דפים

יום שני, 10 ביולי 2017

סטודנטים כותבים: פוסט סיכום: הדרך אל התואר מאת: שחר קליימן

        פוסט סיכום: הדרך אל התואר 

מאת: שחר קליימן*

יש משהו ידוע מראש בכל סיכום שנעשה לגבי תקופה משמעותית בחיים. אנחנו נוטים לחבר נקודות ולחרוץ מסקנות מופרכות בפזיזות, באופן שמייפה את הזיכרונות ומשליך לים את הכישלונות הקטנים, את הייאוש, את האומללות שהשגנו אחרי מאמץ רב. בדם, ביזע ובדמעות. הכול מתכהה מסביב לאור הבהיר של ההגשמה. קו הסיום הלבן משורטט על קיר של בטון יצוק, חד גוני וסדוק כמו קרחון צף.
אז אני לא אשכח. לא את המבחנים שנכשלתי בהם, לא את מועדי הב', לא את המבחן בערבית ששכחתי לענות בו על שאלה, לא את הנסיעות האיומות  באוטובוסים, לא את הלילות הלבנים והבקרים הלומי העייפות. לא את הרפרט המביך שהעברתי מול כיתה כמעט ריקה, כשהמרצה מציץ בפלאפון והמצגת לא עובדת. לא את העבודה שעמלתי עליה ימים שלמים באלפי ניסוחי משפטים והערות שוליים כדי להגיע לדיוק של חוט בקופו של מחט, ובסוף קיבלתי הערה שהעבודה בעייתית מבחינת הניסוח (אבל מפורטת לפרטי פרטים). לא את התוכנית מצטיינים שלא התקבלתי אליה. ועוד כהנה וכהנה נפילות ומעידות שגרמו לי לרצות לברוח לבית של ההורים, להימרח על הספה כמו שלט ולמהול את הדיכאון בסיטקומים שבהם החיים יורדים חלק יותר בגרון – הם לא.  
מפני שהכישלונות והאכזבות האלה או יותר נכון - הכוח שמצאתי בעצמי כדי להתמודד איתם, להתגבר עליהם ולקום מהם - הם הניסיון הכי טוב שיכולתי לצבור להמשך החיים. בלעדיהם, לסוף שנת הלימודים הזאת לא היה באמת משמעות. תראו, שלשום הוצאתי את הכלב שלי  לטיול. הוא הריח כתמים של כלבים אחרים שטיילו שם. ככה זה פייסבוק. אנחנו מסתובבים בפיד ומסתקרנים מתוצרים של אנשים זרים. אפילו אם מדובר בפסולת מהסוג הירוד ביותר. סלפי במעלית. סלפי בגינה הפלסטית של הבית. סלפי מחתונה של חבר בתלבושת הדוקה מדי. הכול בפילטרים שמלטשים את החוויות המשמימות האלה למינימום סצנה מוונדרוומן. מה שבפועל מבדיל ביניהן לבין הישג אמתי, סיום תואר, היא הדרך הארוכה שעשינו כדי להגיע אליו.    
אני רוצה לקוות שהתואר הזה לא היה בשבילי תחנת אוטובוס. אני רוצה לקוות שהתואר הזה לא היה בשבילי סימון וי ותמונת קולאז' לתלות על הקיר. אני רוצה להאמין שבשבילי הוא היה מסעדה. כן, מסעדה שבה טעמתי את התנ"ך, את הנטיגטון, את פוקויאמה, את הקוראן, את בנדיקט אנדרסון, את ג'ורג' אורוול, את איין ראנד, את עלא אל-אסוואני, את הרמב"ם, את הרב קוק, את הרצל, את אריסטו, את ברנרד לואיס, את אדוארד סעיד, את עמנואל סיוון, את דן כספי, את אייל זיסר וכותבים נוספים שאני לא זוכר כעת, אבל הם נמצאים עמוק בתוכי. כי אני יודע שהכתיבה שלי השתפרה, שהקריאה שלי בעברית ובוודאי באנגלית התחדדה, שהידע שלי עשיר יותר ממה שהיה לפני 3 שנים. ובעיקר שאני אדם אנושי ואמפטי יותר ממה שהייתי בסוף השירות הצבאי או בחזרה מהטיול בהודו. אחרת לא הייתי מצטרף לפרויקט "תוצרת הארץ", עובר ללוד ופועל לשינוי, שולי ככל שנדמה, במקום שנדחק לפינה שולית הרבה יותר בחברה הישראלית.
"כן, אבל מה אתה עושה עם זה?" שואל הפולני הפנימי שבי.
ובכן, במסגרת ההכנות הפרטיות שלי לכניסה לשוק העבודה שיפצתי את קורות החיים שלי בעזרת חבר מאותו פרויקט מדובר. בקבוצת הפייסבוק אליה צורפתי על ידי חברה אחרת מהלימודים, נחשפתי למשרה מעניינת אליה שלחתי קורות חיים מתוך סקרנות מדעית. והפלא ופלא, חזרו אליי!
וכך מתוך אותה סקרנות מדעית (ויש שיאמרו: "ביקורתיות"), ניגשתי למיון הראשון למשרת עריכה בדסק הדיגיטל של חדשות 10. בבית נדרשתי לערוך ארבעה טקסטים שונים, שניים מהם באנגלית, לכדי כתבות עיתונאיות. לרשותי עמדו ניסיוני כחבר מערכת בבלוג הזה, ולא פחות מכך: המאמרים באנגלית ששיפרו את האנגלית הרצוצה שלי. התוצאה – צלחתי את המיון הראשון. אחר כך בשלב הראיון סיפרתי על עצמי ונדרשתי למלא מבחן אקטואליה ארוך, שבו עמד לרשותי בעיקר הידע שצברתי. התוצאה – עברתי גם את המבחן השני והתקבלתי על הנייר לחדשות 10. לדאבוני, הקבלה שלי לא יצאה לפועל על רקע אי הזמינות שלי למשרה מלאה בטווח המיידי. אבל בשורה התחתונה, בזכות התהליך שעברתי הצלחתי להתקבל למשרה בתקשורת ללא ניסיון משמעותי וללא קשרים מבפנים. דבר די מעודד בשביל בוגר מדעי החברה והרוח, אתם חייבים להודות.
אבל מה עכשיו? עכשיו ארבעה סמינריונים שלא יכתבו את עצמם, עכשיו ארבעה מבחנים שנותרו לי וכמובן רישום לתואר שני, בלימודי המזרח התיכון. כי כמו שסטיב ג'ובס ייעץ פעם, בנאום שנחשפתי אליו באחד הקורסים הטובים שלקחתי, "שיהיה לכם את האומץ לעקוב אחר הלב והאינטואיציה שלכם. איכשהו הם יודעים כבר מה אתם באמת רוצים להיות – כל דבר אחר הוא משני."

* המחבר סיים בשנה"ל תשע"ז לימודי תואר ראשון  בחוג לתקשורת ומזרח תיכון באוניברסיטת בר אילן. 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה