דפים

יום שני, 8 במאי 2017

מרצים כותבים: הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית.

הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית: הערכת ביצועי עיתונאים בעידן של חדרי חדשות נזילים
מאת: ד"ר הגר להב ופרופ' צבי רייך*




השאלה כיצד יש להעריך את תפקודם של עיתונאים, שהעסיקה חוקרי עיתונות רבים, Beaupre 1991,) (Giles1987, Kunelius 2006, Picard 1998, Shapiro 2010, הפכה בשנים האחרונות לאקטואלית וגורלית יותר. אם בעבר נדרשו המערכות לאמוד את ההון העיתונאי שלהן לצרכים כגון בקרת איכות התוצרים העיתונאיים, או עיצוב מסלולי הקריירה ותנאי השכר של העיתונאים, הרי שבתקופה הנוכחית – ככל שחדרי החדשות נעשים נזילים יותר וכוח האדם העיתונאי נעשה ארעי ומתחלף – גובר גם הצורך והקצב הנדרש בהערכת עיתונאים. הערכות אלה נדרשות על רקע פיטורים, קיצוצים,  שינויים ארגוניים וטכנולוגיים, שיבוץ מחדש או קידום כדי להחליף עיתונאים שפוטרו או הוזזו מתפקידיהם במסגרת שינויים אלה (Anderson, Bell and Shirky 2012; Siles and Boczkowski 2012;Zelizer 2015).
דרכי ההערכה של עיתונאים מגלמות עניין תיאורטי וציבורי רחב הרבה יותר מהתחום הצר והספציפי של חקר דפוסי ההתנהלות של ארגוני חדשות: ראשית, כיוון שהמשבר הנוכחי בתעשיית החדשות מלווה, ויש אומרים אף נגרם, על ידי משבר בהערכה של הציבור כלפי הממסד החדשותי, גובר הצורך בפיתוח לקסיקון משותף לגורמים שונים בחברה להערכת מצוינות עיתונאית (Shapiro 2010). בפיתוח לקסיקון כזה יש תפקיד מרכזי למוסד עצמו ולדרך שבה הוא מעריך את פעילותו, לקריטריונים שלו למצוינות עיתונאית ולמידה שבה קריטריונים אלה משתנים על פני הזמן. שנית, שיטות ההערכה של עיתונאים הן אינדיקטור למידת ההסתגלות של תעשיית החדשות לסביבת המדיה העכשווית, שבה נדרשת הערכה מתמדת של ההון העיתונאי, בין היתר בעזרת שורה של טכנולוגיות חדשות המזמינות לעתים סט כישורים עיתונאי חדש  (Young and Carson 2016(Bakker 2014;  Cleary and Cochie  2011;. ושלישית, מקרה המבחן של העיתונאים מגלם אתגר רחב יותר: כיצד מעריכים כיום כוח אדם, בצל הוויכוח שניטש בתוך הקהילה המקצועית של היועצים הארגוניים והפסיכולוגים התעשייתיים, המובילה את מבחני ההערכה בשוק הפרטי האמריקני, אודות האפקטיביות המוגבלת של שיטות ההערכה הפורמליסטיות והכמותיות הקיימות (Adler et al. 2016; Ledford et al 2016). אתגר זה נעשה גדול במיוחד ככל שמדובר בהערכה של מוצרי תרבות או מוצרי מחקר ופיתוח, המתאפיינים בממדים יצירתיים, מפתיעים וקשים למדידה (Hutter 2011).   
כדי להבין האם וכיצד ארגוני חדשות מעריכים עיתונאים ובאיזו מידה מסתמנים בעניין זה שינויים לאורך זמן, בחרנו לבצע סידרת ראיונות עומק חצי-מובנים עם מקבלי ההחלטות המובילים בארגוני החדשות – העורכים הראשיים. הבחירה נפלה על העורכים הראשיים בעיתונות המודפסת, כיוון שאלה מייצגים לא רק את ארגוני החדשות הגדולים והעשירים ביותר מבחינת הסוגים השונים של העיתונאים שהם מעסיקים, אפילו בעיצומו של המשבר הנוכחי, אלא גם מצוידים בפרספקטיבה היסטורית ממושכת מספיק, המכסה את 25 השנים האחרונות, כדי להעיד על שינויים בתחום לאורך זמן. חלק מהמרואיינים הללו ריכז בידיו עוצמה עיתונאית, פוליטית, תרבותית וציבורית נדירה, שלא תמיד קל להבינה בימים אלה, ובכל זאת, קולם כמעט שלא נשמע עד כה במסגרות מחקריות. חלק מהעורכים  גם אחראי לאתרי אינטרנט, שהתפתחו עם השנים לצד העיתון המודפס. ההרצאה המוצעת מבוססת על ראיונות חצי מובנים עם  11 עורכים ראשיים -  בהם כל העורכים הראשיים הנמצאים בחיים של העיתונים ידיעות אחרונות והארץ וכן עורכים ראשיים מ-Ynet וכלכליסט - שנערכו בשנים 2015-2016 במטרה להשיב על השאלה כיצד מתמודדים ארגוני חדשות עם הצורך להעריך את כוח האדם היצירתי שלהן. מה ניתן ללמוד מכך על הערכת כוח אדם יצירתי באופן כללי? האם ההערכה נעשית באמצעות פרוצדורות קבועות, או שהיא תוצר הד-הוק של נסיבות? ומה ניתן ללמוד מכך על היתרונות והחסרונות של כל שיטה? באילו קני מידה נעשה שימוש לצורך ההערכה, והאם היא תוצר של מדידה או של התרשמות? ועד כמה, אם בכלל, שיטות ההערכה עונות לצרכים המתפתחים  של העולם הדיגיטלי ומנצלות את כלי ההערכה שהתפתחו במהלכו?
נמצא כי הארגונים שנחקרו אימצו שלוש אסטרטגיות להערכה: פורמלית (הערכה שנתית, המבוססת על שאלון הערכה קבוע ופורמלי ותהליך מובנה של משובים); סמי-פורמלית (דיוני הערכה בעת ישיבות הקיצוצים השנתיות); ובלתי-פורמלית (התייעצויות אד-הוק בין עורכים בכירים). אופן  ההערכה הבולט הוא עדיין התרשמותי, ומבוסס בעיקר על החוויה הסובייקטיבית המצטברת של העורך ועל אינטואיציות וטעם אישי – לא על מדדים כמותיים ופרוצדורות פורמליסטיות קשיחות. מדדי ביצוע כמותניים, כגון בחינת מספר המילים שהפיק הכתב או מספר האייטמים (פריטי החדשות) שפרסם על פני תקופה נתונה, נתפסים לכל היותר כמדדי-עזר פריפריאליים, אך לא כבסיס מרכזי להערכה. כמעט כל העורכים הראשיים לדורותיהם – לרבות אלה המכהנים כיום – הביעו הסתייגות כלפי האפשרויות החדשות לבסס הערכות של עיתונאים על פי מידת האהדה והפופולאריות שלהם ברשתות החברתיות, מספרי עוקבים ושיתופים. אחדים ראו במדדים כאלה סוג של הסחה נוצצת, המסיטה את תשומת לב המעריכים מהיצמדות למסורות הערכה המבוססות על קריטריונים ענייניים וכניעה ליחסי הציבור שמנהלים חלק מהעיתונאים ברשתות החברתיות.
ממצאים אלה מלמדים כי גם כאשר הערכות הביצוע חותכות את גורלם של עיתונאים רבים, הן מוסיפות להתבסס על גישה אימפרסיוניסטית, אינטואיציות ומסורות קיימות ונמנעות משימוש בכלי מדידה שיטתיים. בכך אולי מפגינים העורכים הראשיים רגישות למורכבות המיוחדת של הערכת עובדים יצירתיים (Hutter 2011) ו"מתכתבים" – במודע או שלא במודע – עם הירידה בביטחון במתודות הערכה כמותיות גם בשווקי עבודה רחבים יותר (Adler et al. 2016; Ledford, Benson and Lawler 2016).
בה בעת, הנטייה ההתרשמותית מדאיגה, משום שלפחות חלק מהעורכים עצמם מודים בקיומם של שטחים מתים מחוץ לשדה הראייה האדיטוריאלי. דבקות בערכים ובשיטות עבודה עיתונאיות שחוקות איננה ערובה לשמירה על רוח עיתונאית. כפי שמראים הממצאים, לעתים היא מהווה אינדיקטור לשמרנות ו/או לקושי ממשי בהסתגלות לתנאי הסביבה החדשים. יתרה מכך, ההערכות אינן נשארות פנימיות בלבד. הן מהדהדות, באמצעות אנשים שמפוטרים, או מקודמים למשרות בכירות, באופן שלא תמיד תואם – ולעתים סותר – את הערכות הציבור כלפי המדיה. הערכות שיטתיות יותר, בין היתר על סמך תשומות מהציבור, עשויות לסייע לשיקום האמון הציבורי המידרדר בעיתונות הממוסדת ולהתמודד עם הסתגרויות של קהלים בתוך "בועות פילטר" (Pariser 2011), שכל אחת מהן מחזיקה בגרסאות מציאות משלה. אף שממצאים אלה מייצגים את העיתונות הכתובה בישראל, סקירת הספרות מלמדת כי מדובר בבעיה רחבה ואוניברסלית.

* ד"ר הגר להב היא מרצה וחוקרת תקשורת מהמכללה האקדמית ספיר
*פרופ' צבי רייך הנו מרצה וחוקר תקשורת מאוניברסיטת בן גוריון בנגב.
** המחקר הוצג לראשונה בכנס האגודה הישראלית לתקשורת שהתקיים ב2 באפריל 2017 במכללת ספיר


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה