני גבר. באבחה חדה אחת, נמחקתי. לא הורה, לא אבא. גבר שקוף. לא קיים. בלי זכויות, רק חובות.

חזקת הגיל הרך הוא חוק מפלה שעומד בסתירה גמורה למגילת העצמאות של מדינת ישראל ובאה בעקבות לחצים של שדולה רדיקלית שטובת הילד אינה מעניינה, לכול ילד בישראל זכות לגדול עם שני הוריו

עצם מתן העדיפות במשמורת לידי צד אחד נוגד את ההיגיון, היושר המשפטי ואת הלוגיקה הפמיניסטית שמדברת  ודורשת שוויון, מעל אלו יש אין ספור מחקרים אקדמיים המצביעים על החשיבות שבגידול ילד בידי שני הוריו ולא ע"י אחד מהם.

הטענה שמעלות ע"י חברות הכנסת מהלובי הפמיניסטי וארגוני הנשים כי "אין בעיה כיום לאב שרוצה לגדל את ילדיו לעשות כן", רחוקה מן האמת שכן מבחינה חוקית אין לאבות יכולת שכזו בשל חזקת הגיל הרך והדבר שונה רק במקרים בודדים.

טענתם של ארגוני הנשים כי לבית המשפט מגיעים הצדדים עם חוזה חתום בו רוב הגברים "מוותרים" על משמורת ילדיהם הנה טענה דמגוגית שמתעלמת מהחקיקה הקיימת והרוח הנושבת בבתי המשפט, ברווחה ובשאר הגופים המעורבים בנושא.

גברים בישראל מגיעים להסכמי גירושים בין אם מרצון או תחת איומי הלובי הנשי רדיקלי (תלונות שווא, מעצרים, טיפול של גורמי רווחה והרחקה מילדיהם, נתון מעניין הוא שרוב האבות המתגרשים הופכים לפתע להיות הגורם האלים במשפחה, זאת למרות שמחקרים אקדמיים מראים כי התפלגות האלימות בין נשים לגברים שווה וכשבודקים אלימות המופנית נגד ילדים המחקר מוצא שנשים אחראיות פי שתיים מגברים לאלימות המופנית כנגד ילדים (34% לעומת 16.6% בהתאם).

גברים מבינים שכדי לשרוד תחת המערכת ותחת החוקים הקיימים הם נאלצים מראש לחתום על הסכם שקורע אותם מילדיהם, זאת בשל חזקת הגיל הרך וחוקים מפלים נוספים. על רקע נתונים אלו הוקמה בשנת 2005 וועדת שניט (הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין), למרות הניסיונות לטרפד את עבודתה הוועדה הגישה לאחר 8 שנים של עבודה המלצות חד משמעיות לביטול חזקת הגיל הרך, זכותו של כל ילד לגדול ולהיות בקשר עם שני הוריו, לצערי עד כה שרת המשפטים איילת שקד מסרבת לאמץ את המלצות הוועדה.

כול בר דעת מבין שכשהחלפתי חיתול לבתי הייתי הורה, כשהאכלתי את בתי הייתי הורה, כשהשכבתי אותה לישון הייתי הורה, כשטיפלתי בא כשהייתה חולה הייתי הורה. אך מרגע שהתגרשתי הפכתי מופלה ע"י מערכת חוקים שאינה תואמת למאה ה 21 ולתפקידי כהורה.

הגיע הזמן שנשים יפסיקו להסתכל על ילדי גירושים כנכס מניב של האם, ילדים באו לעולם ע"י שני הורים וזכותם לגדול אצל שני הורים גם לאחר שאלו התגרשו.

*   המחבר הנו גרוש, בוגר בר אילן בעל תארי BA במדעי המדינה, MA במשפט, לומד לתואר שני בתקשורת פוליטית ו CTO בחברת הייטק.

סטודנטים כותבים: בין פורנו לבריונות ברשת. מאת ערן ליס

בין תעשיית הפורנו לבריונות ברשת -  חייה ומותה של השחקנית אוגוסט איימס

מאת: ערן ליס*

בתחילת דצמבר חווינו כולנו אירוע בעל משמעות מאוד עמוקה לחיינו. לא, אינני מדבר על חתונתם הקרבה של הנסיך הארי עם בחירת ליבו מייגן מרקל. אני דווקא רוצה להתמקד בסיפור אחר, אך כזה שיש לו המון השלכות ותובנות למציאות שלנו כיום.

בחמישה בדצמבר, צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה בשם מרצדס גרובווסקי, נמצאה מתה בדירתה בקליפורניה, ככל הנראה שמה קץ לחייה. נסיבות האירוע קשורות ככל הנראה לעובדה שהצעירה חוותה בריונות ברשתות החברתיות, שזה כשלעצמו בעיה אשר דורשת טיפול, אבל בהחלט לא חדשות מסעירות. מתברר, כי הסיבה לתרעומת כלפיה הייתה בציוץ שהיא פרסמה אשר ניתן לפרשו כהומופובי. גרובווסקי, אשר התברר כי התמודדה עם עבר של הפרעות פסיכולוגיות לא יכולה הייתה לעמוד בשטף התלונות וכעבור ארבעה ימים בלבד היא נמצאה מתה בדירתה. עוד פרט, גרובווסקי אולי קיבלה את השם מרצדס בלידתה אבל למעריציה היא הייתה ידועה בתור אוגוסט איימס, כוכבת פורנו.

@AugustAmesxxx

whichever (lady) performer is replacing me tomorrow for @EroticaXNews , you’re shooting with a guy who has shot gay porn, just to let cha know. BS is all I can say Do agents really not care about who they’re representing? #ladirect I do my homework for my body

12:45 PM - 3 Dec 2017

כדי להבין את הציוץ, סיפור הרקע הוא סירובה של איימס לבצע סצנה עם כוכב שגם השתתף בפורנו גייז. מסתבר שבתעשייה זהו דבר ידוע שרמת הבדיקות הרפואיות בסוגה זו אינה גבוהה והיא רצתה לשמור על עצמה ועל גופה.

נשאלת השאלה, איך ניתן להתייחס ולהבין את הסיפור הזה? האם מדובר אך ורק בתוצאה עגומה של בריונות ברשת? אולי בכלל צריך לחפש את הגורמים  בתעשיית הפורנו ובניצול המחפיר של נשים המועסקות בתעשייה זו  כמעט ללא הפרעה או ביקורת מצד אף גורם רשמי  משמעותי?

האם בשמם של ערכים של שוויון לקהילה הלהט"בית ניתן למחוק את זכותה של האישה על גופה? האם העובדה שמדובר בכוכבת סרטים כחולים מאפשרת לחברה לשלול ממנה להחליט מי יהיו שותפיה לעבודה?

המסקנה המתבקשת היא שבריונות ברשת אינה קשורה לערכים אלא לתרבות של שיח כפייתי ואלים, שיכולה להתקיים גם על ידי גדולי הדוגלים בזכויות אדם. בשום מקרה אסור שתהיה הצדקה לעדר של אנשים להשתמש ברשתות החברתיות על מנת לדרוס את כבודו והחלטתו של אדם, ובפרט כאשר מדובר על גופו. כל אדם זכאי לכבוד ולאוטונומיה.

המחשבה שלא הניחה לי היא שאם הייתה לאיימס יכולת קסם להעלים את אחת העוולות אשר איתם נאלצה להתמודד, במה היא הייתה בוחרת? בריונות ברשת? ההתמודדות הקשה עם דיכאון? חוסר ההכלה של החברה לרצונות שלה? או אולי מציאת מפלט מהמקצוע שבו בחרה? אם היה מדובר בשחקנית "רגילה", האם הסיפור היה תופס יותר כותרות? האם ברגע שאיימס איבדה לכאורה את כבודה העצמי, היא גם איבדה את קולה העצמי?

אני מאמין כי בסיפור הזה עולות הבעיות הקשות ביותר שהחברה שלנו צריכה היום להתמודד איתם, וכדי להתמודד אנו מוכרחים לדבר גם על הסיפור הזה. עם כל הכבוד, האם מייגן מרקל, אשר כבר צוטטה מספר פעמים כפמיניסטית אקטיביסטית תוכל להתייחס גם לאירועים הללו בישיבות הבאות שלה עם המלכה?

*   המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

בר דעת משתף: תמונה אחת שווה אלף מילים. הלוויתו של הרב הגאון יהודה שטינמן

הלוויתו של הרב אהרן יהודה לייב שטינמן

מאות אלפים ליוו את הרב שטינמן בדרכו האחרונה.

תמונה אחת שווה אלף מילים!

מרצים כותבים : על הניסים ועל הפרסומים. ד"ר צוריאל ראשי

על הניסים ועל הפרסומים

מאת: ד"ר צוריאל ראשי*

רק שני חגים  - פורים וחנוכה - הם החגים היחידים בהם נוקטת ההלכה במטבע הלשון "פרסומי ניסא" –פרסום הנס. אמנם יש חגים נוספים בהם קיימת חשיבות של העברת המסר הדתי והטמון בו לדור הבא [כדוגמת פסח בו קיימת המצווה "והגדת לבנך" או חג הסוכות המנומק על ידי התורה "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"], אך אין בהם את ההיבט הפרסומי, כפי שיש בחנוכה ובפורים.

משמעותו של פרסום זה באה לידי ביטוי בפרטי הלכות שונים ומגוונים, אשר מטרתם להביא את דבר הנס לכמה שיותר אנשים. דגש מיוחד מושם על פרסום זה עד שהרמב"ם בסוף הלכות חנוכה מציין זאת ואומר "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו" (הלכות חנוכה פרק ד ' הלכה י"ב). בדבריי אלה אני מבקש לעמוד על פרטי ההלכות מתוך כוונה לתהות על מטרתן כחלק מתהליך פרסום.

ניתן לציין מספר גורמים במהלך קמפיין פרסומי, ובהם הגורמים הבאים:

1. מוען– המקור המתחיל את תהליך ההתקשרות, למשל: היצרן או הגוף המנסה לעורר את דעת הקהל כלפי נושא רעיון או מוצר מסוים.
2. נמען – קהל יעד, אשר יש צורך להגדירו בטרם יחל מסע הפרסום. הרכב הקהל יכול להיות כלל האוכלוסייה או חלקים ממנה.
3. מסר מרכזי– המידע שיעבור בין המוען לנמען. ייתכן, ויהיו מסרי משנה אשר יתלוו את המסר המרכזי. למשל: מזון מסוים הוא בריא ביותר. מלבד זאת, הוא כעת מצוי במבצע, מה שמוזיל את מחירו.  
4. גירוי ויצירת עניין– מאחר והמטרה היא להביא את המידע אף לידיעתם של אלושאינם מודעים לקיומו של המוצר או של הרעיון, יש לגרות את הסקרנות בקרבם ולעורר בהם עניין סביב מושא הפרסום. לשם כך יושבים במשרדי הפרסום הקופירייטרים האמורים לחשוב על רעיונות מקוריים, אשר ימשכו את תשומת לב הנוסע בכביש המהיר או הולך הרגל הצופים בשלטי החוצות.

ייתכן וישנם  גורמים נוספים  המרכיבים מסע פרסום מוצלח, אך הגורמים שמניתי הנם  הגורמים הבסיסיים הקיימים בכל מסע פרסום. אף בפרסום הנס בחגים חנוכה ופורים (יותר בחנוכה מאשר בפורים) קיימים המרכיבים אותם ציינו לעיל. זה המקום לשאול: מי המוען ומיהם הנמענים בפרסום הנס? מהו המסר המרכזי במסע הפרסום? האם ישנם מסרי משנה? כיצד מגרים את מי שאינו  מודע לקיומו של המסר?

מעבר לכך: מה ייחשב למסע פרסום מוצלח? בין היתר ניתן להצביע על הגורמים הבאים: הזדהות עם התוכן, עמידות הקמפיין לאורך זמן, יכולת פנייה לקהל יעד כמה שיותר גדול. אף אלמנטים אלו נוכל למצוא בפרסום הנס ההלכתי.

חנוכה

חג החנוכה מצוין בעולם היהודי במשך שמונה ימים בין התאריכים כ"ה בכסלו ובין ב' (או ג') בטבת. חג זה נקבע לדורות על ידי יהודה החשמונאי ואנשיו לציון טיהור המקדש וחידוש העבודה בו לאחר שחרור הר הבית מידי מחלליו היוונים והמתייוונים בשנת 164 או 165 לפנה"ס (אנציקלופדיה עברית י"ז, תשכ"ה: 711).[1] עולה מדברי הרמב"ם, שכתוצאה מהנס של פך השמן[2] תיקנו חכמים את מצוות החג להדליק נרות חנוכה. מטרת המצוה היא לפרסם נס זה, כפי שנוהגים בפורים על ידי קריאת מגילת אסתר.

בהדלקת נרות חנוכה ישנם מרכיבים שונים המצביעים על הפרסום שבדבר: מועד ההדלקה החל משקיעת החמה, מקום ההדלקה – מחוץ לבית בגובה מסוים במקום הפונה לרשות הרבים, והנוכחים בהדלקה.

מועד ההדלקה

הזמן הנועד להדלקת נרות חנוכה הוא, לדברי התלמוד הבבלי (מסכת שבת דף כ"א עמוד א') "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". ישנן מספר שיטות בחישוב זמן זה, אך פרק הזמן שישערו חכמים לפרק זמן זה הוא מחצית השעה בערך בעת הדמדומים במעבר שבין יום ללילה. על הרב יוסף זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז), מגדולי רבני ירושלים במאה ה-20 מסופר, ש"הוא עצמו הדליק עד כמה שעות בלילה, עד ששיער שאין רבים מצויים עוד ברחוב..." (עובדות והנהגות לבית בריסק, ב', עמ' צ"ט). הרב וייזר הסביר את עיתוי זמן הדלקת נרות חנוכה דווקא בשעה זו בכך שהמטרה למצוא את פרק הזמן ביממה במהלכו הדלקת נר תמשוך את עין הצופה ותגרום לו לתהות אחר הסיבה להדלקתו:

תקנת נר חנוכה הייתה להדליק נר ניכר אך לא מאיר. דהיינו מחד גיסא, יהא בולט ומושך את עיני הרואה, אך מאידך גיסא, לא יהא מסוגל להאיר, דהיינו לפזר את החשיכה. משום כך כל הרואה נר כזה תוהה על עניינו, יבין שהוא הודלק לשם מצוה בלבד. בזה נעשה פרסומי ניסא –לפי שהנר עצמו כביכול צווח ואומר לרואיו שהוא הודלק למצוה...

כדי שנר יהיה ניכר ולא מאיר צריכים להתקיים כמה תנאים: בראש ובראשונה – זמן ההדלקה. רק בזמן שאור היום חלש, מתחיל אורו של נר להיות ניכר...יותר מאוחר בזמן שהחושך כבר שולט ואין כלל אור-יום, הנר לא רק ניכר אלא כבר מאיר, וכל הרואהו סבור שהוא עשוי להאיר ממש...זהו ששנינו: 'מצותה משתשקע חמה' – שאז מתחיל זמן ההיכר של נר, 'עד שתכלה רגל מן השוק' – שאז מתחיל זמן ההארה של נר.

(וייזר, תשס"ב: 59)

מניתוחו של הרב וייזר עולה כי הוקדשה מחשבה כיצד למצוא את העיתוי אשר ימשוך את עין הצופה הפוסע ברחוב. ההדלקה בעת השקיעה יוצרת פרסום במידה הראויה, לא פחות ולא יותר. תשומת ליבו של הצופה מוסטת אל הנר היחיד הדולק, לכאורה, ללא הסבר, ובכך ניתן למשכו להבנה מעמיקה יותר. 

מקום ההדלקה

לגבי מקום ההדלקה של נרות חנוכה מצינו מספר אפשרויות, התלויות בנסיבות השונות:

בשיגרה: "נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית" (רמב"ם, הלכות חנוכה פרק ד' הלכה ז'). דברי התלמוד הללו, שנפסקו על ידי הרמב"ם, מבוארים על ידי בעלי התוספות (שבת דף כ"א עמוד ב' ד"ה "מצוה") שמדובר בבית העומד סמוך לרשות הרבים "אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח החצר".

את ההסבר למיקום ההדלקה מנתח גם כן הרב וייזר. לדבריו, כפי המקובל – וליתר דיוק: כפי מה שהיה מקובל בתקופת חז"ל – יש המתחילים להדליק אש לתאורה בתוך הבית עם שקיעת החמה. ולכן בתוך הבית כל נר הדולק נחשב לנר המאיר, ואין שייך שבאמצעותו יתפרסם הנס. מחוץ לבית – בחצר או במבוי – אין מאירים עם שקיעת החמה, לפי שאור היום שולט. אך עם התגברות החשיכה שייך להאיר גם מחוץ לבית, ואז כלה זמן פרסומי ניסא (וייזר, תשס"ב: 60). ממילא, הדלקת נר מחוץ לבית תיחשב לבלתי מקובלת עד כדי כך שתגרה את עין הצופה.

במגורים גבוהים: "ואם היה דר בעלייה - מניחו בחלון הסמוכה (=הסמוך) לרשות הרבים. ונר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה [=כעשרה מטרים בקירוב] לא עשה כלום לפי שאינו ניכר" (רמב"ם, הלכות חנוכה פרק ד' הלכה ז'). לכאורה, היה צריך להגביה את הנר עד גובה של עשרים אמה ולהציב שם את נרות החנוכה על מנת להשיג כמה שיותר בולטות, אך חכמים אמרו שיש להניחם בגובה של עשרה טפחים. מדוע? אלא מפני שפרסום הנס (פרסומי ניסא, כלשון חכמים) יתבצע כאשר הנר נראה אך אינו מאיר (וייזר, תשס"ב: 62). התלמוד מנמק את גבול עשרים  האמות בכך שמגובה זה ואילך "לא שלטא עינא" [=אין העין שולטת]. רצון חכמים הוא שהנר ייראה, אך בה במידה שלא יחשבו שמטרת הדלקתו הייתה להאיר, אלא שמטרה אחרת הביאה להדלקתו.

בעת סכנה– "בימי הסכנה מניח אדם נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים ואפילו הניחו על שולחנו – דיו. וצריך להיות בתוך הבית נר אחר להשתמש לאורו. ואם הייתה שם מדורה אינו צריך נר אחר. ואם אדם חשוב הוא שאין דרכו להשתמש למדורה צריך נר אחר" (שם, הלכה ח').

אף בעת סכנה לא ויתרו חכמים על ההיכר שבנר חנוכה. הפרסום, לשיטתם,  יכול להיות אף ברמה האישית, בניגוד לפרסום המקובל בימינו. זאת מאחר וכל מי שמדליק את נרות החנוכה גם כן מהווה חלק מקהל היעד של פרסום הנס. לו היו רק העוברים ושבים מהווים את קהל היעד, לא היה טעם בהדלקה נסתרת זו שאדם מדליק על גבי שולחנו. מאחר והוא מהווה סוכן לפרסום הנס וקהל היעד כאחד – יש טעם בהדלקת היחיד שלו.   

לכן כאשר מניח האדם את הנר על שולחנו, ואין הנר עצמו עושה את ההיכר, דרוש שיוכיח עליו היכר חיצוני, דהיינו על ידי הדלקת נר אחר בבית או על ידי הבערת מדורה.

הנוכחים בעת ההדלקה

לאור האמור עד כה אנו רואים, שהפרסום בצורתו העדיפה מופנה לכלל הצופים ברשות הרבים, כפי שמנמק הרב יוסף קארו לגבי תחילת הדלקת הנרות בשקיעת החמה ואומר "שאז העם עוברים ושבים" ( שולחן ערוך אורח חיים, סימן תרע"ב סעיף ב'). היקף מצומצם יותר של הפרסום הוא זה המתקיים בקרב בני ביתו של מדליק החנוכייה. בעת הסכנה האדם מפרסם לעצמו את דבר הנס בכך שמניח על שולחנו את נרות החנוכה. במהלך השנים ניסו להגדיל כמה שיותר את מספר העדים להדלקת נרות החנוכה, וכיום טקסי הדלקת נרות חנוכה משודרים בשידורי הטלוויזיה, חנוכיות ציבוריות דולקות במרכזי הערים הגדולות בעולם ובכל מקום ציבורי אפשרי.

הדלקת חנוכייה בבית הכנסת, בחתונות ובכנסים

המקום הציבורי המוזכר בהלכה בו מפרסמים בהדלקת נרות, שאינן בבית הפרטי, הוא בבית הכנסת, וכך פוסק זאת הרב יוסף קארו להלכה (שולחן ערוך הלכות חנוכה סימן תרע"א סעיף ז'). כבר פשט המנהג להדליק בברכה נרות חנוכה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משום פרסום הנס, כאשר המנהגים על עיתוי ההדלקה המדוייק משתנים בין קהילות ישראל (הררי, תשס"ג: 110). הדעות חלוקות לגבי ההיתר לברך על הנרות בבית הכנסת כאשר אין עשרה אנשים נוכחים, אך למסקנה נפסק ש"אין מברכים בבית הכנסת על הדלקת נרות אלא אם כן יש שם עשרה אנשים, אבל כשאין שם עשרה אפילו אם עתידים להיות שם עשרה, אין לברך על הדלקת הנרות" (יוסף, תשנ"ו: קצ"ג). את פסיקתו מנמק הוא בכך שעיקר התקנה להדליק בבית הכנסת היא כדי לעשות פרסומי ניסא לרבים, ולכן אין להדליק בבית הכנסת אלא בנוכחותם של עשרה אנשים, שבזה יש פרסומי ניסא ראוי (שם, הערה ז').

אם נאספו אנשים לעצרת, מסיבת חג, חתונה וכדו' נחלקו הפוסקים אם מותר לברך על הדלקת נרות החנוכה ואם אין בכך ברכה לבטלה. חלק מהפוסקים ובהם הרב ישראלי זצ"ל, חבר בית הדין הגדול לשעבר, נטו להקל כיון שיש בכך פרסום הנס, וכן מפני שרבים מהמגיעים לאירועים אלו אינם מדליקים נרות חנוכה בביתם, ואף על פי שאין הם יוצאים בכך ידי מצות חנוכה, מכל מקום מאחר ומתכנסים אנשים כפי שנהגו בעבר בבית הכנסת - יש כאן היבט של פרסום הנס (הררי, תשס"ג: קי"ג).

פרסום חנוכה בעידן המודרני: חב"ד כמשל

מצוה על כל אדם הנמצא במקום ציבורי בזמן הדלקת הנרות להדליק נרות חנוכה בשמן או בשעוה, ואם לאו – ידליק אפילו חנוכיה חשמלית כדי לפרסם הנס (הררי, תשס"ג: 51). בשנים האחרונות הגדילו נציגי חסידות חב"ד לעשות ובהנחיית רבם, הרב מנחם שניאורסון, הרבי מלובביץ', הפיצו את אור נרות החנוכה בעולם. בהקשר זה ראוי לראות את דברי הרב שניאורסון. דברים אלו נאמרו בשנת 1992 לרגל המעמד אשר כונה "מעמד פרסומי ניסא עולמי". אירוע זה, אשר שידר את הדלקת נרות חנוכה במקומות שונים בעולם באמצעות לווין הביא להתייחסותו של הרבי לעצם המסר שבמדיום ולמשמעות הפרסום בקנה מידה בינלאומי. לדבריו, המעמד מוכיח ליהודי את יכולתו להפיץ אור אף במקומות שאין הוא מאמין שביכולתו לפרסם את דבר ה'.

* המחבר הנו מרצה בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן ומרצה בכיר במרכז לאתיקה במשכנות שאננים.

---

[1]לסקירת המסורות השונות ממקורות הלכתיים וחוץ-הלכתיים על נסיבות תיקונו של החג ראה אנציקלופדיה עברית י"ז ערך "חנכה" עמ' 711-712. בחיבורנו זה נתמקד במסורת ההלכתית כפי שהיא מופיעה בספרות ההלכה.

[2]אין בכוונתנו לעסוק בפולמוס ההלכתי-מחשבתי אודות הנסיבות לקביעת המצוה להדלקת הנרות: הודאה לה' על הניצחון במלחמה נגד היוונים, כאשר הביטוי החזק לניצחון זה הוא היכולת להדליק נרות בבית המקדש, או הזכרת הנס שאירע עם תום המלחמה עד שחזרה עבודת בית המקדש לסידרה. זאת מאחר ואין זה מוקד עניינינו, אלא העיסוק בתוצאת העניין – המצוה להדליק נרות חנוכה מדי ערב במשך שמונת ימי החנוכה.  הדלקה זו תעורר בלב הצופה את הסקרנות אודות הסיבות לתיקונה של מצוה זו, ואז יהיה ניתן להסביר לו את שני ההסברים המרכזיים: הודאה על ההצלה במלחמה או הודאה על נס פך השמן.

מרצים כותבים: האם היא עדיין האם היהודייה האגדתית?

תקציר מחקר: האם היא עדיין "האם היהודייה האגדתית"?

מבט השוואתי על סיקור קמפיין הבחירות של גולדה מאיר וציפי לבני בעיתונות הישראלית

מאת: גילעד גרינוולד ופרופ' סאם ליימן-ווילציג

במחקר שיראה אור בכתב העת Israel Affairs בחודשים הקרובים, בחנו גילעד גרינוולד* וסאם ליימן-ווילציג** מבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, היבטים מגדריים של הסיקור העיתונאי של שתי מועמדוֹת לראשות ממשלת ישראל משתי תקופות זמן שונות: גולדה מאיר, אשר שימשה יושבת-ראש מפלגת "המערך" בבחירות לכנסת השביעית (1969) וציפי לבני, אשר שימשה יושבת-ראש מפלגת "קדימה" בבחירות לכנסת ה-18 (2009).       

הספרות ההיסטורית תיארה ככלל את מנהיגותה של גולדה מאיר כנטולת התייחסות די מעמיקה להקשר המגדרי: מינויה לראשת ממשלת ישראל בשנת 1969 עקב פטירתו של אשכול, לא יצר שיח חברתי נרחב יותר בנוגע למעמד האישה בישראל, ואף על פי שמבחינה סוציאלית מאיר אכן קידמה זכויות נשים (למשל, בהקשר של חופשות ומענקי לידה), היא תוארה לא פעם כמי שהייתה מנוכרת לרעיונות פמיניסטיים, וכמי שהעדיפה את האינטרסים של המדינה, המפלגה וההסתדרות על פני השאיפה לשוויון בין המינים.

מחקר זה ניסה לברר: ראשית, האם גם המסגור העיתונאי סביב קמפיין בחירות 69' של מאיר היה נטול התייחסות לעצם היותה אישה-מנהיגה; ושנית, האם מסגור זה הפך, ארבעים שנה אחרי, פרוגרסיבי או שמא סטריאוטיפי יותר במקרה של ציפי לבני, הפוליטיקאית הראשונה מאז מאיר אשר הייתה בעלת סיכוי ריאלי להיבחר לתפקיד של ראש ממשלת ישראל.

במסגרת המחקר, נערך ניתוח תוכן איכותני בעל מיקוד מגדרי של  878 ידיעות חדשותיות מכל הסוגים (דיווחים חדשותיים, מאמרי דעה, ראיונות, כתבות פרופיל, תמונות וקריקטורות) אודות שתי הפוליטיקאיות בשני עיתונים: "ידיעות אחרונות" הפופולארי ו"הארץ" האיכותי. הבחירה בשני העיתונים נבעה בעיקר מן העובדה, כי שניהם היוו אמצעי תקשורת המונים מרכזיים בישראל במהלך שתי מערכות הבחירות שנבחנו (1969 ו- 2009).

ממצאים

הממצא העיקרי הצביע על כך כי למרות טענות מחקריי עבר בדבר תפיסה "עיוורת-מגדרית" של מאיר, סיקור קמפיין הבחירות שלה לכנסת השביעית היה דווקא בעל אוריינטציה מגדרית ברורה. ליתר דיוק, 28% מן הדיווחים החדשותיים שנבחנו, נגעו בדרך זו או אחרת לעצם היותה אישה. בלטו בעיקר קריקטורות אשר תיארו את מאיר כטבחית, כתופרת וכמי שאמונה על עבודות הבית (אלמנט המתחבר יפה עם הדימוי הידוע של "המטבחון של גולדה").

עם זאת, ההשוואה ההיסטורית בין סיקורן של מאיר ושל לבני הצביעה על מגמה של האצת הסטריאוטיפיזציה כלפי המועמדת לראשות הממשלה עם חלוף הזמן, ובמקרה של לבני 37% מהדיווחים היו בעלי גוון מגדרי. הפערים הללו בין מקרי הבוחן הודגמו כקשורים בשני מנגנונים חברתיים-היסטוריים עיקריים:

1.      מגמת הפרסונליזציה בחברה ובפוליטיקה בישראל: נמצא כי סיקורה של מאיר היה פעמים רבות בהקשר של הכוחות המפלגתיים והמוסדיים שהקיפו אותה, בעוד סיקורה של לבני היה מאוד פרסונאלי (כידוע, בבחירות 2009 נודעה סיסמת הבחירות "ציפי או ביבי"). למשל, בעוד מאיר תוארה לא פעם כמי ש"נוטה להיוועץ במשה דיין בנושאים הביטחוניים", לבני תוארה כמי ש"אינה מסוגלת לטפל בגרעין האירני" או כ"בובה על חוט" בהקשר של המו"מ עם הפלסטינים. כלומר, תפיסתה של לבני (לעומת מאיר) כ"שחקן בודד" במערכה הפוליטית האיצה את השיח המוטה-מגדרית. דוגמה מאלפת נוספת הייתה קשורה ב"תפיסת האימהוּת" של שתי המנהיגות: בעוד השיח הקולקטיבי סביב מאיר הרבה לתארה באופן חיובי כ"אם היהודייה האגדתית" וכ"אם האומה", לבני נשאלה באופן סנסציוני ורכילותי דווקא על אימהותה וזוגיותה ה"פרטיות", בעיקר בהקשר של בנה החייל ובן זוגה.

2.      מרכזיותה של הדת בפוליטיקה הישראלית: במקרה הבוחן של מאיר, לא ניכרו כלל השפעות יחסן של המפלגות הדתיות והחרדיות על השיח החברתי או העיתונאי סביבה (זאת, למרות ההתנגדות הדתית המפורסמת לתמוך במאיר לתפקיד ראש-עיריית תל-אביב בבחירות המוניציפאליות של 1955). לעומת זאת, במקרה של לבני בהחלט ניכרו השפעות דתיות עמוקות יותר, לדוגמה: סירוב מפלגות ש"ס ויהדות התורה החרדיות לשבת בקואליציה עמה (לאחר שנים רבות בהן שימשו מפלגות אלו מפלגות "לשון מאזניים" בפוליטיקה הישראלית), וכן, השחתה חוזרת ונשנית של תמונות קמפיין הבחירות שלה בירושלים.

ואיך זה קשור להיום?

במידה רבה, מחקר זה מראה כי הלך החשיבה האינטואיטיבי שלנו, לפיו ככלל העולם צועד בכיוון הולך וגובר של שוויון ופרוגרסיביוּת, אינו בהכרח מדויק, ויש לקחת בחשבון גם תהליכים חברתיים ופוליטיים נוספים אשר עשויים דווקא להזיק לשילוב נשים בפוליטיקה הבכירה בישראל, ובכלל זאת: השיח הפרסונאלי סביב הפוליטיקאיות (וכפועל יוצא של זה, מיקוד מיוחד על מגדרן), וכן תהליכי העמקת חלקה והשפעתה של הדת על הפוליטיקה הישראלית, תופעה שקיבלה לאחרונה בשיח הציבורי את הכינוי "הדתה".

גולדה מאיר בביתה. צילום: דוד רובינגר

* גילעד גרינוולד הוא דוקטורנט ועמית הוראה בבית-הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן. מחקר זה מבוסס על חלק מממצאי עבודות הדוקטורט שלו, והוא הוצג לראשונה בכנס השנתי של ה- Association for Israel Studies, שנערך בוולת'ם, מסצ'וסטס, ביוני 2017. המאמר המלא יפורסם, כאמור, בכתב-העת Israel Affairs בחודשים הקרובים.

** פרופ' שמואל (סאם) ליימן-ווילציג כיהן כראש בית-הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו.