הודעת המערכת: יציאה לחופשת קיץ

לסטודנטים  ולכל יתר העוקבים:


עם היציאה לפגרת הקיץ שלנו ושלכם, אנו מאחלים לכם:

 הצלחה בבחינות וחופשה נעימה ומהנה!

נשוב לעדכן את הבלוג עם תחילת שנה"ל תשע"ח.




מערכת הבלוג בר-דעת, שלהי תשע"ז

סטודנטים כותבים: פוסט סיכום: הדרך אל התואר מאת: שחר קליימן

        פוסט סיכום: הדרך אל התואר 

מאת: שחר קליימן*

יש משהו ידוע מראש בכל סיכום שנעשה לגבי תקופה משמעותית בחיים. אנחנו נוטים לחבר נקודות ולחרוץ מסקנות מופרכות בפזיזות, באופן שמייפה את הזיכרונות ומשליך לים את הכישלונות הקטנים, את הייאוש, את האומללות שהשגנו אחרי מאמץ רב. בדם, ביזע ובדמעות. הכול מתכהה מסביב לאור הבהיר של ההגשמה. קו הסיום הלבן משורטט על קיר של בטון יצוק, חד גוני וסדוק כמו קרחון צף.

אז אני לא אשכח. לא את המבחנים שנכשלתי בהם, לא את מועדי הב', לא את המבחן בערבית ששכחתי לענות בו על שאלה, לא את הנסיעות האיומות  באוטובוסים, לא את הלילות הלבנים והבקרים הלומי העייפות. לא את הרפרט המביך שהעברתי מול כיתה כמעט ריקה, כשהמרצה מציץ בפלאפון והמצגת לא עובדת. לא את העבודה שעמלתי עליה ימים שלמים באלפי ניסוחי משפטים והערות שוליים כדי להגיע לדיוק של חוט בקופו של מחט, ובסוף קיבלתי הערה שהעבודה בעייתית מבחינת הניסוח (אבל מפורטת לפרטי פרטים). לא את התוכנית מצטיינים שלא התקבלתי אליה. ועוד כהנה וכהנה נפילות ומעידות שגרמו לי לרצות לברוח לבית של ההורים, להימרח על הספה כמו שלט ולמהול את הדיכאון בסיטקומים שבהם החיים יורדים חלק יותר בגרון – הם לא.  

מפני שהכישלונות והאכזבות האלה או יותר נכון - הכוח שמצאתי בעצמי כדי להתמודד איתם, להתגבר עליהם ולקום מהם - הם הניסיון הכי טוב שיכולתי לצבור להמשך החיים. בלעדיהם, לסוף שנת הלימודים הזאת לא היה באמת משמעות. תראו, שלשום הוצאתי את הכלב שלי  לטיול. הוא הריח כתמים של כלבים אחרים שטיילו שם. ככה זה פייסבוק. אנחנו מסתובבים בפיד ומסתקרנים מתוצרים של אנשים זרים. אפילו אם מדובר בפסולת מהסוג הירוד ביותר. סלפי במעלית. סלפי בגינה הפלסטית של הבית. סלפי מחתונה של חבר בתלבושת הדוקה מדי. הכול בפילטרים שמלטשים את החוויות המשמימות האלה למינימום סצנה מוונדרוומן. מה שבפועל מבדיל ביניהן לבין הישג אמתי, סיום תואר, היא הדרך הארוכה שעשינו כדי להגיע אליו.    

אני רוצה לקוות שהתואר הזה לא היה בשבילי תחנת אוטובוס. אני רוצה לקוות שהתואר הזה לא היה בשבילי סימון וי ותמונת קולאז' לתלות על הקיר. אני רוצה להאמין שבשבילי הוא היה מסעדה. כן, מסעדה שבה טעמתי את התנ"ך, את הנטיגטון, את פוקויאמה, את הקוראן, את בנדיקט אנדרסון, את ג'ורג' אורוול, את איין ראנד, את עלא אל-אסוואני, את הרמב"ם, את הרב קוק, את הרצל, את אריסטו, את ברנרד לואיס, את אדוארד סעיד, את עמנואל סיוון, את דן כספי, את אייל זיסר וכותבים נוספים שאני לא זוכר כעת, אבל הם נמצאים עמוק בתוכי. כי אני יודע שהכתיבה שלי השתפרה, שהקריאה שלי בעברית ובוודאי באנגלית התחדדה, שהידע שלי עשיר יותר ממה שהיה לפני 3 שנים. ובעיקר שאני אדם אנושי ואמפטי יותר ממה שהייתי בסוף השירות הצבאי או בחזרה מהטיול בהודו. אחרת לא הייתי מצטרף לפרויקט "תוצרת הארץ", עובר ללוד ופועל לשינוי, שולי ככל שנדמה, במקום שנדחק לפינה שולית הרבה יותר בחברה הישראלית.

"כן, אבל מה אתה עושה עם זה?" שואל הפולני הפנימי שבי.

ובכן, במסגרת ההכנות הפרטיות שלי לכניסה לשוק העבודה שיפצתי את קורות החיים שלי בעזרת חבר מאותו פרויקט מדובר. בקבוצת הפייסבוק אליה צורפתי על ידי חברה אחרת מהלימודים, נחשפתי למשרה מעניינת אליה שלחתי קורות חיים מתוך סקרנות מדעית. והפלא ופלא, חזרו אליי!

וכך מתוך אותה סקרנות מדעית (ויש שיאמרו: "ביקורתיות"), ניגשתי למיון הראשון למשרת עריכה בדסק הדיגיטל של חדשות 10. בבית נדרשתי לערוך ארבעה טקסטים שונים, שניים מהם באנגלית, לכדי כתבות עיתונאיות. לרשותי עמדו ניסיוני כחבר מערכת בבלוג הזה, ולא פחות מכך: המאמרים באנגלית ששיפרו את האנגלית הרצוצה שלי. התוצאה – צלחתי את המיון הראשון. אחר כך בשלב הראיון סיפרתי על עצמי ונדרשתי למלא מבחן אקטואליה ארוך, שבו עמד לרשותי בעיקר הידע שצברתי. התוצאה – עברתי גם את המבחן השני והתקבלתי על הנייר לחדשות 10. לדאבוני, הקבלה שלי לא יצאה לפועל על רקע אי הזמינות שלי למשרה מלאה בטווח המיידי. אבל בשורה התחתונה, בזכות התהליך שעברתי הצלחתי להתקבל למשרה בתקשורת ללא ניסיון משמעותי וללא קשרים מבפנים. דבר די מעודד בשביל בוגר מדעי החברה והרוח, אתם חייבים להודות.

אבל מה עכשיו? עכשיו ארבעה סמינריונים שלא יכתבו את עצמם, עכשיו ארבעה מבחנים שנותרו לי וכמובן רישום לתואר שני, בלימודי המזרח התיכון. כי כמו שסטיב ג'ובס ייעץ פעם, בנאום שנחשפתי אליו באחד הקורסים הטובים שלקחתי, "שיהיה לכם את האומץ לעקוב אחר הלב והאינטואיציה שלכם. איכשהו הם יודעים כבר מה אתם באמת רוצים להיות – כל דבר אחר הוא משני."

* המחבר סיים בשנה"ל תשע"ז לימודי תואר ראשון  בחוג לתקשורת ומזרח תיכון באוניברסיטת בר אילן. 

מרצים כותבים: הטרדות מיניות גם עניין של יחסי ציבור . מאת פרופ' חיליק לימור וד"ר ברוך לשם

הטרדות מיניות – גם עניין של יחסי ציבור

מאת: ד"ר ברוך לשם ופרופ' חיליק לימור*

בדיון שהתקיים לאחרונה בכנסת, בוועדה  לקידום מעמד האישה,   מסרו נציגי המשטרה כי חלה ירידה גדולה במספר התלונות שהוגשו על-ידי שוטרות על הטרדה מינית בידי שוטרים. לפי הנתונים שהוצגו, מתברר כי בשנת 2015 הוגשו 59 תלונות ובשנת 2016 צנח המספר ל-21 בלבד, כלומר - ירידה של 65% תוך שנה אחת.

לכאורה, הישג מן המעלה הראשונה. ואמנם, במשטרה מיהרו לטעון כי עלה בידם לבלום, במידה רבה, את התופעה החמורה הזו, שדבקה בשנים האחרונות ככתם כבד על תדמיתה של המשטרה. ולמי שאינו זוכר: קצינים בכירים, ובתוכם ניצבים, הועמדו לדין פלילי או משמעתי ונאלצו לעזוב את המשטרה.  

במשרד המשפטים, שאליו שייכת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), לא מיהרו לשמוח. ראש מח"ש, אורי כרמלי, אמר כי "אני לא יודע מה המשמעות שאין לנו תלונות כרגע, על הטרדה מינית מצד שוטרים, אבל זה לא כי התופעה נעלמה". בכך, רמז שהסיבה העיקרית לירידה נובעת מהודעתו של המפכ"ל, רב-ניצב רוני אלשייך, עוד בחודש מרץ 2016, כי המשטרה לא תטפל בתלונות אנונימיות של שוטרות. לטענת המפכ"ל, שוטרות משתמשות בנשק הזה של תלונות אנונימיות כדי לנקום במפקדיהן, ללא עילה אמתית של ממש.

אפשר להתווכח עם ההחלטה הזו של המפכ"ל, מבחינת היעילות של ההתמודדות עם הטרדות מיניות. בגוף כמו משטרה, המבוסס על מערכת היררכית נוקשה, צריכה בעלת דרגה נמוכה לגלות אומץ לב אישי כדי להתלונן על עמיתים, ובמיוחד על בעלי דרגה גבוהה יותר. וכאשר הדברים אמורים במפקדים בכירים, עשויה מתלוננת פוטנציאלית להימנע מהגשת תלונה מחשש לאבד את משרתה.

האם יש חשש מתלונות סרק שיכתימו את שמו של השוטר שנגדו הופנתה התלונה, בלי שהמתלוננת תחשוף את עצמה? בהחלט. מצד שני, מערך המודיעין מלקט ואוגר דרך קבע מידע אנונימי, וכאשר רסיסי המידע האנונימיים מִתְעבִּים יש ונפתחת חקירה. במילים פשוטות: גם תלונות אנונימיות הן לפעמים מכשיר חשוב במאבקה של המשטרה נגד עברינוּת.

אבל, להחלטת המפכ"ל יש לא רק היבט משמעתי, פנים-ארגוני, אלא גם היבטים של יחסי ציבור ושל תדמית. סקרים שוטפים מלמדים כי המשטרה אינה נהנית מרמת אמינות גבוהה. יש טענות על כך שהמשטרה נוקטת אלימות יתר כלפי אזרחים, ויש הסבורים שידי השוטרים אינן תמיד נקיות. הגילויים של מקרי הטרדה מינית מצד קצינים בכירים במשטרה, שנחשפו בשנים האחרונות, רק העמיקו את חוסר האמון הזה.

כיצד מתמודדים עם בעיית האמינות של המשטרה? בתורת ניהול משברים תקשורתיים יש כלל בסיסי ולפיו על הארגון לנקוט גישה של שקיפות מלאה של המשבר, שורשיו ודרך הטיפול בו. ככל שהציבור יקבל מידע רב יותר על הטיפול במשבר, כך הוא יאמין יותר שהארגון אכן עושה את הצעדים הנכונים כדי להילחץ ממנו.

החלטת המפכ"ל לאסור על טיפול בתלונות אנונימיות של שוטרות על הטרדות מיניות, הוא דוגמה מצוינת כיצד מטפלים בצורה כושלת בבעיית תדמיתית. שהרי מי בציבור יאמין כי באמת חלה ירידה אמיתית בהיקף התופעה של ההטרדות, כאשר ראש מח"ש, שהוא קצין משטרה בעצמו, מפקפק בכך?

במקום להפחיד את המטרידים, המפכ"ל החליט להפחיד את המוטרדות. במקום לחשוף את התופעה, הוא בעצם קובר אותה מתחת לפני האדמה.

רב-ניצב רוני אלשייך יצא מן השב"כ, אבל השב"כ לא יצא ממנו. הוא עדיין לא הפנים כי למרות שיש מצבים שבהם המשטרה פועלת בחשאיות, הרי הנשק החשוב ביותר שלה הוא אמון הציבור. אם אנשים אינם סומכים על המשטרה, הם לא יתגייסו לשורותיו ולא יעבירו לו מידע על חשדות למעשים פליליים.

ומדוע שהציבור יאמין כי המשטרה תעשה את כל מה שאפשר כדי להילחם בפשיעה בחוץ, כאשר היא לא עושה הכל כדי להיאבק בעבריינות בתוך ביתה?

זו כבר לא שאלה של יכולת, אלא שאלה של תדמית.

* הכותבים הם מחברי הספר "איך להפוך צפרדע לנסיך? – 1,000 טיפים ביחסי ציבור", שיצא בימים אלה לאור בהוצאת "ידיעות ספרים".