אילנה דיין בטור מיוחד על כאן תאגיד השידור הציבורי, לקראת ההפגנה הערב:
הייתי חיילת בגלי צה"ל, בסך הכל בת עשרים, בערך. שלחו אותי לפנות בוקר לסקר את שובו של רה"מ שמעון פרס מפגישה חשאית עם מלך מרוקו. איכשהו לכולם היה ברור שמדובר בפגישה מיותרת, סוג של יחסי ציבור לקראת אפשרות של בחירות. ידעתי שרק אמא שלי, ואולי כמה דודות מאזינות לשידור החי בגל"צ בחמש בבוקר, ובכל זאת חתרתי לשאול את השאלה הראשונה מול פרס, כאילו חיי תלויים בזה. "אדוני רה"מ, האם אתה יכול לומר בעקבות המסע לאיפראן, שאנחנו קרובים היום לפריצת דרך מדינית יותר משהיינו לפני 48 שעות?". פרס ענה מה שענה, ולי משום מה היה ברור שאני רק צריכה לחזור על השאלה. וחזרתי עליה, פעמיים ושלוש פעמים: "אדוני רה"מ, האם אתה יכול לומר שאנחנו קרובים היום לפריצת דרך מדינית יותר משהיינו לפני 48 שעות?". בסוף אפילו פרס נשבר. "גבירתי הצעירה, את מחפשת כותרת מרעישה, ואני לא יכול לתת לך אותה" הפטיר בעייפות.
מישהו בגל"צ הבין שזאת הכותרת שלנו לאותו בוקר. חיברו את השאלה לתשובה, ואת שתיהן למוסיקה של יומן הבוקר, וזה היה הפרומו שרץ כשעתיים עד שהתחיל השידור.
חילצתי עם השנים כותרות קצת יותר מהותיות, עשיתי תחקירים קצת יותר גדולים, אבל איכשהו זאת היתה חוויה מכוננת: ראש הממשלה רצה לסובב את כולנו, עם קצת אקזוטיקה מרוקאית וספין חיובי על שום דבר. התפקיד שלנו היה לחשוף את התעלול במערומיו. כי זה מה שעיתונאים עושים.
זה מה שקלמן ליבסקינד עשה בפרשת גלנט והקרקעות. זה מה שרועי שרון עשה כשחשף את חתונת השנאה. זה מה ששאול אמסטרדמסקי עשה כששעט אל תוך ערבות הפנסיה המופקרת שלנו. שאול היה קצין בצה"ל. רועי היה לוחם בנח"ל. קלמן התגייס לגולני. אם זה נורא משנה למישהו, שניים מהשלושה חובשים כיפה. לפחות אחד מהם לא מסתיר את השקפת עולמו הפוליטית. הוא לא שמאלני. זה לא משנה. המדינה, שהם נלחמים על דמותה כעיתונאים חוקרים, אמיצים, עשויים ללא חת, הודיעה להם אתמול שהם מפוטרים. לא רק מפוטרים ממקום העבודה ששכר אותם על פי חוק וחוזה לעבוד בתאגיד השידור החדש. הם מפוטרים מהרעיון שבשמו הם עובדים כבר שנים.
אלא שהמדינה לא פיטרה אתמול רק את קלמן ואת רועי, ואת שאול, ועוד כמאה וחמישים אנשים טובים.
היא פיטרה את הרעיון הפשוט ששמו האמת.
ועכשיו הגיע הזמן לשאול אותה, כמו את פרס המנוח, מה הולך כאן.
באמת מישהו יכול לקום יום אחד בבוקר ולהחליט שקלמן ורועי ושאול הם שמאלנים שאסור לתת להם מקרופון?
באמת התחילו להרכיב כאן רשימות שחורות, לסמן כתבים לפני עמדות משוערות ולסנן אותם בהתאם?
באמת יכול מישהו להחליט פתאום שלא בא לו על גוף שקם כחוק, סתם כי נדמה לו ששם לא יעשו לו תשדירי שירות?
באמת אפשר לספר לנו שמדובר בחמלה פשוטה על עובדי רשות השידור שיפוטרו ערב פסח, ואז לפטר את עובדי התאגיד ערב פסח?
באמת אפשר להטיף שהתאגיד יקר מדי, ואז לדחות את תחילת שידוריו בעלות של עשרות מיליונים, ולפטר את אנשיו בעלות פיצויים של עוד עשרות מיליונים, ולאיים בבחירות שעולות מיליארדים?
מישהו לימד אותי פעם איך לעבוד בכאוס: לסנן את כל הרעשים החוצה ולהביט רק בעובדות.
אז נניח לרגע לשאלה מי כופף את היד למי, מי ניצח, מי הפסיד, מי ברח ונעלם, מי התקפל מול אקדח קפצונים, מי תיווך ומי בלם.
רק לרגע, רק עובדות:
רשות השידור הפכה בעשרות השנים האחרונות לגוף מסואב, נגוע, לא רלבנטי. לא בגלל עובדיו – רבים מהם אנשי מקצוע טובים והגונים – בעיקר בגלל הפוליטיקאים שלרגע לא משכו את ידם מרוממה. נסיונות הרפורמה כשלו בזה אחר זה. השידור הציבורי בישראל, בטח בטלוויזיה, כמעט לא קיים בפועל.
תאגיד השידור החדש אמור היה לייצר כאן את מה שכל דמוקרטיה חייבת כמו אוויר לנשימה: שידור ציבורי עצמאי, משוחרר מלחצים של רייטינג ושל פוליטיקה, מחוייב לעיתונות טובה ויצירה מקורית, חיוני, סקרן, רענן, אחר.
גיל עומר, היו"ר, ואלדד קובלנץ, המנכ"ל, הם אנשי מקצוע. בזה איש לא יכול לכפור. הם לא אנשים פוליטיים. מעולם לא היו. קובלנץ הפך את גלגל"צ לתחנה הכי פופולרית במדינה. עומר גידל דור של עיתונאים בגל"צ. אחר כך הלך לנהל את מוזיאון הילדים בחולון.
אלה העובדות.
אלה האנשים שסומנו בבלפור. עד לרגע זה איש לא הסביר מדוע. אבל בשנייה שהם סורסו, נשארו בלי חטיבת חדשות תחת אחריותם – פתאום הכל בסדר, התאגיד כשר לפסח, ואפשר לשלוח מאה וחמישים עובדים הביתה ערב החג. אזלה מכסת החמלה.
אם יש נימה של זעם בטקסט הזה, היא נובעת מן הייאוש המסוים שמתחיל לכרסם: יכול להיות שהכל הולך? שאפשר להפוך יום ללילה, אמת לשקר, וכל אירוע לעניין של ימין ושמאל?
יכול להיות שאפשר להתנקש ככה בחופש הביטוי, בלי לנסות לייצר אפילו מראית עין של ממלכתיות?
יכול להיות שבאמת הלכו הברקסים?
יכול להיות שיש פה שלטון שמנסה לביית את כל מי שעלול להפוך למטרד?
בכל השנים שעברו מאז אותו שידור עם שמעון פרס בגל"צ לפנות בוקר, בעצם במשך כל חיי הבוגרים, עשיתי עיתונות, נשמתי עיתונות, האמנתי במקצוע ובשליחות. לא קניתי את רוב הנבואות השחורות, שחזו מדי פעם את קץ הדמוקרטיה הישראלית.
ראיתי אותה, את הדמוקרטיה הזאת שלנו – צעירה ושברירית, נטולת חוקה כתובה ומוכת איומים קיומיים – מצליחה להכיל עיתונות חפשית; אמנם לא מושלמת, אבל בדרך כלל הגונה, ביקורתית ונושכת. חשבתי תמיד שזה קורה למרות השלטון, לא בזכותו. האמנתי שיש משהו בישראלים עצמם שמתדלק את השיח ושומר על סוכניו. כשהפרטי מתחכך ככה בציבורי, אנשים לא רוצים רק חדשות על הכלניות בנגב ועל מכונית ללא נהג. כשהילד בצבא, והפיגוע היה שני מטרים ממקום העבודה, הישראלים רוצים לדעת על מחדל המנהרות, ועל מתווה הגז, על השיחות בין המו"ל לרה"מ, ועל משלוחי הסיגרים גם. כשהקיום צפוף, האמת חיונית. לכן הדפתי את גלי הפסימיות. חשבתי שלמרות הכל, הדמוקרטיה הזאת שלנו בדרך כלל טובה מנבחריה.
השבוע, באמת בפעם הראשונה, הרגשתי אחרת. מפגן האטימות בירושלים נחת עלי כמו אגרוף בבטן.
ואז נזכרתי בדברים שכתב פעם לואיס ברנדייס, שופט ביהמ"ש העליון האמריקני: "החירות היא סודו של האושר, והאומץ הוא סודה של החירות... החירות לחשוב את מה שאתה רוצה, ולומר את מה שאתה חושב, הם אמצעי שאין בלתו להגיע לאמת פוליטית".
סביר שהאנשים שסחרו השבוע בגורל השידור הציבורי לא ממש מתרגשים מברנדייס. אבל אנחנו כן: אנחנו, האזרחים שרוצים לדעת, והעיתונאים שחובתם לברר, אנחנו חייבים להבין שהתאגיד הוא רק תמרור. הגיע הזמן לעצור.
