דפים

יום שני, 27 בנובמבר 2017

סטודנטים כותבים: הקו האדום נחצה מזמן. מאת: יובל עמית

הקו האדום נחצה מזמן!
מאת: יובל עמית*
                                               

בזמן האחרון אנו עדים להסלמה חמורה בהתבטאויות כלפי הנשיא ראובן (רובי) ריבלין. במשך השנים מוסד הנשיאות הווה סמל מרכזי לאיחוד החברה ולממלכתיות, אך לפני מספר שבועות חלה תפנית מסוכנת מאוד לדעתי, במועד פתיחתה החגיגית של מושב החורף של הכנסת כאשר נשא הנשיא נאום "פחות ממלכתי" בלשון המעטה, מיד לאחר מכן היינו עדים למסע הכפשות נגד הנשיא מצד פוליטיקאים ואזרחים שחצו את הקו האדום.
חשוב לי להדגיש, מבין התגובות היו גם תגובות שאני מברך שנשמעו, אין ראוי מביקורת על הנאום ועל תזמונו בחגיגיות פתיחת המושב, אבל חלק מהתגובות היו מזעזעות ומסוכנות מאוד ועברו לדעתי את "הקו האדום המוסרי", הופצו תמונות של הנשיא בכאפייה ובמדי ss דבר אשר צריך להדליק נורה אדומה בעיני כל ישראלי שהדמוקרטיה חשובה לו.
לפני מספר ימים (יום א' ה-19.11.2017) הודיע הנשיא ריבלין כי לא יעניק חנינה לחייל אלאור אזריה. מאז שהודיע כי לא יעניק חנינה לאלאור אזריה, ניצב הנשיא  מול גל חוזר של הסתה ברשתות החברתיות. תגובות מזעזעות במיוחד כללו איחולי מוות לנשיא וקללות כדוגמת "כלב בן כלב", "פח אשפה" ו"חולה". הגולש מיכאל כתב: "אתה פסולת של מיצי אשפה. תוציא את לשונך מישבניהם של מנהלי הקרן להשמדת ישראל ולך לאלף עזאזל נאצי ארור". גולש אחר, דרור, כתב: "אתה מגעיל אותי, אתה לא הנשיא שלי. כשאני רואה את תמונתך מתעוררת בי תחושת הקאה". אבי כינה את ריבלין "נשיא של ערבים ושמאלנים", ודוד אף עודד אותו "לאכול כנאפה ובקלאוות בבית המחבל", כשהוא מתייחס לעבד אל-פתאח א-שריף, שנורה למוות בחברון על ידי אזריה. חלק מהתגובות לוו בתמונות של הנשיא עם דגל פלסטין או עם הכיתוב "לא הנשיא שלי".  
אני חש שאנו במדרון חלקלק ומסוכן שעלול להיגמר רע מאוד. אני מצפה מכל מי שמחזיק בתפקיד ציבורי: שרים, חברי כנסת רבנים וכו' לצאת בתגובה חד משמעית נגד ההסתה וההכפשות המכוערות על הנשיא - יש לכם המון כוח בידיים,  השתמשו בו!   מילים יכולות להרוג.
צריך להבין דבר ברור, מי שמתבטא בצורה כזו נגד הנשיא דורס את מוסדות החוק של המדינה ולזה אין מקום בדמוקרטיה.

 * המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן


יום שני, 20 בנובמבר 2017

סטודנטים כותבים: שינויים מוחשיים בדעת הקהל הארגנטינאי - בין ארגנטינה לישראל. מאת מאורו נצר

בין ארגנטינה לישראל: השינוי  התקשורתי והכללי כלפי הקהילה היהודית בארגנטינה

מאת: מאורו נצר*


                                     



לפני כחודשיים ערך לראשונה ראש ממשלה ישראלי מכהן ביקור באמריקה הלטינית, במהלכו ביקר במשך שלושה ימים בארגנטינה. שם, בנוסף להצהרה על חידוש היחסים הטובים בין המדינות, הוכרז על הסכמי שיתופי פעולה עתידיים רבים ותמיכה זו בזו בנוכחתו של הנשיא הארגנטינאי החדש, מאוריסיו מאקרי.

אך לא תמיד היחסים בין המדינות היה כה טוב. לפני תקופת כהונתו של מאוריסיו מאקרי (שנבחר לראשונה לנשיאות בסוף שנת 2015) כיהנו בארגנטינה כנשיאים נסטור קירשנר (4 שנים) ולאחר מותו נבחרה אשתו כריסטינה קירשנר לכהן במשך 8 שנים (בארגנטינה קיימת הגבלה לשתי כהונות). במשך תקופה זו, היו האשמות רבות כלפי ה"קירשנריזם" (כך נהוג לכנות אותם בארגנטינה) אשר לא הביעו תמיכה רבה בקהילה היהודית בארגנטינה. דבר נוסף:  בתקופת כהונתם נחתמו הסכים רבים עם איראן, אשר מואשמת בידי ישראל בפיגועים שביצעה בשטח ארגנטינה כנגד מוסדות יהודיים בשנים 1992 ו-1994.
 היחסים בין הקהילה היהודית לבין ה"קירשנריזם" הגיעו לנקודת רתיחה, כאשר אלברטו ניסמן שעמד בראש חקירת אחד מהפיגועים שבוצעו נגד הקהילה היהודית בארגנטינה , נמצא ירוי בביתו יום לפני שעמד להעיד עם ממצאים חדשים בחקירתו בפני הקונגרס הארגנטינאי. המקרה של ניסמן הבליט את חוסר האמון שבין הקהילה היהודית לקירשנריזם ולכל שלטונות ארגנטינה. עברו כמעט שלוש שנים מאז מקרה ניסמן ועוד לא נמצאו הוכחות (או לא רוצים למצוא הוכחות) אשר מעידות ששלטונות ארגנטינה קשורים לחיסולו של ניסמן.

הנשיא החדש של ארגנטינה, מאוריסיו מאקרי, יעיד לימים כי ההזמנה של בנימין נתניהו לארצו התאפשרה בזכות ביקור קודם של מאוריסיו מאקרי בישראל כשהיה ראש עיריית בואנוס איירס, תפקיד שמילא במשך 8 שנים. מאקרי ידוע כאחד המעריך מאוד את מדינת ישראל ואת קיומה ובשיחות עם בנימין נתניהו הצהיר שיתמוך בישראל ויכבד את כל ההסכמים שבין המדינות.

מאוריסיו מאקרי סובל מביקורות רבות בתוך ארגנטינה, אולם הקהילה היהודית ברובה עומדת לצידו. בנוסף, הקהילה היהודית ושלטונו של מאקרי פועלים זה לצד זה כדי להביא להעמדה לדין של האשמים בפיגועים כנגד הקהילה היהודית בעבר וכן כנגד הקירשנריזם אשר תמכו במדיניות איראנית שפעלה כנגד היהודים בארגנטינה.

 ביקרתי את משפחתי בארגנטינה לפני כארבע שנים, במהלך כהונתה של כריסטינה קירשנר ובכל פעם שציינתי שאני גר בישראל, אנשים התפלאו. "לא מסוכן שם?" היו שואלים תמיד, "איך זה לחיות עם נפילת טילים מדי יום?". חלק מהאנשים לא ידעו כלום על ישראל, האם מדובר במדינת עולם ראשון, שני או שלישית. רובם הסתמכו על כלי התקשורת אשר העבירו את אותם דיווחים מוטים המדגישים את מעורבותה של מדינת ישראל לכאורה בפשעי מלחמה, בכיבוש האכזרי והציגו את היהודים בצורה שלילית. השפעותיו של הקירשנריזם (בעיקר של כריסטינה) על הארגנטינאים בתחום הזה היה מורגש מאוד. קהילות יהודיות נאלצו להגביר את האבטחה בבתי הספר ובבתי הכנסת וכן האיומים היו רבים. אני הרגשתי את זה במהלך כל הביקור שלי: לא תמיד הכי בטוח להיות יהודי בחו"ל, אבל שם זה היה מורגש מאוד. אני זוכר מקרה ספציפי אחד בו באחת החנויות במרכז בואנוס איירס שילמתי בכרטיס האשראי הישראלי והמוכרת ראתה אותי בעין לא יפה ואמרה לחברה שלה בתוך החנות (חשבה שאני לא דובר ספרדית) ש"אני בא מארץ רעה"  וגם הוסיפה "ממדינה שהורגת תינוקות". הרגשתי שהאנשים שם חסרי מושג על כל מה שקשור לישראל ואני מטיל ספק אם אותה בחורה יודעת היכן ממוקמת ישראל במפה והאם קראה את צמד המילים "מדינת ישראל" בעוד מקומות חוץ מהמקום בו מכפישים את ישראל בצורה מובהקת - בתקשורת הארגנטינאית.

את השינוי שחולל  מאקרי ניתן לראותו מיד. בחודש שעבר ביקרתי את משפחתי שוב בארגנטינה והרגשתי אחרת. פתאום אנשים מודעים לחידוש היחסים בין המדינות, רובם יודעים שראש ממשלה ישראלי ביקר (לראשונה) בארצם ורובם כבר לא שואלים יותר על המצב הבטחוני בישראל או על מלחמות , אלא מעוניינים יותר לשמוע מה יש לישראל להציע לארגנטינה. איך ישראל תעזור לארגנטינה לשפר את מצבה הכלכלי הרעוע, איך ישראל תתמוך בארגנטינה בהיבט הטכנולוגי כדי שתפסיק להיות מדינת עולם שלישית. נראה כי דיווחי התקשורת הארגנטינאית על ישראל השתנו.  ובכלל: השאלות  ברחוב שונות לגמרי מהשאלות שאני שמעתי ארבע שנים קודם לכן. לא ניתן לאמר שאבטחתם של מוסדות יהודיים הפכה למשימה קלה יותר, ממש לא, אבל בהחלט  יש שינוי בתפיסת האוכלוסיה הלא יהודית שלפי הרגשתי מתחילה לחשוב אחרת. נראה כי הפסיקו לחשוב כפי שהשלטון הקודם רצו שיחשבו ויתנהגו והתחילו לשאול את עצמם את השאלה החשובה ביותר עבורם: "איך ישראל הופכת את המדינה שלי (ארגנטינה) למקום טוב יותר לחיות בו?"

פרסומים בתקשורת הארגנטינאית לגבי ישראל ומדיניותה מתפרסמים בכל עת. ניתן להבחין כי בחלק מכלי התקשורת האובססיביות כלפי ישראל ירדה משמעותית , חלקם עוסקים יותר במדיניות הפנים של ארגנטינה וכל הבעיות שלה וחלקם אף תומכים גדולים בנושא מדיניות החוץ של הממשל החדש ומביעים תקווה לעתיד טוב יותר. כמובן שעדיין קיימים כלי תקשורת שמציגים בצורה שלילית ביותר את מדינת ישראל ואת השלטון הימני בה, אך בהחלט ניתן לראות שינוי משמעותי בהעברת הביקורת הקיימת בנושא זה. יש לציין שעיתונים המזוהים עם הממשל הישן (הקירשנריזם) עדיין מפרסמים כתבות שקריות על מדינת ישראל ומדגישים את התמיכה שלהם באיראן ובכך פוגעים, בצורה עקיפה או ישירה, בקהילה היהודית בארגנטינה.

בנימה אישית אני מקווה שהיחסים הטובים בין המדינות ימשיכו להיות טובים מאוד עם הסכמי שיתופי פעולה רבים.
ואם לבסוף ישראל תעזור באופן משמעותי לארגנטינה להפוך למדינה טוב יותר לחיות בה עבור כל אזרחיה... אז אני זכיתי פעמיים.

* המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן
https://ssl.gstatic.com/ui/v1/icons/mail/images/cleardot.gif


יום שני, 13 בנובמבר 2017

מרצים כותבים: אתגר עומס היתר. פרופ' אשר כהן

מאת: פרופ' אשר כהן*





החודש התבצע פיצול ערוץ 2 לשניים. שתי הזכייניות, קשת ורשת, שעד היום חלקו ביניהן את ימי השידורים בשבוע, קיבלו ערוץ משלהם שבו הן אמורות למלא את כל שבעת ימי השבוע, כפול ממה שהורגלו אליו וכמובן כפול ממה שציבור הצרכנים הורגל אליו.
כהקדמה לנושא נפתח בתזכורת קצרה בתחום מפצלי שקעים חשמליים. התחום אמנם שונה מפיצול ערוצים, אך מספיק קרוב כדי להבהיר כמה דברים הנוגעים לתהליך. מפצלי שקעים חשמליים נמצאים בכל בית מגורים. יש מפצלים קטנים ההופכים שקע חשמלי אחד לשניים, מפצלים בינוניים ההופכים אחד לחמישה ויש אף שמגיעים לעשרה. מדובר באותו מוצר יעיל עד מאוד שמאפשר לנו להפוך שקע חשמל אחד בקיר, כזה שמסוגל לספק חשמל למכשיר אחד ויחיד, למספר שקעים, ובכך מאפשר לנו להפעיל מספר מכשירי חשמל מאותו שקע חשמל יחיד שבקיר.
אולם לפתרון הפשוט והיעיל יש כמה מגבלות. כך, לדוגמה, בהחלט ניתן לחבר למפצלי שקעים כמה וכמה מכשירים המתאפיינים בכך שהם אינם זוללי חשמל גדולים. לעומת זאת, אם ננסה לחבר למפצל שקעים מכשירים זוללי חשמל דוגמת מקררים או תנורים, נגלה שאנחנו בבעיה של עומס יתר. בשלב ראשון המכשירים יפעלו, אולם מהר מאוד יתברר שהמפצלים אינם עומדים בעומס היתר, נפגעים, מתקלקלים ויוצאים משימוש.
אם נחזור לפיצול הערוצים, בתוך תקופה מסוימת עלול להתברר שהפיצול הזה גורם לעומס יתר. נתחיל באבי אבות התקציב שבו תלויים הערוצים השונים: הפרסום. אין צורך להרחיב על כך שהערוצים תלויים במידה מכרעת בהכנסות מפרסום והכנסות מפרסום תלויות ברייטינג. על ההכנסות מפרסום יש לחשוב כעל זרם החשמל שבאמצעותו אנחנו אמורים להפעיל את כל המכשירים.
היו כבר מי שהפנו את תשומת  הלב לכך שערוץ 22, בשקלול רשת וקשת יחדיו, הגיע בפריים טיים לרייטינג ממוצע של 22 אחוזים. עתה נותר רק להמתין ולראות האם רייטינג של 22 אחוזים לערוץ 22 יהפכו ל-12% ול-13% רייטינג, זאת בהתאמה למספרי הערוצים החדשים 12 ו-13 שאליהם אנחנו צריכים להתרגל מחדש.
בואו נעשה את חשבון עומס היתר: הרייטינג הממוצע של כל אחת, רשת וקשת, עומד לרדת בצורה דרמטית. הציבור שסיפק לשתיהן ממוצע של 22% כשהן חלקו ביניהן את ימי השידור, כמובן שלא יספק לכל אחת בנפרד את אותו הרייטינג. ייתכן שהיו מוכנות לחתום על 11% בתחרות הפרועה שתתפתח. ההכנסות מהפרסום יצנחו כמובן בהתאמה. ומה אמורות רשת וקשת לעשות עם ההכנסות המצטמקות? לשדר כפול, כפול!, ממה ששידרו קודם.
אז מה עלול לקרות במציאות החדשה?
השבוע הגיע לאוניברסיטה צוות של שלושה אנשים כדי לערוך איתי ראיון מצולם. מדובר בראיון שאמור להשתלב בסדרה של ארבעה פרקים על נושא הנוגע לתחום מחקרי. ברכב הגיע העיתונאי עורך הסדרה וצוות צילום של שניים נוספים עם הציוד הנדרש. עתה נותר לחשב רק את העלות של שלושה אנשים שהיו איתי כשעה וחצי וכמובן את הנסיעה אלי ובחזרה או להמשך הצילומים במקום אחר. מדובר בעלויות גבוהות מאוד.
אני צופה שהלחצים המידיים בכל אחד מהערוצים יהיו לצמצם ככל שניתן בתכניות שעלותן גבוהה ושהרייטינג שלהן ובעקבות כך גובה ההכנסות מפרסומים, מאוד לא ברור או שברור שהוא נמוך. עלויות גבוהות ניתן גם להוריד באמצעות העסקה של אנשים פחות מקצועיים. לכך אפשר להוסיף תכניות בידור עתירות רייטינג והמגמה ברורה.
הכיוון הזה לא מבשר טובות בכל הנוגע למה שמצפים מאמצעי התקשורת, היינו, שילוב של תכניות עומק ולא רק בידור.

וכל זה בהנחה הבלתי סבירה שכל הערוצים בכלל ישרדו. סביר יותר להניח, כמו שמעריכים רבים העוסקים בתחום, שמדובר רק בעניין של זמן עד שאחד הערוצים יקרוס בגלל עומס היתר.

* פרופ' אשר כהן מכהן כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן

יום שני, 6 בנובמבר 2017

מרצים כותבים: שנה לבחירת טראמפ: הכי לא נשיא שיש

שנה לבחירת טראמפ: הכי לא נשיא שיש
מאת: פרופ' איתן גלבוע*




ב-8 בנובמבר בחרו האמריקנים איל נדל"ן חסר כל ניסיון פוליטי וציבורי לאחת המשרות החשובות בעולם. אלא שאחרי המערכה התקיפה שניהל בקמפיין נגד הממסד בוושינגטון והתקשורת לא השכיל טראמפ לעבור משלב של מועמד לנשיא לשלב של כהונה בבית הלבן. היכן הצליח והיכן נכשל? פרופ' איתן גלבוע מסכם שנה לבחירת אחד הנשיאים המוזרים בתולדת ארה"ב

נצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו לפני שנה הפתיע פוליטיקאים ותיקים, מומחי בחירות נודעים, עיתונאים בולטים, פרשנים מנוסים ואנשי אקדמיה בכירים. מעטים האמינו שאיל נדל"ן חסר כל ניסיון פוליטי וציבורי ובעל סגנון פרוע ומתלהם יכול בכלל להיבחר לאחת המשרות החשובות בעולם. המומחים כשלו בהבנה ובהערכה של הניכור והמאוס שהבוחרים חשו נוכח ההתנהלות הכושלת של פוליטיקאים בוושינגטון. לאחר שטראמפ נכנס לבית הלבן, רבים העריכו או קיוו שכובד המשרה והאחריות ישנו את התנהלותו והוא יהפוך להיות ממלכתי ונשיאותי. זה לא קרה משום שאישיות בעיתיית, בעיקר בגילו המתקדם, קשה מאוד לשינוי.

טראמפ הוא אחד הנשיאים המוזרים ביותר בתולדות ארה"ב. הוא בוטה ולעיתים גס רוח, אוהב להתעמת ולהשפיל אנשים ומגזרים, מושפע ממצבי רוח משתנים ולעיתים קיצוניים ולוקח כמעט כל דבר באורח רגשי. לרבים יש תחושה שהוא רואה בעצמו ובמשרתו לא יותר מהנחיה של תוכנית ריאליטי טלוויזיונית, אולי המשך לתוכנית "המתמחה", שבעבר הנחה בהצלחה רבה. לעיתים נראה שכל מה שמניע אותו הוא הריסה שיטתית של מורשת הנשיא שקדם לו, ברק אובמה, הטובה והפחות טובה. נשיא לא צפוי שמשנה את דעותיו בתכיפות גדולה ולעיתים סותר את עצמו בתוך זמן קצר.

טראמפ לא הצליח לבנות מערכת מתפקדת בבית הלבן ושבר שיאים במינויים מופרכים ובפיטורים מהירים. לאורך כמעט כל שנת כהונתו הראשונה שרר כאוס מוחלט בבית הלבן. בתוך כמה חודשים הוא פיטר בכירים ומקורבים או אילץ אותם לפרוש, למשל יועצו הפוליטי ומי שנחשב לאדריכל ניצחונו בבחירות, סטיב באנון, דוברו שון ספייסר וגם את מי שהחליף אותו, אנתוני סקרמוצ'י, ראש מטה הבית הלבן ריינס פריבוס והיועץ לביטחון לאומי מייקל פלין.

נטע זר במפלגה הרפובליקנית
טראמפ ניתץ הרבה מוסכמות. הוא נבחר לתפקידו מטעם המפלגה הרפובליקנית, אבל אחדים ממנהיגיה, כמו ג'ון מקיין, מועמד הרפובליקנים לנשיאות מול אובמה בבחירות 2008, הסנאטורים מרקו רוביו ולינדזי גרהאם, יו"ר בית הנבחרים פול ראיין ואף הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש הבן, רואים בו נטע זר, מבקרים את סגנונו ומתנגדים לעמדותיו בענייני פנים וחוץ חשובים. הסנאטור בוב קורקר, יו"ר הוועדה לענייני חוץ של הסנאט, שהיה מקורבו ומועמד למזכיר המדינה, הגדיר אותו כלא יציב, כמי שמנהל גנון בבית הלבן וכאיש מסוכן שיכול להביא למלחמת עולם שלישית.

מתחילת כהונתו נאבק טראמפ בפראות ברשויות השלטון ובתקשורת. הוא גינה שופטים שביטלו את הוראותיו בעניין איסורים והגבלות על הגירה, פיטר את ראש הבולשת הפדרלית, ה-FBI, ג'יימס קומי, בטענה שהתרשל בחקירת המיילים של הילרי קלינטון וכמעט פיטר את התובע הכללי שלו, ג'ף סשנס, כיוון שלא הגן עליו מספיק בעניין חקירת המעורבות הרוסית במערכת הבחירות. הוא התעמת עם הקונגרס, שדחה את מאמציו למחוק את תוכנית ביטוח הבריאות של אובמה ולחוקק חוקים שבהם היה מעוניין.

טראמפ גם ניהל מערכה חסרת תקדים נגד אמצעי התקשורת המודפסים והאלקטרוניים, שאותם האשים בהפצת "חדשות מזויפות" על התנהלותו ומדיניותו. אכן, אמצעי התקשורת, בעיקר הליברליים במזרח ארה"ב, תקפו אותו ולעיתים באופן מוטה, אולם תגובותיו חרגו בהרבה מתגובה עניינית וממוקדת. הוא מרבה להשתמש בחשבון הטוויטר שלו כדי לתקוף בחמה רבה את יריביו מבית ומחוץ. מעולם לא היה נשיא אמריקני שפעל בצורה כזו, וכל הניסיונות לצמצם או למתן את הציוצים שלו עלו בתוהו.

הצליח בתחום אחד חשוב - הכלכלה
בתחום אחד, שחשוב לציבור ולו אישית, הצליח לטראמפ מאוד: הכלכלה האמריקנית שגשגה ופרחה. רוב הנתונים חיוביים. הצמיחה הגיעה לשיעור של 2.4 אחוזים, הגידול בתוצר התעשייתי היה גדול יותר - כשלושה אחוזים. שווי ההשקעות בבורסה עלה כמעט בשליש. בד בבד ירדו האבטלה ל-4.3 אחוזים והאינפלציה ל-1.6 אחוזים. הוא גם עצר העברת מפעלים שלמים מארה"ב למקסיקו. התוצאות הללו אינן מושגות בשבוע או בחודש אחד, וחלקן הן תוצאות של המדיניות הכלכלית של אובמה. בכל זאת, נראה שרוח טראמפ כאיש עסקים מצליח תרמה לשגשוג הכלכלי.

טראמפ שאף לשקם את מעמדה ואמינותה של ארה"ב בעולם, שהתערערו מאוד בתקופת אובמה. פה ושם נראה שהוא נוקט מהלכים מעשיים למימוש היעד הזה. בניגוד לאובמה, כאשר בשאר אסד השתמש בנשק כימי נגד בני עמו, טראמפ הגיב בירי טילי שיוט על הבסיס שממנו המריאו המטוסים שהטילו את הפצצות הכימיות. הוא גם הטיל את הפצצה הקונבנציונלית הגדולה ביותר שעומדת לרשות צבא ארה"ב על מעוזי אל-קאעידה באפגניסטן. אולם היו אלה פעולות בודדות שלא נבעו מאסטרטגיה מקיפה חדשה.

הבטחות בחירות רבות לא קוימו
טראמפ תכנן לשפר את היחסים המתוחים בין ארה"ב לבין רוסיה, ללחוץ על סין לשנות את תנאי הסחר שלה עם ארה"ב ולמתן את שאיפות ההתפשטות שלה בים סין הדרומי, לגרום לחברות נאט"ו האירופיות להגדיל את הקצבותיהן לברית הצבאית, לשנות את הסכמי הסחר עם השכנות - קנדה ומקסיקו - לבלום הגירה בלתי חוקית ממקסיקו באמצעות חומה, לבטל את הסכם הגרעין עם איראן, שאותו כינה "ההסכם הבינלאומי הגרוע ביותר שארה"ב גיבשה", להביס את "המדינה האיסלאמית" (דאעש), לסיים את המלחמה בסוריה, לקדם "עסקת שלום" בין ישראל לבין הפלסטינים ולשקם את יחסי ארה"ב עם בעלות בריתה במזרח התיכון, בהן ישראל, מצרים וסעודיה.

הנשיא הרפובליקני השיג מעט מאוד מכל אלה. לא חל שיפור ביחסים עם רוסיה, בעיקר בשל עננת החקירה על מעורבותה בבחירות לנשיאות. צפון קוריאה האיצה ניסויים בפצצות גרעין ובטילים בליסטיים ויצרה משבר חמור. טראמפ דרש מקים ג'ונג און לעצור את הניסויים ואיים שאם לא יעשה כן תפעיל ארה"ב כוח נגדו. קים ענה באיומים משלו. טראמפ נאלץ לשנות את גישתו לסין משום שהוא נזקק ללחץ שרק היא יכולה להפעיל על צפון קוריאה. זהו משבר מסוכן שיכול להביא למלחמה אזורית ואף רחבה יותר. למשבר בחצי האי הקוריאני יש השלכות ישירות על תוכנית הגרעין והטילים של איראן. טהרן ופיונגיאנג משתפות פעולה ומשפרות כלי נשק וטכנולוגיות. כישלון לעצור את שליט צפון קוריאה קים יביא כמעט בוודאות לכישלון לעצור את הפצצה האיראנית. טראמפ לא ביטל את הסכם הגרעין עם איראן, אבל גם לא אישר שטהרן עומדת בתנאיו והעביר את הנושא להחלטת הקונגרס.


במערכת הבחירות גינה טראמפ את יחסו הרע של אובמה לישראל, הבטיח להפוך אותו על פיו, להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים ולהשיג "עסקת שלום" בין ישראל לבין פלסטינים. הוא אכן שינה לפחות את האווירה ביחסי ישראל-ארה"ב, אבל עדיין לא העביר את השגרירות, והוא לחץ על ראש הממשלה בנימין נתניהו למתן בנייה בהתנחלויות. טראמפ מינה את חתנו ג'ארד קושנר ואת מקורבו ג'ייסון גרינבלט לחדש את המשא ומתן בין ישראל לבין הפלסטינים. למרות כמה ניסיונות, עד עתה לא הושגה פריצת דרך. אחרי הניצחון על דאעש זנח טראמפ את סוריה ואיבד את יכולתו להשפיע על ההסדר הפוליטי במדינה הערבית. כך התעצמה הברית המנצחת של איראן, רוסיה וחיזבאללה, שמאיימת על ביטחון ישראל.

אומנם טראמפ ניצח בבחירות - בעיקר בשל המערכה התקיפה שניהל נגד הממסד בוושינגטון - אבל נראה שלקח את המנדט שקיבל כמה צעדים רחוק מדי ולא השכיל לעבור משלב של מועמד לנשיא לשלב של כהונה בבית הלבן. שיעור התמיכה הציבורית בו לקראת סוף שנת כהונתו הראשונה הוא הנמוך ביותר שנרשם אי פעם. בסקרים שונים נמצאו שיעורים שנעים בין 36 ל-38 אחוזי תמיכה, שמשמעותם ציון "בלתי מספיק". הכרסום בפופולריות שלו הופיע גם בקרב "תומכי הבסיס" שלו, בוחרים לבנים בכלל וחסרי השכלה אקדמית בפרט. בקרב אלה ירדה התמיכה בו מ-60 אחוזים ומעלה ל-50 אחוזים ומטה. בפועל השיעורים הללו מעידים על אי-אמון באישיותו או בתפקודו של נשיא ארה"ב.

כל נשיא, בייחוד מי שחסר כל ניסיון פוליטי, אינו יכול להשיג את יעדיו בלי שיתוף פעולה עם רשויות השלטון האחרות, התקשורת והציבור. עד עכשיו טראמפ לא הוכיח יכולת למידה והפקת לקחים שתביא אותו למקום הזה. יתר על כן, בעוד שנה בדיוק יתקיימו בחירות אמצע הקדנציה לסנאט ולבית הנבחרים. אם הרפובליקנים, שהיום שולטים בשני הבתים, יחששו מאובדן הרוב שלהם, הם יתרחקו ויסתייגו מטראמפ וכך יקשו עליו עוד יותר לתפקד ולהעביר חוקים, תקציבים ותוכניות. אם הוא מסוגל בכלל לשינויים, הם יבואו, אולי, רק עקב לחצים אלקטורליים.

*פרופ' איתן גלבוע הקים את ביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן ועמד בראשו בשנים 2011-2014. כיום, הוא מכהן כראש המרכז לתקשורת בינלאומית בבר-אילן וכיו"ר האגודה הישראלית לתקשורת.


** המאמר פורסם לראשונה בוואנט ביום 2.11.17
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5037470,00.html