דפים

יום שני, 30 בינואר 2017

מרצים כותבים:הסיבות לחוסר האמון בתקשורת בישראל ובארה"ב. מאת פרופ' איתן גלבוע

מה טראמפ ונתניהו מבינים?
לאי האמון בתקשורת בישראל ובארה"ב יש סיבות והשלכות דומות
מאת: פרופ' איתן גלבוע*



לאחרונה התפרסמו שני דו"חות על שיעור אמון הציבור במוסדות ממשלתיים
במדד הדמוקרטיה הישראלית שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא שהתקשורת ממוקמת במקום הלפני-אחרון בקרב עשרה מוסדות ממשל וכלכלה, עם שיעור אמון של 26% בלבד בקרב האזרחים היהודים. בקרב הערבים, שיעור האמון הן בתקשורת העברית והן בתקשורת הערבית היה נמוך עוד יותר ועמד על 21% בלבד.
הציונים האלה הם "בלתי מספיק" או "נכשל". רק "המפלגות" קיבלו ציונים נמוכים יותר (14% בקרב היהודים ו-12% בקרב הערבים). לשם השוואה, בראש סולם האמון של יהודים עמדו צה"ל (90%) ונשיא המדינה (68%), ובקרב הערבים רשויות מקומיות (61%) ובנקים (58%). לפני עשור, שיעור האמון בתקשורת בקרב היהודים באותו מדד היה 40%. כלומר, מדובר בנפילה של 14 נקודות.
הסקר של אוניברסיטאות חיפה ובן גוריון מודד רמות אמון בסולם של 1–5 כאשר 1 מייצג חוסר אמון ו-5 אמון רב. ב-2016, הסקר מצא שיעור אמון של 2.33 בעיתונות ושל 2.99 בשידור הציבורי. ציוני העיתונות הם "בלתי מספיק", ושל השידור הציבורי "מספיק". גם בסקר הזה, שירותי הביטחון (4.03) וצה"ל (3.87) קיבלו את ציוני האמון הגבוהים ביותר.
הכרסום בשיעור האמון בעיתונות היה גבוה, אבל הוא דווקא התמתן לגבי השידור הציבורי. לפני עשור, שיעור האמון בעיתונות היה 2.65 ושל השידור הציבורי 2.91. התוצאות לגבי סוגים של אמצעי תקשורת הראו פערים משמעותיים לטובת השידור הציבורי. גלי-צה"ל זכו בציון של 3.26 מתוך 5, רשות השידור (ערוץ 1 וקול-ישראל) קיבלו 2.92, הטלוויזיה המסחרית (ערוצים 2 ו-10) 2.86, והעיתונות רק 2.75.
בדו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה, השיעור הכללי של חוסר האמון בציבור היהודי מסתיר פערים פוליטיים. בעוד ששיעור האמון בתקשורת בקרב תומכי השמאל עמד על רוב קטן של 52%, בקרב תומכי המרכז הוא היה 34% ובקרב תומכי הימין רק 12%. מכאן שרוב הציבור, כפי שמשתקף בבחירות לכנסת, מביע אי-אמון בתקשורת. ממצא זה עשוי להסביר את מאבקיו של נתניהו בתקשורת; הם מעצימים את התמיכה בו בקרב מרכיבי הבסיס הפוליטי שלו. הציונים הטובים יותר יחסית של השידור הציבורי מחזקים את הספקות לגבי סגירת רשות השידור והחלפתה בתאגיד השידור.
שני הדו"חות לא בדקו את שיעור האמון ב"תקשורת החדשה", שמופצת ברשתות האינטרנט. זהו פגם שיצטרכו לתקן אותו בעתיד. אפשר להניח ששיעור האמון בהם יהיה נמוך עוד יותר מזה של "התקשורת המסורתית", המשודרת והמודפסת.
שיעור האמון בתקשורת בדמוקרטיות ליברליות כמו ארצות-הברית נמצא אף הוא בירידה תלולה, כך שלא מדובר בתופעה ייחודית לישראל. גאלופ בודק שיעורי אמון ב-15 מוסדות ממשלתיים וציבוריים בארצות-הברית. התקשורת ממוקמת בתחתית הסולם. ב-2016, הטלוויזיה דורגה במקום ה-12 עם שיעור אמון של 21% והעיתונות במקום ה-13 עם שיעור אמון של 20%. שני ציונים של "בלתי מספיק".
המגמות לאורך זמן מורות על כרסום מתמשך באמון הציבור בתקשורת האמריקאית. ב-2000, שיעור האמון בטלוויזיה היה 36% ושל העיתונות 37%. כלומר, בעשור וחצי, האמון בשני אמצעי התקשורת פחת בהתאמה ב-15 נקודות וב-17 נקודות. מעניין שגם בארצות-הברית כוחות הביטחון ניצבים במקומות הראשונים בסולם האמון: הצבא במקום הראשון עם ציון של 73%, והמשטרה במקום השלישי עם 56%. אפשר רק להרהר במשמעות הנתונים הללו לגבי אופי הדמוקרטיה בשתי המדינות.
גם בארצות-הברית נמצא פער פוליטי בשיעור האמון בתקשורת. בסקר גאלופ שבו שאלת האמון בתקשורת הופיעה בפני עצמה ולא בהשוואה למוסדות אחרים נמצא שב-2016, האמון של הדמוקרטים היה בשיעור של 51%, לעומת שיעור של 14% בלבד אצל הרפובליקאים; שיעור האמון בקרב הבלתי מפלגתיים היה גם נמוך, 30% בלבד.
גם בתשובות לשאלה הזו לאורך זמן נמצא כרסום חד ומתמשך. לפני עשור, אמון הדמוקרטים היה בשיעור של 66%, של הרפובליקאים 33%, ושל הבלתי המפלגתיים 41%. בסקר ארצי שערן מכון גאלופ בסוף הבחירות לנשיאות, 58% מהמשיבים אמרו שהתקשורת היתה מוטה לטובת הילרי קלינטון, רק 8% אמרו שהיא היתה מוטה לטובת דונלד טראמפ, והיתר לא זיהו הטיות. מכאן, ש-87%  מאלה שטענו שהיתה הטיה חשבו שהיא היתה לטובת קלינטון.
התוצאות האלה מסבירות במידה מסוימת את האסטרטגיה התקשורתית של טראמפ, שדומה לזו של נתניהו. במהלך מערכות הבחירות, לאחר שניצח וגם לאחר שהושבע, הוא תקף בחריפות את התקשורת והאשים אותה בכיסוי מוטה ושקרי שלו ושל עמדותיו. מבחינת המונים בקרב בוחריו, התקשורת של הזרם המרכזי, שמערכותיה ממוקמות בעיקר בחוף המזרחי הליברלי של ארצות-הברית, היא חלק מהממסד. רבים תמכו בו בשל התקפותיו על הממסד, ולכן ההתקפות שלו על התקשורת שירתו היטב את האסטרטגיה שלו. כל הסימנים מראים שהוא ימשיך לראות בתקשורת גורם עוין וימשיך להיאבק בה גם מהבית הלבן.
מאבקי ההישרדות של אמצעי התקשורת המסורתית, האחד מול השני וכולם נגד התקשורת החדשה, בעיקר נגד הרשתות החברתיות; התקפות וביקורת של מנהיגים ונבחרי ציבור על הטיות פוליטיות ואמינות התקשורת; הקיטוב והפלגנות בין חלקי ומגזרי החברה; כשלון הכיסוי התקשורתי של מערכת הבחירות בארץ ב-2015, ושל הבחירות לנשיאות בארצות-הברית ב-2016 וכתבות כוזבות שצצו אפילו בעיתון כמו ה"ניו-יורק טיימס" – אפשר לשער שאלו היו הגורמים העיקריים לשיעור הנמוך של אמון בתקשורת, הן בישראל והן בארצות-הברית. בארץ, המלחמה הקשה בין "ידיעות אחרונות" לבין "ישראל היום" והתנהלות נתניהו בפרשת רשות השידור תרמו אף הן לכרסום אמון הציבור בתקשורת.
בלי תקשורת עצמאית וחופשית אין דמוקרטיה. ובלי אמון בתקשורת, היא אינה יכולה למלא כראוי את תפקידיה הציבוריים והחברתיים. פרשת נתניהו-מוזס עלולה להגדיל עוד יותר את אי-האמון בתקשורת הישראלית. חוסר האמון המתמשך של הציבור בתקשורת עלול לפגוע באחד היסודות החשובים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, שגם כך היא שברירה למדי. הגיע הזמן לחשבון נפש של נבחרי העם והתקשורת עצמה, ולהפסקת ההתקפות הפרועות על התקשורת הן מצד פוליטיקאים והן מצד עיתונאים, שמנצלים את שיחות נתניהו-מוזס כדי לתקוף האחד את השני.
*פרופ' איתן גלבוע הוא ראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן ויו"ר האגודה הישראלית לתקשורת
** המאמר פורסם לראשונה ביום 27.1.17 באתר העין השביעית

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה