דפים

יום שני, 4 בדצמבר 2017

מרצים כותבים: האם היא עדיין האם היהודייה האגדתית?


תקציר מחקר: האם היא עדיין "האם היהודייה האגדתית"?
מבט השוואתי על סיקור קמפיין הבחירות של גולדה מאיר וציפי לבני בעיתונות הישראלית
מאת: גילעד גרינוולד ופרופ' סאם ליימן-ווילציג













במחקר שיראה אור בכתב העת Israel Affairs בחודשים הקרובים, בחנו גילעד גרינוולד* וסאם ליימן-ווילציג** מבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, היבטים מגדריים של הסיקור העיתונאי של שתי מועמדוֹת לראשות ממשלת ישראל משתי תקופות זמן שונות: גולדה מאיר, אשר שימשה יושבת-ראש מפלגת "המערך" בבחירות לכנסת השביעית (1969) וציפי לבני, אשר שימשה יושבת-ראש מפלגת "קדימה" בבחירות לכנסת ה-18 (2009).       
הספרות ההיסטורית תיארה ככלל את מנהיגותה של גולדה מאיר כנטולת התייחסות די מעמיקה להקשר המגדרי: מינויה לראשת ממשלת ישראל בשנת 1969 עקב פטירתו של אשכול, לא יצר שיח חברתי נרחב יותר בנוגע למעמד האישה בישראל, ואף על פי שמבחינה סוציאלית מאיר אכן קידמה זכויות נשים (למשל, בהקשר של חופשות ומענקי לידה), היא תוארה לא פעם כמי שהייתה מנוכרת לרעיונות פמיניסטיים, וכמי שהעדיפה את האינטרסים של המדינה, המפלגה וההסתדרות על פני השאיפה לשוויון בין המינים.
מחקר זה ניסה לברר: ראשית, האם גם המסגור העיתונאי סביב קמפיין בחירות 69' של מאיר היה נטול התייחסות לעצם היותה אישה-מנהיגה; ושנית, האם מסגור זה הפך, ארבעים שנה אחרי, פרוגרסיבי או שמא סטריאוטיפי יותר במקרה של ציפי לבני, הפוליטיקאית הראשונה מאז מאיר אשר הייתה בעלת סיכוי ריאלי להיבחר לתפקיד של ראש ממשלת ישראל.
במסגרת המחקר, נערך ניתוח תוכן איכותני בעל מיקוד מגדרי של  878 ידיעות חדשותיות מכל הסוגים (דיווחים חדשותיים, מאמרי דעה, ראיונות, כתבות פרופיל, תמונות וקריקטורות) אודות שתי הפוליטיקאיות בשני עיתונים: "ידיעות אחרונות" הפופולארי ו"הארץ" האיכותי. הבחירה בשני העיתונים נבעה בעיקר מן העובדה, כי שניהם היוו אמצעי תקשורת המונים מרכזיים בישראל במהלך שתי מערכות הבחירות שנבחנו (1969 ו- 2009).

ממצאים
הממצא העיקרי הצביע על כך כי למרות טענות מחקריי עבר בדבר תפיסה "עיוורת-מגדרית" של מאיר, סיקור קמפיין הבחירות שלה לכנסת השביעית היה דווקא בעל אוריינטציה מגדרית ברורה. ליתר דיוק, 28% מן הדיווחים החדשותיים שנבחנו, נגעו בדרך זו או אחרת לעצם היותה אישה. בלטו בעיקר קריקטורות אשר תיארו את מאיר כטבחית, כתופרת וכמי שאמונה על עבודות הבית (אלמנט המתחבר יפה עם הדימוי הידוע של "המטבחון של גולדה").
עם זאת, ההשוואה ההיסטורית בין סיקורן של מאיר ושל לבני הצביעה על מגמה של האצת הסטריאוטיפיזציה כלפי המועמדת לראשות הממשלה עם חלוף הזמן, ובמקרה של לבני 37% מהדיווחים היו בעלי גוון מגדרי. הפערים הללו בין מקרי הבוחן הודגמו כקשורים בשני מנגנונים חברתיים-היסטוריים עיקריים:
1.      מגמת הפרסונליזציה בחברה ובפוליטיקה בישראל: נמצא כי סיקורה של מאיר היה פעמים רבות בהקשר של הכוחות המפלגתיים והמוסדיים שהקיפו אותה, בעוד סיקורה של לבני היה מאוד פרסונאלי (כידוע, בבחירות 2009 נודעה סיסמת הבחירות "ציפי או ביבי"). למשל, בעוד מאיר תוארה לא פעם כמי ש"נוטה להיוועץ במשה דיין בנושאים הביטחוניים", לבני תוארה כמי ש"אינה מסוגלת לטפל בגרעין האירני" או כ"בובה על חוט" בהקשר של המו"מ עם הפלסטינים. כלומר, תפיסתה של לבני (לעומת מאיר) כ"שחקן בודד" במערכה הפוליטית האיצה את השיח המוטה-מגדרית. דוגמה מאלפת נוספת הייתה קשורה ב"תפיסת האימהוּת" של שתי המנהיגות: בעוד השיח הקולקטיבי סביב מאיר הרבה לתארה באופן חיובי כ"אם היהודייה האגדתית" וכ"אם האומה", לבני נשאלה באופן סנסציוני ורכילותי דווקא על אימהותה וזוגיותה ה"פרטיות", בעיקר בהקשר של בנה החייל ובן זוגה.
2.      מרכזיותה של הדת בפוליטיקה הישראלית: במקרה הבוחן של מאיר, לא ניכרו כלל השפעות יחסן של המפלגות הדתיות והחרדיות על השיח החברתי או העיתונאי סביבה (זאת, למרות ההתנגדות הדתית המפורסמת לתמוך במאיר לתפקיד ראש-עיריית תל-אביב בבחירות המוניציפאליות של 1955). לעומת זאת, במקרה של לבני בהחלט ניכרו השפעות דתיות עמוקות יותר, לדוגמה: סירוב מפלגות ש"ס ויהדות התורה החרדיות לשבת בקואליציה עמה (לאחר שנים רבות בהן שימשו מפלגות אלו מפלגות "לשון מאזניים" בפוליטיקה הישראלית), וכן, השחתה חוזרת ונשנית של תמונות קמפיין הבחירות שלה בירושלים.

ואיך זה קשור להיום?
במידה רבה, מחקר זה מראה כי הלך החשיבה האינטואיטיבי שלנו, לפיו ככלל העולם צועד בכיוון הולך וגובר של שוויון ופרוגרסיביוּת, אינו בהכרח מדויק, ויש לקחת בחשבון גם תהליכים חברתיים ופוליטיים נוספים אשר עשויים דווקא להזיק לשילוב נשים בפוליטיקה הבכירה בישראל, ובכלל זאת: השיח הפרסונאלי סביב הפוליטיקאיות (וכפועל יוצא של זה, מיקוד מיוחד על מגדרן), וכן תהליכי העמקת חלקה והשפעתה של הדת על הפוליטיקה הישראלית, תופעה שקיבלה לאחרונה בשיח הציבורי את הכינוי "הדתה".



גולדה מאיר בביתה. צילום: דוד רובינגר

* גילעד גרינוולד הוא דוקטורנט ועמית הוראה בבית-הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן. מחקר זה מבוסס על חלק מממצאי עבודות הדוקטורט שלו, והוא הוצג לראשונה בכנס השנתי של ה- Association for Israel Studies, שנערך בוולת'ם, מסצ'וסטס, ביוני 2017. המאמר המלא יפורסם, כאמור, בכתב-העת Israel Affairs בחודשים הקרובים.

** פרופ' שמואל (סאם) ליימן-ווילציג כיהן כראש בית-הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו. 

יום שני, 27 בנובמבר 2017

סטודנטים כותבים: הקו האדום נחצה מזמן. מאת: יובל עמית

הקו האדום נחצה מזמן!
מאת: יובל עמית*
                                               

בזמן האחרון אנו עדים להסלמה חמורה בהתבטאויות כלפי הנשיא ראובן (רובי) ריבלין. במשך השנים מוסד הנשיאות הווה סמל מרכזי לאיחוד החברה ולממלכתיות, אך לפני מספר שבועות חלה תפנית מסוכנת מאוד לדעתי, במועד פתיחתה החגיגית של מושב החורף של הכנסת כאשר נשא הנשיא נאום "פחות ממלכתי" בלשון המעטה, מיד לאחר מכן היינו עדים למסע הכפשות נגד הנשיא מצד פוליטיקאים ואזרחים שחצו את הקו האדום.
חשוב לי להדגיש, מבין התגובות היו גם תגובות שאני מברך שנשמעו, אין ראוי מביקורת על הנאום ועל תזמונו בחגיגיות פתיחת המושב, אבל חלק מהתגובות היו מזעזעות ומסוכנות מאוד ועברו לדעתי את "הקו האדום המוסרי", הופצו תמונות של הנשיא בכאפייה ובמדי ss דבר אשר צריך להדליק נורה אדומה בעיני כל ישראלי שהדמוקרטיה חשובה לו.
לפני מספר ימים (יום א' ה-19.11.2017) הודיע הנשיא ריבלין כי לא יעניק חנינה לחייל אלאור אזריה. מאז שהודיע כי לא יעניק חנינה לאלאור אזריה, ניצב הנשיא  מול גל חוזר של הסתה ברשתות החברתיות. תגובות מזעזעות במיוחד כללו איחולי מוות לנשיא וקללות כדוגמת "כלב בן כלב", "פח אשפה" ו"חולה". הגולש מיכאל כתב: "אתה פסולת של מיצי אשפה. תוציא את לשונך מישבניהם של מנהלי הקרן להשמדת ישראל ולך לאלף עזאזל נאצי ארור". גולש אחר, דרור, כתב: "אתה מגעיל אותי, אתה לא הנשיא שלי. כשאני רואה את תמונתך מתעוררת בי תחושת הקאה". אבי כינה את ריבלין "נשיא של ערבים ושמאלנים", ודוד אף עודד אותו "לאכול כנאפה ובקלאוות בבית המחבל", כשהוא מתייחס לעבד אל-פתאח א-שריף, שנורה למוות בחברון על ידי אזריה. חלק מהתגובות לוו בתמונות של הנשיא עם דגל פלסטין או עם הכיתוב "לא הנשיא שלי".  
אני חש שאנו במדרון חלקלק ומסוכן שעלול להיגמר רע מאוד. אני מצפה מכל מי שמחזיק בתפקיד ציבורי: שרים, חברי כנסת רבנים וכו' לצאת בתגובה חד משמעית נגד ההסתה וההכפשות המכוערות על הנשיא - יש לכם המון כוח בידיים,  השתמשו בו!   מילים יכולות להרוג.
צריך להבין דבר ברור, מי שמתבטא בצורה כזו נגד הנשיא דורס את מוסדות החוק של המדינה ולזה אין מקום בדמוקרטיה.

 * המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן


יום שני, 20 בנובמבר 2017

סטודנטים כותבים: שינויים מוחשיים בדעת הקהל הארגנטינאי - בין ארגנטינה לישראל. מאת מאורו נצר

בין ארגנטינה לישראל: השינוי  התקשורתי והכללי כלפי הקהילה היהודית בארגנטינה

מאת: מאורו נצר*


                                     



לפני כחודשיים ערך לראשונה ראש ממשלה ישראלי מכהן ביקור באמריקה הלטינית, במהלכו ביקר במשך שלושה ימים בארגנטינה. שם, בנוסף להצהרה על חידוש היחסים הטובים בין המדינות, הוכרז על הסכמי שיתופי פעולה עתידיים רבים ותמיכה זו בזו בנוכחתו של הנשיא הארגנטינאי החדש, מאוריסיו מאקרי.

אך לא תמיד היחסים בין המדינות היה כה טוב. לפני תקופת כהונתו של מאוריסיו מאקרי (שנבחר לראשונה לנשיאות בסוף שנת 2015) כיהנו בארגנטינה כנשיאים נסטור קירשנר (4 שנים) ולאחר מותו נבחרה אשתו כריסטינה קירשנר לכהן במשך 8 שנים (בארגנטינה קיימת הגבלה לשתי כהונות). במשך תקופה זו, היו האשמות רבות כלפי ה"קירשנריזם" (כך נהוג לכנות אותם בארגנטינה) אשר לא הביעו תמיכה רבה בקהילה היהודית בארגנטינה. דבר נוסף:  בתקופת כהונתם נחתמו הסכים רבים עם איראן, אשר מואשמת בידי ישראל בפיגועים שביצעה בשטח ארגנטינה כנגד מוסדות יהודיים בשנים 1992 ו-1994.
 היחסים בין הקהילה היהודית לבין ה"קירשנריזם" הגיעו לנקודת רתיחה, כאשר אלברטו ניסמן שעמד בראש חקירת אחד מהפיגועים שבוצעו נגד הקהילה היהודית בארגנטינה , נמצא ירוי בביתו יום לפני שעמד להעיד עם ממצאים חדשים בחקירתו בפני הקונגרס הארגנטינאי. המקרה של ניסמן הבליט את חוסר האמון שבין הקהילה היהודית לקירשנריזם ולכל שלטונות ארגנטינה. עברו כמעט שלוש שנים מאז מקרה ניסמן ועוד לא נמצאו הוכחות (או לא רוצים למצוא הוכחות) אשר מעידות ששלטונות ארגנטינה קשורים לחיסולו של ניסמן.

הנשיא החדש של ארגנטינה, מאוריסיו מאקרי, יעיד לימים כי ההזמנה של בנימין נתניהו לארצו התאפשרה בזכות ביקור קודם של מאוריסיו מאקרי בישראל כשהיה ראש עיריית בואנוס איירס, תפקיד שמילא במשך 8 שנים. מאקרי ידוע כאחד המעריך מאוד את מדינת ישראל ואת קיומה ובשיחות עם בנימין נתניהו הצהיר שיתמוך בישראל ויכבד את כל ההסכמים שבין המדינות.

מאוריסיו מאקרי סובל מביקורות רבות בתוך ארגנטינה, אולם הקהילה היהודית ברובה עומדת לצידו. בנוסף, הקהילה היהודית ושלטונו של מאקרי פועלים זה לצד זה כדי להביא להעמדה לדין של האשמים בפיגועים כנגד הקהילה היהודית בעבר וכן כנגד הקירשנריזם אשר תמכו במדיניות איראנית שפעלה כנגד היהודים בארגנטינה.

 ביקרתי את משפחתי בארגנטינה לפני כארבע שנים, במהלך כהונתה של כריסטינה קירשנר ובכל פעם שציינתי שאני גר בישראל, אנשים התפלאו. "לא מסוכן שם?" היו שואלים תמיד, "איך זה לחיות עם נפילת טילים מדי יום?". חלק מהאנשים לא ידעו כלום על ישראל, האם מדובר במדינת עולם ראשון, שני או שלישית. רובם הסתמכו על כלי התקשורת אשר העבירו את אותם דיווחים מוטים המדגישים את מעורבותה של מדינת ישראל לכאורה בפשעי מלחמה, בכיבוש האכזרי והציגו את היהודים בצורה שלילית. השפעותיו של הקירשנריזם (בעיקר של כריסטינה) על הארגנטינאים בתחום הזה היה מורגש מאוד. קהילות יהודיות נאלצו להגביר את האבטחה בבתי הספר ובבתי הכנסת וכן האיומים היו רבים. אני הרגשתי את זה במהלך כל הביקור שלי: לא תמיד הכי בטוח להיות יהודי בחו"ל, אבל שם זה היה מורגש מאוד. אני זוכר מקרה ספציפי אחד בו באחת החנויות במרכז בואנוס איירס שילמתי בכרטיס האשראי הישראלי והמוכרת ראתה אותי בעין לא יפה ואמרה לחברה שלה בתוך החנות (חשבה שאני לא דובר ספרדית) ש"אני בא מארץ רעה"  וגם הוסיפה "ממדינה שהורגת תינוקות". הרגשתי שהאנשים שם חסרי מושג על כל מה שקשור לישראל ואני מטיל ספק אם אותה בחורה יודעת היכן ממוקמת ישראל במפה והאם קראה את צמד המילים "מדינת ישראל" בעוד מקומות חוץ מהמקום בו מכפישים את ישראל בצורה מובהקת - בתקשורת הארגנטינאית.

את השינוי שחולל  מאקרי ניתן לראותו מיד. בחודש שעבר ביקרתי את משפחתי שוב בארגנטינה והרגשתי אחרת. פתאום אנשים מודעים לחידוש היחסים בין המדינות, רובם יודעים שראש ממשלה ישראלי ביקר (לראשונה) בארצם ורובם כבר לא שואלים יותר על המצב הבטחוני בישראל או על מלחמות , אלא מעוניינים יותר לשמוע מה יש לישראל להציע לארגנטינה. איך ישראל תעזור לארגנטינה לשפר את מצבה הכלכלי הרעוע, איך ישראל תתמוך בארגנטינה בהיבט הטכנולוגי כדי שתפסיק להיות מדינת עולם שלישית. נראה כי דיווחי התקשורת הארגנטינאית על ישראל השתנו.  ובכלל: השאלות  ברחוב שונות לגמרי מהשאלות שאני שמעתי ארבע שנים קודם לכן. לא ניתן לאמר שאבטחתם של מוסדות יהודיים הפכה למשימה קלה יותר, ממש לא, אבל בהחלט  יש שינוי בתפיסת האוכלוסיה הלא יהודית שלפי הרגשתי מתחילה לחשוב אחרת. נראה כי הפסיקו לחשוב כפי שהשלטון הקודם רצו שיחשבו ויתנהגו והתחילו לשאול את עצמם את השאלה החשובה ביותר עבורם: "איך ישראל הופכת את המדינה שלי (ארגנטינה) למקום טוב יותר לחיות בו?"

פרסומים בתקשורת הארגנטינאית לגבי ישראל ומדיניותה מתפרסמים בכל עת. ניתן להבחין כי בחלק מכלי התקשורת האובססיביות כלפי ישראל ירדה משמעותית , חלקם עוסקים יותר במדיניות הפנים של ארגנטינה וכל הבעיות שלה וחלקם אף תומכים גדולים בנושא מדיניות החוץ של הממשל החדש ומביעים תקווה לעתיד טוב יותר. כמובן שעדיין קיימים כלי תקשורת שמציגים בצורה שלילית ביותר את מדינת ישראל ואת השלטון הימני בה, אך בהחלט ניתן לראות שינוי משמעותי בהעברת הביקורת הקיימת בנושא זה. יש לציין שעיתונים המזוהים עם הממשל הישן (הקירשנריזם) עדיין מפרסמים כתבות שקריות על מדינת ישראל ומדגישים את התמיכה שלהם באיראן ובכך פוגעים, בצורה עקיפה או ישירה, בקהילה היהודית בארגנטינה.

בנימה אישית אני מקווה שהיחסים הטובים בין המדינות ימשיכו להיות טובים מאוד עם הסכמי שיתופי פעולה רבים.
ואם לבסוף ישראל תעזור באופן משמעותי לארגנטינה להפוך למדינה טוב יותר לחיות בה עבור כל אזרחיה... אז אני זכיתי פעמיים.

* המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן
https://ssl.gstatic.com/ui/v1/icons/mail/images/cleardot.gif


יום שני, 13 בנובמבר 2017

מרצים כותבים: אתגר עומס היתר. פרופ' אשר כהן

מאת: פרופ' אשר כהן*





החודש התבצע פיצול ערוץ 2 לשניים. שתי הזכייניות, קשת ורשת, שעד היום חלקו ביניהן את ימי השידורים בשבוע, קיבלו ערוץ משלהם שבו הן אמורות למלא את כל שבעת ימי השבוע, כפול ממה שהורגלו אליו וכמובן כפול ממה שציבור הצרכנים הורגל אליו.
כהקדמה לנושא נפתח בתזכורת קצרה בתחום מפצלי שקעים חשמליים. התחום אמנם שונה מפיצול ערוצים, אך מספיק קרוב כדי להבהיר כמה דברים הנוגעים לתהליך. מפצלי שקעים חשמליים נמצאים בכל בית מגורים. יש מפצלים קטנים ההופכים שקע חשמלי אחד לשניים, מפצלים בינוניים ההופכים אחד לחמישה ויש אף שמגיעים לעשרה. מדובר באותו מוצר יעיל עד מאוד שמאפשר לנו להפוך שקע חשמל אחד בקיר, כזה שמסוגל לספק חשמל למכשיר אחד ויחיד, למספר שקעים, ובכך מאפשר לנו להפעיל מספר מכשירי חשמל מאותו שקע חשמל יחיד שבקיר.
אולם לפתרון הפשוט והיעיל יש כמה מגבלות. כך, לדוגמה, בהחלט ניתן לחבר למפצלי שקעים כמה וכמה מכשירים המתאפיינים בכך שהם אינם זוללי חשמל גדולים. לעומת זאת, אם ננסה לחבר למפצל שקעים מכשירים זוללי חשמל דוגמת מקררים או תנורים, נגלה שאנחנו בבעיה של עומס יתר. בשלב ראשון המכשירים יפעלו, אולם מהר מאוד יתברר שהמפצלים אינם עומדים בעומס היתר, נפגעים, מתקלקלים ויוצאים משימוש.
אם נחזור לפיצול הערוצים, בתוך תקופה מסוימת עלול להתברר שהפיצול הזה גורם לעומס יתר. נתחיל באבי אבות התקציב שבו תלויים הערוצים השונים: הפרסום. אין צורך להרחיב על כך שהערוצים תלויים במידה מכרעת בהכנסות מפרסום והכנסות מפרסום תלויות ברייטינג. על ההכנסות מפרסום יש לחשוב כעל זרם החשמל שבאמצעותו אנחנו אמורים להפעיל את כל המכשירים.
היו כבר מי שהפנו את תשומת  הלב לכך שערוץ 22, בשקלול רשת וקשת יחדיו, הגיע בפריים טיים לרייטינג ממוצע של 22 אחוזים. עתה נותר רק להמתין ולראות האם רייטינג של 22 אחוזים לערוץ 22 יהפכו ל-12% ול-13% רייטינג, זאת בהתאמה למספרי הערוצים החדשים 12 ו-13 שאליהם אנחנו צריכים להתרגל מחדש.
בואו נעשה את חשבון עומס היתר: הרייטינג הממוצע של כל אחת, רשת וקשת, עומד לרדת בצורה דרמטית. הציבור שסיפק לשתיהן ממוצע של 22% כשהן חלקו ביניהן את ימי השידור, כמובן שלא יספק לכל אחת בנפרד את אותו הרייטינג. ייתכן שהיו מוכנות לחתום על 11% בתחרות הפרועה שתתפתח. ההכנסות מהפרסום יצנחו כמובן בהתאמה. ומה אמורות רשת וקשת לעשות עם ההכנסות המצטמקות? לשדר כפול, כפול!, ממה ששידרו קודם.
אז מה עלול לקרות במציאות החדשה?
השבוע הגיע לאוניברסיטה צוות של שלושה אנשים כדי לערוך איתי ראיון מצולם. מדובר בראיון שאמור להשתלב בסדרה של ארבעה פרקים על נושא הנוגע לתחום מחקרי. ברכב הגיע העיתונאי עורך הסדרה וצוות צילום של שניים נוספים עם הציוד הנדרש. עתה נותר לחשב רק את העלות של שלושה אנשים שהיו איתי כשעה וחצי וכמובן את הנסיעה אלי ובחזרה או להמשך הצילומים במקום אחר. מדובר בעלויות גבוהות מאוד.
אני צופה שהלחצים המידיים בכל אחד מהערוצים יהיו לצמצם ככל שניתן בתכניות שעלותן גבוהה ושהרייטינג שלהן ובעקבות כך גובה ההכנסות מפרסומים, מאוד לא ברור או שברור שהוא נמוך. עלויות גבוהות ניתן גם להוריד באמצעות העסקה של אנשים פחות מקצועיים. לכך אפשר להוסיף תכניות בידור עתירות רייטינג והמגמה ברורה.
הכיוון הזה לא מבשר טובות בכל הנוגע למה שמצפים מאמצעי התקשורת, היינו, שילוב של תכניות עומק ולא רק בידור.

וכל זה בהנחה הבלתי סבירה שכל הערוצים בכלל ישרדו. סביר יותר להניח, כמו שמעריכים רבים העוסקים בתחום, שמדובר רק בעניין של זמן עד שאחד הערוצים יקרוס בגלל עומס היתר.

* פרופ' אשר כהן מכהן כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן

יום שני, 6 בנובמבר 2017

מרצים כותבים: שנה לבחירת טראמפ: הכי לא נשיא שיש

שנה לבחירת טראמפ: הכי לא נשיא שיש
מאת: פרופ' איתן גלבוע*




ב-8 בנובמבר בחרו האמריקנים איל נדל"ן חסר כל ניסיון פוליטי וציבורי לאחת המשרות החשובות בעולם. אלא שאחרי המערכה התקיפה שניהל בקמפיין נגד הממסד בוושינגטון והתקשורת לא השכיל טראמפ לעבור משלב של מועמד לנשיא לשלב של כהונה בבית הלבן. היכן הצליח והיכן נכשל? פרופ' איתן גלבוע מסכם שנה לבחירת אחד הנשיאים המוזרים בתולדת ארה"ב

נצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו לפני שנה הפתיע פוליטיקאים ותיקים, מומחי בחירות נודעים, עיתונאים בולטים, פרשנים מנוסים ואנשי אקדמיה בכירים. מעטים האמינו שאיל נדל"ן חסר כל ניסיון פוליטי וציבורי ובעל סגנון פרוע ומתלהם יכול בכלל להיבחר לאחת המשרות החשובות בעולם. המומחים כשלו בהבנה ובהערכה של הניכור והמאוס שהבוחרים חשו נוכח ההתנהלות הכושלת של פוליטיקאים בוושינגטון. לאחר שטראמפ נכנס לבית הלבן, רבים העריכו או קיוו שכובד המשרה והאחריות ישנו את התנהלותו והוא יהפוך להיות ממלכתי ונשיאותי. זה לא קרה משום שאישיות בעיתיית, בעיקר בגילו המתקדם, קשה מאוד לשינוי.

טראמפ הוא אחד הנשיאים המוזרים ביותר בתולדות ארה"ב. הוא בוטה ולעיתים גס רוח, אוהב להתעמת ולהשפיל אנשים ומגזרים, מושפע ממצבי רוח משתנים ולעיתים קיצוניים ולוקח כמעט כל דבר באורח רגשי. לרבים יש תחושה שהוא רואה בעצמו ובמשרתו לא יותר מהנחיה של תוכנית ריאליטי טלוויזיונית, אולי המשך לתוכנית "המתמחה", שבעבר הנחה בהצלחה רבה. לעיתים נראה שכל מה שמניע אותו הוא הריסה שיטתית של מורשת הנשיא שקדם לו, ברק אובמה, הטובה והפחות טובה. נשיא לא צפוי שמשנה את דעותיו בתכיפות גדולה ולעיתים סותר את עצמו בתוך זמן קצר.

טראמפ לא הצליח לבנות מערכת מתפקדת בבית הלבן ושבר שיאים במינויים מופרכים ובפיטורים מהירים. לאורך כמעט כל שנת כהונתו הראשונה שרר כאוס מוחלט בבית הלבן. בתוך כמה חודשים הוא פיטר בכירים ומקורבים או אילץ אותם לפרוש, למשל יועצו הפוליטי ומי שנחשב לאדריכל ניצחונו בבחירות, סטיב באנון, דוברו שון ספייסר וגם את מי שהחליף אותו, אנתוני סקרמוצ'י, ראש מטה הבית הלבן ריינס פריבוס והיועץ לביטחון לאומי מייקל פלין.

נטע זר במפלגה הרפובליקנית
טראמפ ניתץ הרבה מוסכמות. הוא נבחר לתפקידו מטעם המפלגה הרפובליקנית, אבל אחדים ממנהיגיה, כמו ג'ון מקיין, מועמד הרפובליקנים לנשיאות מול אובמה בבחירות 2008, הסנאטורים מרקו רוביו ולינדזי גרהאם, יו"ר בית הנבחרים פול ראיין ואף הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש הבן, רואים בו נטע זר, מבקרים את סגנונו ומתנגדים לעמדותיו בענייני פנים וחוץ חשובים. הסנאטור בוב קורקר, יו"ר הוועדה לענייני חוץ של הסנאט, שהיה מקורבו ומועמד למזכיר המדינה, הגדיר אותו כלא יציב, כמי שמנהל גנון בבית הלבן וכאיש מסוכן שיכול להביא למלחמת עולם שלישית.

מתחילת כהונתו נאבק טראמפ בפראות ברשויות השלטון ובתקשורת. הוא גינה שופטים שביטלו את הוראותיו בעניין איסורים והגבלות על הגירה, פיטר את ראש הבולשת הפדרלית, ה-FBI, ג'יימס קומי, בטענה שהתרשל בחקירת המיילים של הילרי קלינטון וכמעט פיטר את התובע הכללי שלו, ג'ף סשנס, כיוון שלא הגן עליו מספיק בעניין חקירת המעורבות הרוסית במערכת הבחירות. הוא התעמת עם הקונגרס, שדחה את מאמציו למחוק את תוכנית ביטוח הבריאות של אובמה ולחוקק חוקים שבהם היה מעוניין.

טראמפ גם ניהל מערכה חסרת תקדים נגד אמצעי התקשורת המודפסים והאלקטרוניים, שאותם האשים בהפצת "חדשות מזויפות" על התנהלותו ומדיניותו. אכן, אמצעי התקשורת, בעיקר הליברליים במזרח ארה"ב, תקפו אותו ולעיתים באופן מוטה, אולם תגובותיו חרגו בהרבה מתגובה עניינית וממוקדת. הוא מרבה להשתמש בחשבון הטוויטר שלו כדי לתקוף בחמה רבה את יריביו מבית ומחוץ. מעולם לא היה נשיא אמריקני שפעל בצורה כזו, וכל הניסיונות לצמצם או למתן את הציוצים שלו עלו בתוהו.

הצליח בתחום אחד חשוב - הכלכלה
בתחום אחד, שחשוב לציבור ולו אישית, הצליח לטראמפ מאוד: הכלכלה האמריקנית שגשגה ופרחה. רוב הנתונים חיוביים. הצמיחה הגיעה לשיעור של 2.4 אחוזים, הגידול בתוצר התעשייתי היה גדול יותר - כשלושה אחוזים. שווי ההשקעות בבורסה עלה כמעט בשליש. בד בבד ירדו האבטלה ל-4.3 אחוזים והאינפלציה ל-1.6 אחוזים. הוא גם עצר העברת מפעלים שלמים מארה"ב למקסיקו. התוצאות הללו אינן מושגות בשבוע או בחודש אחד, וחלקן הן תוצאות של המדיניות הכלכלית של אובמה. בכל זאת, נראה שרוח טראמפ כאיש עסקים מצליח תרמה לשגשוג הכלכלי.

טראמפ שאף לשקם את מעמדה ואמינותה של ארה"ב בעולם, שהתערערו מאוד בתקופת אובמה. פה ושם נראה שהוא נוקט מהלכים מעשיים למימוש היעד הזה. בניגוד לאובמה, כאשר בשאר אסד השתמש בנשק כימי נגד בני עמו, טראמפ הגיב בירי טילי שיוט על הבסיס שממנו המריאו המטוסים שהטילו את הפצצות הכימיות. הוא גם הטיל את הפצצה הקונבנציונלית הגדולה ביותר שעומדת לרשות צבא ארה"ב על מעוזי אל-קאעידה באפגניסטן. אולם היו אלה פעולות בודדות שלא נבעו מאסטרטגיה מקיפה חדשה.

הבטחות בחירות רבות לא קוימו
טראמפ תכנן לשפר את היחסים המתוחים בין ארה"ב לבין רוסיה, ללחוץ על סין לשנות את תנאי הסחר שלה עם ארה"ב ולמתן את שאיפות ההתפשטות שלה בים סין הדרומי, לגרום לחברות נאט"ו האירופיות להגדיל את הקצבותיהן לברית הצבאית, לשנות את הסכמי הסחר עם השכנות - קנדה ומקסיקו - לבלום הגירה בלתי חוקית ממקסיקו באמצעות חומה, לבטל את הסכם הגרעין עם איראן, שאותו כינה "ההסכם הבינלאומי הגרוע ביותר שארה"ב גיבשה", להביס את "המדינה האיסלאמית" (דאעש), לסיים את המלחמה בסוריה, לקדם "עסקת שלום" בין ישראל לבין הפלסטינים ולשקם את יחסי ארה"ב עם בעלות בריתה במזרח התיכון, בהן ישראל, מצרים וסעודיה.

הנשיא הרפובליקני השיג מעט מאוד מכל אלה. לא חל שיפור ביחסים עם רוסיה, בעיקר בשל עננת החקירה על מעורבותה בבחירות לנשיאות. צפון קוריאה האיצה ניסויים בפצצות גרעין ובטילים בליסטיים ויצרה משבר חמור. טראמפ דרש מקים ג'ונג און לעצור את הניסויים ואיים שאם לא יעשה כן תפעיל ארה"ב כוח נגדו. קים ענה באיומים משלו. טראמפ נאלץ לשנות את גישתו לסין משום שהוא נזקק ללחץ שרק היא יכולה להפעיל על צפון קוריאה. זהו משבר מסוכן שיכול להביא למלחמה אזורית ואף רחבה יותר. למשבר בחצי האי הקוריאני יש השלכות ישירות על תוכנית הגרעין והטילים של איראן. טהרן ופיונגיאנג משתפות פעולה ומשפרות כלי נשק וטכנולוגיות. כישלון לעצור את שליט צפון קוריאה קים יביא כמעט בוודאות לכישלון לעצור את הפצצה האיראנית. טראמפ לא ביטל את הסכם הגרעין עם איראן, אבל גם לא אישר שטהרן עומדת בתנאיו והעביר את הנושא להחלטת הקונגרס.


במערכת הבחירות גינה טראמפ את יחסו הרע של אובמה לישראל, הבטיח להפוך אותו על פיו, להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים ולהשיג "עסקת שלום" בין ישראל לבין פלסטינים. הוא אכן שינה לפחות את האווירה ביחסי ישראל-ארה"ב, אבל עדיין לא העביר את השגרירות, והוא לחץ על ראש הממשלה בנימין נתניהו למתן בנייה בהתנחלויות. טראמפ מינה את חתנו ג'ארד קושנר ואת מקורבו ג'ייסון גרינבלט לחדש את המשא ומתן בין ישראל לבין הפלסטינים. למרות כמה ניסיונות, עד עתה לא הושגה פריצת דרך. אחרי הניצחון על דאעש זנח טראמפ את סוריה ואיבד את יכולתו להשפיע על ההסדר הפוליטי במדינה הערבית. כך התעצמה הברית המנצחת של איראן, רוסיה וחיזבאללה, שמאיימת על ביטחון ישראל.

אומנם טראמפ ניצח בבחירות - בעיקר בשל המערכה התקיפה שניהל נגד הממסד בוושינגטון - אבל נראה שלקח את המנדט שקיבל כמה צעדים רחוק מדי ולא השכיל לעבור משלב של מועמד לנשיא לשלב של כהונה בבית הלבן. שיעור התמיכה הציבורית בו לקראת סוף שנת כהונתו הראשונה הוא הנמוך ביותר שנרשם אי פעם. בסקרים שונים נמצאו שיעורים שנעים בין 36 ל-38 אחוזי תמיכה, שמשמעותם ציון "בלתי מספיק". הכרסום בפופולריות שלו הופיע גם בקרב "תומכי הבסיס" שלו, בוחרים לבנים בכלל וחסרי השכלה אקדמית בפרט. בקרב אלה ירדה התמיכה בו מ-60 אחוזים ומעלה ל-50 אחוזים ומטה. בפועל השיעורים הללו מעידים על אי-אמון באישיותו או בתפקודו של נשיא ארה"ב.

כל נשיא, בייחוד מי שחסר כל ניסיון פוליטי, אינו יכול להשיג את יעדיו בלי שיתוף פעולה עם רשויות השלטון האחרות, התקשורת והציבור. עד עכשיו טראמפ לא הוכיח יכולת למידה והפקת לקחים שתביא אותו למקום הזה. יתר על כן, בעוד שנה בדיוק יתקיימו בחירות אמצע הקדנציה לסנאט ולבית הנבחרים. אם הרפובליקנים, שהיום שולטים בשני הבתים, יחששו מאובדן הרוב שלהם, הם יתרחקו ויסתייגו מטראמפ וכך יקשו עליו עוד יותר לתפקד ולהעביר חוקים, תקציבים ותוכניות. אם הוא מסוגל בכלל לשינויים, הם יבואו, אולי, רק עקב לחצים אלקטורליים.

*פרופ' איתן גלבוע הקים את ביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן ועמד בראשו בשנים 2011-2014. כיום, הוא מכהן כראש המרכז לתקשורת בינלאומית בבר-אילן וכיו"ר האגודה הישראלית לתקשורת.


** המאמר פורסם לראשונה בוואנט ביום 2.11.17
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5037470,00.html



יום שלישי, 31 באוקטובר 2017

מרצים כותבים: מתעצבנים מתקשורת ויראלית? הכומר מרטין לות'ר הרגיז עם זה כבר לפני 500 שנה בדיוק. מאת: פרופ' סאם ליימן-ווילציג



מתעצבנים מתקשורת ויראלית? 
מרטין לות'ר הרגיז עם זה כבר לפני 500 שנה בדיוק

מאת: פרופ' סאם ליימן-ווילציג *


כל דור ואמונתו שהוא זה שהמציא  את הגלגל – או בסיפור שלנו כאן: המציא רשת חברתית תקשורתית,  מדיום חדש, שבאמצעותו ניתן להעביר מסרים במהרה למרחקים.  אולם,  פעמים רבות אמונה זו מוטעית כי היא מתמקדת בצד הפיזי של המדיום ומתעלמת מהפונקציה שבו.

ב-31 באוקטובר אנו ״חוגגים״ את אחד האירועים הכי משפיעים בהיסטוריה של האנושות ובוודאי באלף השנים האחרונות. באותו יום ב-1517, כומר בשם מרטין לות׳ר (על שמו נקרא מרטין לות׳ר קינג בזמננו) הדפיס מעין עצומת מחאה, בה 95 דרישות לריפוי הכנסייה הקתולית המושחתת (95 התיזות נגד הטיית משפט), ותלה אותה על דלתות ושערי הכנסיות בעיירה שלו בגרמניה. פעולה זו (תליית כרוז על דלת או עמוד) כשלעצמה לא היתה חריגה באותה תקופה, אך עצומה כה חריפה בביקורת שלה כלפי הכנסייה הכול יכולה, בהחלט היתה בלתי-שגרתית בעליל.
ומדוע זה אמור לעניין אותנו? שתי סיבות: פוליטית-דתית ותקשורתית. 
פוליטית: עצומה זו, בסופו של דבר, החלישה את הכנסייה משמעותית, גרמה למלחמות דת אכזריות במאתיים השנים הבאות, ושינתה את פני הפוליטיקה האירופאית וגם העולמית. זאת מאחר שבמרכז ״הדת החדשה״ והמחאה שלו ישב רעיון החשיבה האישית והעצמאית: לקרוא את התנ״ך בעיניים פרטיות ולא דרך הפריזמה של תכתיבי הכנסייה - תחילת עידן האינדיווידואליזם הפוליטי, התרבותי והפילוסופי.
לא פחות מהפכנית היתה ההשלכה התקשורתית. אמנם הדפוס המכני באירופה התחיל בדרכו כשבעים שנה לפני כן, אולם זו היתה הפעם הראשונה שניצלו את הטכנולוגיה התקשורתית ה״חדשה״ הזו להפצת מסר בצורה (מה שאנו קוראים היום) ״ויראלית״. תוך מספר שבועות הגיעה העצומה של לות׳ר לכל המחוזות בגרמניה ומשם די מהר גם למדינות אירופה האחרות. התגובה היתה מיידית: אנשים התווכחו עם שכניהם, משפחות התפצלו בין תומכי הכנסייה הקתולית ל״פרוטסטנטים״ החדשים, השמצות וגידופים בדפוס (עצומות בעד ונגד) התפשטו – כלומר, בדיוק מה שאנו עוברים בעידן שלנו עם מסרים ויראליים המופצים תוך דקות לרחבי תבל וגורמים למבוכה (ולעתים יותר גרוע מזה) בקרב אנשים פרטיים ושלטונות!

האם אנו צפויים למאתיים שנים של חוסר יציבות פוליטית וחברתית בעידן של האינטרנט 

והרשתות החברתיות, כחיקוי של המדיום החדש בזמנו– הדפוס הוויראלי? ברור, שהאינטרנט כבר השפיע 

עמוקות על עולמנו בכל מיני דרכים ובתחומי חיים רבים – לטוב וגם לרע. אך רק אם נחזור 500 שנה, נזכור 

ונבין מה קרה שם אז, בימים ההם, נוכל למזער את ההשלכות השליליות של המדיום הוויראלי של היום, 

ה״נכד״ של הדפוס.


*  פרופ' סאם ליימן-ווילציג  כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו.







מרצים כותבים: מתעצבנים מתקשורת ויראלית? גם הכומר מרטין לות'ר הרגיז עם זה לפני 500 שנה בדיוק. מאת פרופ' סאם ליימן-ווילציג

מתעצבנים מתקשורת ויראלית? 
מרטין לות'ר הרגיז עם זה כבר לפני 500 שנה בדיוק

מאת: פרופ' סאם ליימן-ווילציג *


כל דור ואמונתו שהוא זה שהמציא  את הגלגל – או בסיפור שלנו כאן: המציא רשת חברתית תקשורתית,  מדיום חדש, שבאמצעותו ניתן להעביר מסרים במהרה למרחקים.  אולם,  פעמים רבות אמונה זו מוטעית כי היא מתמקדת בצד הפיזי של המדיום ומתעלמת מהפונקציה שבו.

ב-31 באוקטובר אנו ״חוגגים״ את אחד האירועים הכי משפיעים בהיסטוריה של האנושות ובוודאי באלף השנים האחרונות. באותו יום ב-1517, כומר בשם מרטין לות׳ר (על שמו נקרא מרטין לות׳ר קינג בזמננו) הדפיס מעין עצומת מחאה, בה 95 דרישות לריפוי הכנסייה הקתולית המושחתת (95 התיזות נגד הטיית משפט), ותלה אותה על דלתות ושערי הכנסיות בעיירה שלו בגרמניה. פעולה זו (תליית כרוז על דלת או עמוד) כשלעצמה לא היתה חריגה באותה תקופה, אך עצומה כה חריפה בביקורת שלה כלפי הכנסייה הכול יכולה, בהחלט היתה בלתי-שגרתית בעליל.
ומדוע זה אמור לעניין אותנו? שתי סיבות: פוליטית-דתית ותקשורתית. 
פוליטית: עצומה זו, בסופו של דבר, החלישה את הכנסייה משמעותית, גרמה למלחמות דת אכזריות במאתיים השנים הבאות, ושינתה את פני הפוליטיקה האירופאית וגם העולמית. זאת מאחר שבמרכז ״הדת החדשה״ והמחאה שלו ישב רעיון החשיבה האישית והעצמאית: לקרוא את התנ״ך בעיניים פרטיות ולא דרך הפריזמה של תכתיבי הכנסייה - תחילת עידן האינדיווידואליזם הפוליטי, התרבותי והפילוסופי.
לא פחות מהפכנית היתה ההשלכה התקשורתית. אמנם הדפוס המכני באירופה התחיל בדרכו כשבעים שנה לפני כן, אולם זו היתה הפעם הראשונה שניצלו את הטכנולוגיה התקשורתית ה״חדשה״ הזו להפצת מסר בצורה (מה שאנו קוראים היום) ״ויראלית״. תוך מספר שבועות הגיעה העצומה של לות׳ר לכל המחוזות בגרמניה ומשם די מהר גם למדינות אירופה האחרות. התגובה היתה מיידית: אנשים התווכחו עם שכניהם, משפחות התפצלו בין תומכי הכנסייה הקתולית ל״פרוטסטנטים״ החדשים, השמצות וגידופים בדפוס (עצומות בעד ונגד) התפשטו – כלומר, בדיוק מה שאנו עוברים בעידן שלנו עם מסרים ויראליים המופצים תוך דקות לרחבי תבל וגורמים למבוכה (ולעתים יותר גרוע מזה) בקרב אנשים פרטיים ושלטונות!

האם אנו צפויים למאתיים שנים של חוסר יציבות פוליטית וחברתית בעידן של האינטרנט 

והרשתות החברתיות, כחיקוי של המדיום החדש בזמנו– הדפוס הוויראלי? ברור, שהאינטרנט כבר השפיע 

עמוקות על עולמנו בכל מיני דרכים ובתחומי חיים רבים – לטוב וגם לרע. אך רק אם נחזור 500 שנה, נזכור 

ונבין מה קרה שם אז, בימים ההם, נוכל למזער את ההשלכות השליליות של המדיום הוויראלי של היום, 

ה״נכד״ של הדפוס.


*  פרופ' סאם ליימן-ווילציג  כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו.

יום שני, 23 באוקטובר 2017

חזרה ללימודים





     מערכת הבלוג בר דעת מאחלת לסטודנטים ולמרצים




           שנת לימודים פוריה מעניינת ומוצלחת!







יום שני, 17 ביולי 2017

הודעת המערכת: יציאה לחופשת קיץ



לסטודנטים  ולכל יתר העוקבים:


עם היציאה לפגרת הקיץ שלנו ושלכם, אנו מאחלים לכם:

 הצלחה בבחינות וחופשה נעימה ומהנה!







נשוב לעדכן את הבלוג עם תחילת שנה"ל תשע"ח.




מערכת הבלוג בר-דעת, שלהי תשע"ז

יום שני, 10 ביולי 2017

סטודנטים כותבים: פוסט סיכום: הדרך אל התואר מאת: שחר קליימן

        פוסט סיכום: הדרך אל התואר 

מאת: שחר קליימן*

יש משהו ידוע מראש בכל סיכום שנעשה לגבי תקופה משמעותית בחיים. אנחנו נוטים לחבר נקודות ולחרוץ מסקנות מופרכות בפזיזות, באופן שמייפה את הזיכרונות ומשליך לים את הכישלונות הקטנים, את הייאוש, את האומללות שהשגנו אחרי מאמץ רב. בדם, ביזע ובדמעות. הכול מתכהה מסביב לאור הבהיר של ההגשמה. קו הסיום הלבן משורטט על קיר של בטון יצוק, חד גוני וסדוק כמו קרחון צף.
אז אני לא אשכח. לא את המבחנים שנכשלתי בהם, לא את מועדי הב', לא את המבחן בערבית ששכחתי לענות בו על שאלה, לא את הנסיעות האיומות  באוטובוסים, לא את הלילות הלבנים והבקרים הלומי העייפות. לא את הרפרט המביך שהעברתי מול כיתה כמעט ריקה, כשהמרצה מציץ בפלאפון והמצגת לא עובדת. לא את העבודה שעמלתי עליה ימים שלמים באלפי ניסוחי משפטים והערות שוליים כדי להגיע לדיוק של חוט בקופו של מחט, ובסוף קיבלתי הערה שהעבודה בעייתית מבחינת הניסוח (אבל מפורטת לפרטי פרטים). לא את התוכנית מצטיינים שלא התקבלתי אליה. ועוד כהנה וכהנה נפילות ומעידות שגרמו לי לרצות לברוח לבית של ההורים, להימרח על הספה כמו שלט ולמהול את הדיכאון בסיטקומים שבהם החיים יורדים חלק יותר בגרון – הם לא.  
מפני שהכישלונות והאכזבות האלה או יותר נכון - הכוח שמצאתי בעצמי כדי להתמודד איתם, להתגבר עליהם ולקום מהם - הם הניסיון הכי טוב שיכולתי לצבור להמשך החיים. בלעדיהם, לסוף שנת הלימודים הזאת לא היה באמת משמעות. תראו, שלשום הוצאתי את הכלב שלי  לטיול. הוא הריח כתמים של כלבים אחרים שטיילו שם. ככה זה פייסבוק. אנחנו מסתובבים בפיד ומסתקרנים מתוצרים של אנשים זרים. אפילו אם מדובר בפסולת מהסוג הירוד ביותר. סלפי במעלית. סלפי בגינה הפלסטית של הבית. סלפי מחתונה של חבר בתלבושת הדוקה מדי. הכול בפילטרים שמלטשים את החוויות המשמימות האלה למינימום סצנה מוונדרוומן. מה שבפועל מבדיל ביניהן לבין הישג אמתי, סיום תואר, היא הדרך הארוכה שעשינו כדי להגיע אליו.    
אני רוצה לקוות שהתואר הזה לא היה בשבילי תחנת אוטובוס. אני רוצה לקוות שהתואר הזה לא היה בשבילי סימון וי ותמונת קולאז' לתלות על הקיר. אני רוצה להאמין שבשבילי הוא היה מסעדה. כן, מסעדה שבה טעמתי את התנ"ך, את הנטיגטון, את פוקויאמה, את הקוראן, את בנדיקט אנדרסון, את ג'ורג' אורוול, את איין ראנד, את עלא אל-אסוואני, את הרמב"ם, את הרב קוק, את הרצל, את אריסטו, את ברנרד לואיס, את אדוארד סעיד, את עמנואל סיוון, את דן כספי, את אייל זיסר וכותבים נוספים שאני לא זוכר כעת, אבל הם נמצאים עמוק בתוכי. כי אני יודע שהכתיבה שלי השתפרה, שהקריאה שלי בעברית ובוודאי באנגלית התחדדה, שהידע שלי עשיר יותר ממה שהיה לפני 3 שנים. ובעיקר שאני אדם אנושי ואמפטי יותר ממה שהייתי בסוף השירות הצבאי או בחזרה מהטיול בהודו. אחרת לא הייתי מצטרף לפרויקט "תוצרת הארץ", עובר ללוד ופועל לשינוי, שולי ככל שנדמה, במקום שנדחק לפינה שולית הרבה יותר בחברה הישראלית.
"כן, אבל מה אתה עושה עם זה?" שואל הפולני הפנימי שבי.
ובכן, במסגרת ההכנות הפרטיות שלי לכניסה לשוק העבודה שיפצתי את קורות החיים שלי בעזרת חבר מאותו פרויקט מדובר. בקבוצת הפייסבוק אליה צורפתי על ידי חברה אחרת מהלימודים, נחשפתי למשרה מעניינת אליה שלחתי קורות חיים מתוך סקרנות מדעית. והפלא ופלא, חזרו אליי!
וכך מתוך אותה סקרנות מדעית (ויש שיאמרו: "ביקורתיות"), ניגשתי למיון הראשון למשרת עריכה בדסק הדיגיטל של חדשות 10. בבית נדרשתי לערוך ארבעה טקסטים שונים, שניים מהם באנגלית, לכדי כתבות עיתונאיות. לרשותי עמדו ניסיוני כחבר מערכת בבלוג הזה, ולא פחות מכך: המאמרים באנגלית ששיפרו את האנגלית הרצוצה שלי. התוצאה – צלחתי את המיון הראשון. אחר כך בשלב הראיון סיפרתי על עצמי ונדרשתי למלא מבחן אקטואליה ארוך, שבו עמד לרשותי בעיקר הידע שצברתי. התוצאה – עברתי גם את המבחן השני והתקבלתי על הנייר לחדשות 10. לדאבוני, הקבלה שלי לא יצאה לפועל על רקע אי הזמינות שלי למשרה מלאה בטווח המיידי. אבל בשורה התחתונה, בזכות התהליך שעברתי הצלחתי להתקבל למשרה בתקשורת ללא ניסיון משמעותי וללא קשרים מבפנים. דבר די מעודד בשביל בוגר מדעי החברה והרוח, אתם חייבים להודות.
אבל מה עכשיו? עכשיו ארבעה סמינריונים שלא יכתבו את עצמם, עכשיו ארבעה מבחנים שנותרו לי וכמובן רישום לתואר שני, בלימודי המזרח התיכון. כי כמו שסטיב ג'ובס ייעץ פעם, בנאום שנחשפתי אליו באחד הקורסים הטובים שלקחתי, "שיהיה לכם את האומץ לעקוב אחר הלב והאינטואיציה שלכם. איכשהו הם יודעים כבר מה אתם באמת רוצים להיות – כל דבר אחר הוא משני."

* המחבר סיים בשנה"ל תשע"ז לימודי תואר ראשון  בחוג לתקשורת ומזרח תיכון באוניברסיטת בר אילן. 



יום שני, 3 ביולי 2017

מרצים כותבים: הטרדות מיניות גם עניין של יחסי ציבור . מאת פרופ' חיליק לימור וד"ר ברוך לשם



הטרדות מיניות – גם עניין של יחסי ציבור

מאת: ד"ר ברוך לשם ופרופ' חיליק לימור*























בדיון שהתקיים לאחרונה בכנסת, בוועדה  לקידום מעמד האישה,   מסרו נציגי המשטרה כי חלה ירידה גדולה במספר התלונות שהוגשו על-ידי שוטרות על הטרדה מינית בידי שוטרים. לפי הנתונים שהוצגו, מתברר כי בשנת 2015 הוגשו 59 תלונות ובשנת 2016 צנח המספר ל-21 בלבד, כלומר - ירידה של 65% תוך שנה אחת.
לכאורה, הישג מן המעלה הראשונה. ואמנם, במשטרה מיהרו לטעון כי עלה בידם לבלום, במידה רבה, את התופעה החמורה הזו, שדבקה בשנים האחרונות ככתם כבד על תדמיתה של המשטרה. ולמי שאינו זוכר: קצינים בכירים, ובתוכם ניצבים, הועמדו לדין פלילי או משמעתי ונאלצו לעזוב את המשטרה.  
במשרד המשפטים, שאליו שייכת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), לא מיהרו לשמוח. ראש מח"ש, אורי כרמלי, אמר כי "אני לא יודע מה המשמעות שאין לנו תלונות כרגע, על הטרדה מינית מצד שוטרים, אבל זה לא כי התופעה נעלמה". בכך, רמז שהסיבה העיקרית לירידה נובעת מהודעתו של המפכ"ל, רב-ניצב רוני אלשייך, עוד בחודש מרץ 2016, כי המשטרה לא תטפל בתלונות אנונימיות של שוטרות. לטענת המפכ"ל, שוטרות משתמשות בנשק הזה של תלונות אנונימיות כדי לנקום במפקדיהן, ללא עילה אמתית של ממש.
אפשר להתווכח עם ההחלטה הזו של המפכ"ל, מבחינת היעילות של ההתמודדות עם הטרדות מיניות. בגוף כמו משטרה, המבוסס על מערכת היררכית נוקשה, צריכה בעלת דרגה נמוכה לגלות אומץ לב אישי כדי להתלונן על עמיתים, ובמיוחד על בעלי דרגה גבוהה יותר. וכאשר הדברים אמורים במפקדים בכירים, עשויה מתלוננת פוטנציאלית להימנע מהגשת תלונה מחשש לאבד את משרתה.
האם יש חשש מתלונות סרק שיכתימו את שמו של השוטר שנגדו הופנתה התלונה, בלי שהמתלוננת תחשוף את עצמה? בהחלט. מצד שני, מערך המודיעין מלקט ואוגר דרך קבע מידע אנונימי, וכאשר רסיסי המידע האנונימיים מִתְעבִּים יש ונפתחת חקירה. במילים פשוטות: גם תלונות אנונימיות הן לפעמים מכשיר חשוב במאבקה של המשטרה נגד עברינוּת.
אבל, להחלטת המפכ"ל יש לא רק היבט משמעתי, פנים-ארגוני, אלא גם היבטים של יחסי ציבור ושל תדמית. סקרים שוטפים מלמדים כי המשטרה אינה נהנית מרמת אמינות גבוהה. יש טענות על כך שהמשטרה נוקטת אלימות יתר כלפי אזרחים, ויש הסבורים שידי השוטרים אינן תמיד נקיות. הגילויים של מקרי הטרדה מינית מצד קצינים בכירים במשטרה, שנחשפו בשנים האחרונות, רק העמיקו את חוסר האמון הזה.
כיצד מתמודדים עם בעיית האמינות של המשטרה? בתורת ניהול משברים תקשורתיים יש כלל בסיסי ולפיו על הארגון לנקוט גישה של שקיפות מלאה של המשבר, שורשיו ודרך הטיפול בו. ככל שהציבור יקבל מידע רב יותר על הטיפול במשבר, כך הוא יאמין יותר שהארגון אכן עושה את הצעדים הנכונים כדי להילחץ ממנו.
החלטת המפכ"ל לאסור על טיפול בתלונות אנונימיות של שוטרות על הטרדות מיניות, הוא דוגמה מצוינת כיצד מטפלים בצורה כושלת בבעיית תדמיתית. שהרי מי בציבור יאמין כי באמת חלה ירידה אמיתית בהיקף התופעה של ההטרדות, כאשר ראש מח"ש, שהוא קצין משטרה בעצמו, מפקפק בכך?
במקום להפחיד את המטרידים, המפכ"ל החליט להפחיד את המוטרדות. במקום לחשוף את התופעה, הוא בעצם קובר אותה מתחת לפני האדמה.
רב-ניצב רוני אלשייך יצא מן השב"כ, אבל השב"כ לא יצא ממנו. הוא עדיין לא הפנים כי למרות שיש מצבים שבהם המשטרה פועלת בחשאיות, הרי הנשק החשוב ביותר שלה הוא אמון הציבור. אם אנשים אינם סומכים על המשטרה, הם לא יתגייסו לשורותיו ולא יעבירו לו מידע על חשדות למעשים פליליים.
ומדוע שהציבור יאמין כי המשטרה תעשה את כל מה שאפשר כדי להילחם בפשיעה בחוץ, כאשר היא לא עושה הכל כדי להיאבק בעבריינות בתוך ביתה?
זו כבר לא שאלה של יכולת, אלא שאלה של תדמית.


* הכותבים הם מחברי הספר "איך להפוך צפרדע לנסיך? – 1,000 טיפים ביחסי ציבור", שיצא בימים אלה לאור בהוצאת "ידיעות ספרים".