מרצים כותבים: הטרדות מיניות גם עניין של יחסי ציבור . מאת פרופ' חיליק לימור וד"ר ברוך לשם

הטרדות מיניות – גם עניין של יחסי ציבור

מאת: ד"ר ברוך לשם ופרופ' חיליק לימור*

בדיון שהתקיים לאחרונה בכנסת, בוועדה  לקידום מעמד האישה,   מסרו נציגי המשטרה כי חלה ירידה גדולה במספר התלונות שהוגשו על-ידי שוטרות על הטרדה מינית בידי שוטרים. לפי הנתונים שהוצגו, מתברר כי בשנת 2015 הוגשו 59 תלונות ובשנת 2016 צנח המספר ל-21 בלבד, כלומר - ירידה של 65% תוך שנה אחת.

לכאורה, הישג מן המעלה הראשונה. ואמנם, במשטרה מיהרו לטעון כי עלה בידם לבלום, במידה רבה, את התופעה החמורה הזו, שדבקה בשנים האחרונות ככתם כבד על תדמיתה של המשטרה. ולמי שאינו זוכר: קצינים בכירים, ובתוכם ניצבים, הועמדו לדין פלילי או משמעתי ונאלצו לעזוב את המשטרה.  

במשרד המשפטים, שאליו שייכת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), לא מיהרו לשמוח. ראש מח"ש, אורי כרמלי, אמר כי "אני לא יודע מה המשמעות שאין לנו תלונות כרגע, על הטרדה מינית מצד שוטרים, אבל זה לא כי התופעה נעלמה". בכך, רמז שהסיבה העיקרית לירידה נובעת מהודעתו של המפכ"ל, רב-ניצב רוני אלשייך, עוד בחודש מרץ 2016, כי המשטרה לא תטפל בתלונות אנונימיות של שוטרות. לטענת המפכ"ל, שוטרות משתמשות בנשק הזה של תלונות אנונימיות כדי לנקום במפקדיהן, ללא עילה אמתית של ממש.

אפשר להתווכח עם ההחלטה הזו של המפכ"ל, מבחינת היעילות של ההתמודדות עם הטרדות מיניות. בגוף כמו משטרה, המבוסס על מערכת היררכית נוקשה, צריכה בעלת דרגה נמוכה לגלות אומץ לב אישי כדי להתלונן על עמיתים, ובמיוחד על בעלי דרגה גבוהה יותר. וכאשר הדברים אמורים במפקדים בכירים, עשויה מתלוננת פוטנציאלית להימנע מהגשת תלונה מחשש לאבד את משרתה.

האם יש חשש מתלונות סרק שיכתימו את שמו של השוטר שנגדו הופנתה התלונה, בלי שהמתלוננת תחשוף את עצמה? בהחלט. מצד שני, מערך המודיעין מלקט ואוגר דרך קבע מידע אנונימי, וכאשר רסיסי המידע האנונימיים מִתְעבִּים יש ונפתחת חקירה. במילים פשוטות: גם תלונות אנונימיות הן לפעמים מכשיר חשוב במאבקה של המשטרה נגד עברינוּת.

אבל, להחלטת המפכ"ל יש לא רק היבט משמעתי, פנים-ארגוני, אלא גם היבטים של יחסי ציבור ושל תדמית. סקרים שוטפים מלמדים כי המשטרה אינה נהנית מרמת אמינות גבוהה. יש טענות על כך שהמשטרה נוקטת אלימות יתר כלפי אזרחים, ויש הסבורים שידי השוטרים אינן תמיד נקיות. הגילויים של מקרי הטרדה מינית מצד קצינים בכירים במשטרה, שנחשפו בשנים האחרונות, רק העמיקו את חוסר האמון הזה.

כיצד מתמודדים עם בעיית האמינות של המשטרה? בתורת ניהול משברים תקשורתיים יש כלל בסיסי ולפיו על הארגון לנקוט גישה של שקיפות מלאה של המשבר, שורשיו ודרך הטיפול בו. ככל שהציבור יקבל מידע רב יותר על הטיפול במשבר, כך הוא יאמין יותר שהארגון אכן עושה את הצעדים הנכונים כדי להילחץ ממנו.

החלטת המפכ"ל לאסור על טיפול בתלונות אנונימיות של שוטרות על הטרדות מיניות, הוא דוגמה מצוינת כיצד מטפלים בצורה כושלת בבעיית תדמיתית. שהרי מי בציבור יאמין כי באמת חלה ירידה אמיתית בהיקף התופעה של ההטרדות, כאשר ראש מח"ש, שהוא קצין משטרה בעצמו, מפקפק בכך?

במקום להפחיד את המטרידים, המפכ"ל החליט להפחיד את המוטרדות. במקום לחשוף את התופעה, הוא בעצם קובר אותה מתחת לפני האדמה.

רב-ניצב רוני אלשייך יצא מן השב"כ, אבל השב"כ לא יצא ממנו. הוא עדיין לא הפנים כי למרות שיש מצבים שבהם המשטרה פועלת בחשאיות, הרי הנשק החשוב ביותר שלה הוא אמון הציבור. אם אנשים אינם סומכים על המשטרה, הם לא יתגייסו לשורותיו ולא יעבירו לו מידע על חשדות למעשים פליליים.

ומדוע שהציבור יאמין כי המשטרה תעשה את כל מה שאפשר כדי להילחם בפשיעה בחוץ, כאשר היא לא עושה הכל כדי להיאבק בעבריינות בתוך ביתה?

זו כבר לא שאלה של יכולת, אלא שאלה של תדמית.

* הכותבים הם מחברי הספר "איך להפוך צפרדע לנסיך? – 1,000 טיפים ביחסי ציבור", שיצא בימים אלה לאור בהוצאת "ידיעות ספרים".