דפים

יום ראשון, 14 במאי 2017

בר דעת מארח: העיתונאי מיכה לימור מעלה זכרונות מעבודתו ברשות השידור



              כאן, ברשות השידור, היה ביתי
מאת מיכה לימור*




לצוות ההקמה של מחלקת החדשות בטלוויזיה הישראלית (ערוץ 1) שנולדה לאחר מה שהוגדר לימים כ"הריון מחוץ לרחם", גויסתי על ידי חוקר תקשורת ההמונים הנודע פרופסור אליהו כץ. הייתי אז כתב צעיר (30) נמרץ ומבטיח בעיתון "ידיעות אחרונות", עם הווה רווי הרפתקאות מקצועיות וגיבוי מופלא מהעורכים המיתולוגיים נוח מוזס (אבא של..) ודב יודקובסקי. את אליהוא כץ "קטף" אז שר ההסברה ישראל גלילי (אחדות העבודה) מדוכן המרצים באוניברסיטה העברית בירושלים. גלילי סבר שראוי מומחה לתיאוריות של תקשורת המונים כדי לצקת מן המסד ארגון שידור טלוויזיוני למדינת ישראל. הימים, שלהי 1967, שובל מלחמת ששת הימים.
אליהוא כץ קיבץ סביבו אסופה אינטלקטואלית של עוזרים (כד"ר שלמה אהרונסון, עוזי וד"ר ציונה פלד) ולצורך הקמת מחלקת חדשות זימן קומץ עיתונאים מוכרים, חלקם מהעיתונות המודפסת (כמוני מ"ידיעות", כאלי ניסן מ"דבר", כדליה שחורי מ"על המשמר" וכדן שילון מלשכת הדובר של עיריית חיפה), ריפד במספר בוגרי אוניברסיטאות בארה"ב שהכשירו עצמם להפקות טלוויזיה (כמוטי קירשנבאום ז"ל ואילון גוייטן יבל"א) ותיבל בכמה שדרים מ"קול ישראל" (כחיים יבין, דן רביב ויורם רונן ז"ל).
להזמנתו של כץ התקשיתי לסרב. העתיד הצפוי היה עלום, מעורפל. אבל הפיתוי עצום. לי, לנו, הפציעה סוגה עיתונאית חדשה. נקרתה כאן הזדמנות לתפוצת נמענים כפולה ומשולשת, לחשיפה הכוללת תקשורת חזותית, לרכישת כלי ביטוי בעל עוצמה המבטיח לעלות בעוצמתו על העיתונות המודפסת או הרדיופונית. מי העיתונאי המלא בערך עצמו ושוחר קהלים כי יסרב?
מנהלת ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הייתה אפוא ההיריון ש"מחוץ לרחם". המוסד הממלכתי "רשות השידור" נכנס לחיינו חודשים רבים לאחר שהתחלנו לשדר. ("מבט" ראשון שידרנו ב-2 באוגוסט 1968. חיים יבין שעבר בסביבת האולפן הגיש את המהדורה ואילו את האייטם הראשון על חטיפת מטוס "אל-על" לאלג'יר, הגשתי אנוכי). מקץ זמן מה הבין השר גלילי, הבין גם ראש הממשלה לוי אשכול שאין זה נאה להחזיק בשליטת משרד ממשלתי - גם אם ייעודו הסברה - טלוויזיה ממלכתית. הכנסתנו תחת כנפי רשות השידור הצריכה תיקוני חקיקה שנמשכו חודשים רבים מרוססים במאבקי יוקרה ושליטה, גרסה ראשונה לחקיקת ביטן דהיום. גם אז שיחקה רשות השידור את תפקידה דהיום, אורבת ומבקשת לטרוף את היצור הרך הנולד, כלומר אותנו, עיתונאי מנהלת ההקמה. מולנו צרו על פתח האולפנים והמשרדים ברוממה גלי שדרים מ"קול-ישראל", לוטשים מלתעות לתפוס נחלות כיסוי ועריכה. ואילו אנו, העיתונאים במנהלת, כאנשי "כאן" דהיום, עמדנו חומה בצורה לנצור את עמדות הכוח וההשפעה שכבר כבשנו במערכת החדשות. אני זוכר לילות ארוכים ב"בית הטלוויזיה" – בית מגורים ברחוב מעבר-המתלה 3 שבשכונת רמת אשכול- בה רכשנו דירות ארבע משפחות זו שכנה לזו: קירשנבאום, שילון, טסלר ואנו משפחת לימור – לילות בהם טכסנו עצה איך להדוף את מתקפת רשות השידור.
מקץ כמה חודשים להשלמת המהלך החקיקתי ולהצטרפותם של אנשי הרדיו למערכת החדשות בטלוויזיה (יעקב אחימאיר, רון בן-ישי, יאיר אלוני, חיים גיל ז"ל) הפכנו בראשית שנות השבעים למבנה יצוק וקוהרנטי בתוך רשות השידור. היינו יחדיו לקבוצת עיתונאים חדורת רוח של שליחות ואמונה על סף קדושה בתפקידה החברתי והציבורי של העיתונאות החזותית המשודרת. תנאי השכר ברשות השידור היו כשל עובדי השירות הציבורי, ("בזבל"), אבל המסגרת המקצועית ("מבט לחדשות" בכל ערב, "השבוע יומן אירועים" בכל ששי) והפיזית (המבנה והמזנון ברוממה) שימשה תגמול מלבב ומספק. רשות השידור הייתה לבית. ואווירת הבית, כמעט בכל המשמעויות, גמלה על ימים ולילות בשטח או בחדרי העריכה, מחוץ לבית המשפחה הפרטית, מחוץ לכל עיסוק פנאי או חברתי אחר. רשות השידור ומה שנתפס בעינינו כשידור ציבורי היו כל עולמי, כל עולמנו.
בתוך "הבית" היו כמובן גם מריבות. היו תחרויות לעתים מכוערות בין 'אגואים' על קרדיטים, על זמן מסך, על תפקידים ועל שטחי כיסוי. אבל נוכח מצבים משבריים, או איומים על חופש השידור, או על השיקולים המקצועיים שהנחו אותנו (אמת מאוששת ונושא בעל עניין ציבורי) קמנו ועמדנו כחומה בצורה, כאיש אחד. הנה מתאבן, דוגמא אחת:
בשנות השמונים ערכתי והגשתי את המגזין השבועי "השבוע יומן אירועים". בלבנון התרגשה מלחמת "שלום הגליל". ביום שישי מסוים הגיח מהחזית כתבנו הצבאי, דן סממה ז"ל, עם "חומרים פצצה". שלחתיו להסתגר בחדר העריכה שבקומה הרביעית, לערוך את כתבתו-דיווחו, שיגיע "דיר באלאק" במועד לשידור. מדי חצי שעה הטרדתיו בקוצר רוח הולך וגובר: ה"ראפ קאט" מוכן? אפשר לצפות? אפשר כבר לדון באישור לשידור? כשעה לפני השידור, שעה בה עלי לקבל עשרות החלטות, ירד אלי דן לחדר החדשות שבקומה השלישית ואמר: אתה חייב לראות מיד. יש "מוקש" רציני.
עורכת הסרטים הריצה את הכתבה ואז הגענו לסצנה הפרובלמטית: ארבעה צנחנים על מרפסת בקומה שנייה של מבנה מגורים בכפר לבנוני, שרים במקהלה לעבר מצלמתו של דן: "רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון ונחזור בתוך ארון". ובכן זאת הדילמה 40 דקות לפני שידור: מחד, בסמכותי להחליט ולאשר שידור. מאידך הנחיית המנכ"ל (טומי לפיד המנוח) המחזיק גם בתואר עורך ראשי של רשות השידור: אם אתה מתלבט, תתקשר. ידעתי שעל פי תפיסתו ה"עריכתית לאומית" של לפיד, כפי שהנהיר חזור והנהר, יפסול מן הסתם את הכתבה, או ינקוט למצער תכסיס של דחיה. שקלתי: האם חשוב לשדר? האם עומד בכללים המקצועיים המנחים אותנו? כמובן שכן. החלטתי לשדר ושידרתי בלא היסוס ובלא התייעצות.
בישיבת הממשלה של יום ראשון קמה עלינו הממשלה (לא בפעם הראשונה) ודרשה עריפת ראשים. מבחינתי היה זה מבחנו של "הבית". של רשות השידור כבית מקצועי וחברתי. גם אם טעיתי בשיקול דעת (ההיסטוריה התקשורתית בישראל מלמדת כי תפיסת השידור הציבורי הצדיקה, אפילו חייבה שידור) ציפיתי לבית מגונן. וההגנה אכן ניתנה כולל זאת של המנכ"ל הכעוס. שערה מראשו של איש במערכת לא נשרה.
את הבית הזה המרתי בראשית שנות ה-90 בבית חדש – ערוץ 2. שוב עמדתי ליד ערש לידתו של ערוץ טלוויזיה (שימשתי כמנהל מנהלת ההקמה של הערוץ ועורך שידוריו הניסיוניים עד העברת השרביט לזכיינים ואחר כך כסמנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו) אך זה כבר נושא לבלוג אחר.

*מיכה לימור שימש 25 שנים ככתב, עורך ומגיש בערוץ 1 ו-10 שנים כמפיק ראשי וסמנכ"ל בערוץ 2. כיום הוא דוקטורנט במרכז ללימודי גרמניה ואירופה באוניברסיטת חיפה.








אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה