דפים

יום שלישי, 26 בדצמבר 2017

סטודנטים כותבים: לא הורה. לא אבא. גבר שקוף מאת גיא חורש גונין

לא הורה. לא אבא. גבר שקוף 
מאת: גיא חורש גונין *








אנחנו האבות שקופים. אפילו לא מכנים אותנו בשמנו , אבות. מעדיפים לקרוא לנו גברים. היא אם חד הורית, אני גבר. באבחה חדה אחת, נמחקתי. לא הורה, לא אבא. גבר שקוף. לא קיים. בלי זכויות, רק חובות.

חזקת הגיל הרך הוא חוק מפלה שעומד בסתירה גמורה למגילת העצמאות של מדינת ישראל ובאה בעקבות לחצים של שדולה רדיקלית שטובת הילד אינה מעניינה, לכול ילד בישראל זכות לגדול עם שני הוריו
עצם מתן העדיפות במשמורת לידי צד אחד נוגד את ההיגיון, היושר המשפטי ואת הלוגיקה הפמיניסטית שמדברת  ודורשת שוויון, מעל אלו יש אין ספור מחקרים אקדמיים המצביעים על החשיבות שבגידול ילד בידי שני הוריו ולא ע"י אחד מהם.
הטענה שמעלות ע"י חברות הכנסת מהלובי הפמיניסטי וארגוני הנשים כי "אין בעיה כיום לאב שרוצה לגדל את ילדיו לעשות כן", רחוקה מן האמת שכן מבחינה חוקית אין לאבות יכולת שכזו בשל חזקת הגיל הרך והדבר שונה רק במקרים בודדים.
טענתם של ארגוני הנשים כי לבית המשפט מגיעים הצדדים עם חוזה חתום בו רוב הגברים "מוותרים" על משמורת ילדיהם הנה טענה דמגוגית שמתעלמת מהחקיקה הקיימת והרוח הנושבת בבתי המשפט, ברווחה ובשאר הגופים המעורבים בנושא.
גברים בישראל מגיעים להסכמי גירושים בין אם מרצון או תחת איומי הלובי הנשי רדיקלי (תלונות שווא, מעצרים, טיפול של גורמי רווחה והרחקה מילדיהם, נתון מעניין הוא שרוב האבות המתגרשים הופכים לפתע להיות הגורם האלים במשפחה, זאת למרות שמחקרים אקדמיים מראים כי התפלגות האלימות בין נשים לגברים שווה וכשבודקים אלימות המופנית נגד ילדים המחקר מוצא שנשים אחראיות פי שתיים מגברים לאלימות המופנית כנגד ילדים (34% לעומת 16.6% בהתאם).
גברים מבינים שכדי לשרוד תחת המערכת ותחת החוקים הקיימים הם נאלצים מראש לחתום על הסכם שקורע אותם מילדיהם, זאת בשל חזקת הגיל הרך וחוקים מפלים נוספים. על רקע נתונים אלו הוקמה בשנת 2005 וועדת שניט (הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין), למרות הניסיונות לטרפד את עבודתה הוועדה הגישה לאחר 8 שנים של עבודה המלצות חד משמעיות לביטול חזקת הגיל הרך, זכותו של כל ילד לגדול ולהיות בקשר עם שני הוריו, לצערי עד כה שרת המשפטים איילת שקד מסרבת לאמץ את המלצות הוועדה.
כול בר דעת מבין שכשהחלפתי חיתול לבתי הייתי הורה, כשהאכלתי את בתי הייתי הורה, כשהשכבתי אותה לישון הייתי הורה, כשטיפלתי בא כשהייתה חולה הייתי הורה. אך מרגע שהתגרשתי הפכתי מופלה ע"י מערכת חוקים שאינה תואמת למאה ה 21 ולתפקידי כהורה.
הגיע הזמן שנשים יפסיקו להסתכל על ילדי גירושים כנכס מניב של האם, ילדים באו לעולם ע"י שני הורים וזכותם לגדול אצל שני הורים גם לאחר שאלו התגרשו.


*   המחבר הנו גרוש, בוגר בר אילן בעל תארי BA במדעי המדינה, MA במשפט, לומד לתואר שני בתקשורת פוליטית ו CTO בחברת הייטק.

יום שלישי, 19 בדצמבר 2017

סטודנטים כותבים: בין פורנו לבריונות ברשת. מאת ערן ליס

בין תעשיית הפורנו לבריונות ברשת -  חייה ומותה של השחקנית אוגוסט איימס
מאת: ערן ליס*


בתחילת דצמבר חווינו כולנו אירוע בעל משמעות מאוד עמוקה לחיינו. לא, אינני מדבר על חתונתם הקרבה של הנסיך הארי עם בחירת ליבו מייגן מרקל. אני דווקא רוצה להתמקד בסיפור אחר, אך כזה שיש לו המון השלכות ותובנות למציאות שלנו כיום.
בחמישה בדצמבר, צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה בשם מרצדס גרובווסקי, נמצאה מתה בדירתה בקליפורניה, ככל הנראה שמה קץ לחייה. נסיבות האירוע קשורות ככל הנראה לעובדה שהצעירה חוותה בריונות ברשתות החברתיות, שזה כשלעצמו בעיה אשר דורשת טיפול, אבל בהחלט לא חדשות מסעירות. מתברר, כי הסיבה לתרעומת כלפיה הייתה בציוץ שהיא פרסמה אשר ניתן לפרשו כהומופובי. גרובווסקי, אשר התברר כי התמודדה עם עבר של הפרעות פסיכולוגיות לא יכולה הייתה לעמוד בשטף התלונות וכעבור ארבעה ימים בלבד היא נמצאה מתה בדירתה. עוד פרט, גרובווסקי אולי קיבלה את השם מרצדס בלידתה אבל למעריציה היא הייתה ידועה בתור אוגוסט איימס, כוכבת פורנו.


whichever (lady) performer is replacing me tomorrow for , you’re shooting with a guy who has shot gay porn, just to let cha know. BS is all I can say🤷🏽‍♀️ Do agents really not care about who they’re representing? I do my homework for my body🤓✏️🔍



כדי להבין את הציוץ, סיפור הרקע הוא סירובה של איימס לבצע סצנה עם כוכב שגם השתתף בפורנו גייז. מסתבר שבתעשייה זהו דבר ידוע שרמת הבדיקות הרפואיות בסוגה זו אינה גבוהה והיא רצתה לשמור על עצמה ועל גופה.

נשאלת השאלה, איך ניתן להתייחס ולהבין את הסיפור הזה? האם מדובר אך ורק בתוצאה עגומה של בריונות ברשת? אולי בכלל צריך לחפש את הגורמים  בתעשיית הפורנו ובניצול המחפיר של נשים המועסקות בתעשייה זו  כמעט ללא הפרעה או ביקורת מצד אף גורם רשמי  משמעותי?
האם בשמם של ערכים של שוויון לקהילה הלהט"בית ניתן למחוק את זכותה של האישה על גופה? האם העובדה שמדובר בכוכבת סרטים כחולים מאפשרת לחברה לשלול ממנה להחליט מי יהיו שותפיה לעבודה?
המסקנה המתבקשת היא שבריונות ברשת אינה קשורה לערכים אלא לתרבות של שיח כפייתי ואלים, שיכולה להתקיים גם על ידי גדולי הדוגלים בזכויות אדם. בשום מקרה אסור שתהיה הצדקה לעדר של אנשים להשתמש ברשתות החברתיות על מנת לדרוס את כבודו והחלטתו של אדם, ובפרט כאשר מדובר על גופו. כל אדם זכאי לכבוד ולאוטונומיה.

המחשבה שלא הניחה לי היא שאם הייתה לאיימס יכולת קסם להעלים את אחת העוולות אשר איתם נאלצה להתמודד, במה היא הייתה בוחרת? בריונות ברשת? ההתמודדות הקשה עם דיכאון? חוסר ההכלה של החברה לרצונות שלה? או אולי מציאת מפלט מהמקצוע שבו בחרה? אם היה מדובר בשחקנית "רגילה", האם הסיפור היה תופס יותר כותרות? האם ברגע שאיימס איבדה לכאורה את כבודה העצמי, היא גם איבדה את קולה העצמי?
אני מאמין כי בסיפור הזה עולות הבעיות הקשות ביותר שהחברה שלנו צריכה היום להתמודד איתם, וכדי להתמודד אנו מוכרחים לדבר גם על הסיפור הזה. עם כל הכבוד, האם מייגן מרקל, אשר כבר צוטטה מספר פעמים כפמיניסטית אקטיביסטית תוכל להתייחס גם לאירועים הללו בישיבות הבאות שלה עם המלכה?

*   המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן



יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

בר דעת משתף: תמונה אחת שווה אלף מילים. הלוויתו של הרב הגאון יהודה שטינמן




הלוויתו של הרב אהרן יהודה לייב שטינמן







מאות אלפים ליוו את הרב שטינמן בדרכו האחרונה.

תמונה אחת שווה אלף מילים!

יום שני, 11 בדצמבר 2017

מרצים כותבים : על הניסים ועל הפרסומים. ד"ר צוריאל ראשי

על הניסים ועל הפרסומים

מאת: ד"ר צוריאל ראשי*




רק שני חגים  - פורים וחנוכה - הם החגים היחידים בהם נוקטת ההלכה במטבע הלשון "פרסומי ניסא" –פרסום הנס. אמנם יש חגים נוספים בהם קיימת חשיבות של העברת המסר הדתי והטמון בו לדור הבא [כדוגמת פסח בו קיימת המצווה "והגדת לבנך" או חג הסוכות המנומק על ידי התורה "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"], אך אין בהם את ההיבט הפרסומי, כפי שיש בחנוכה ובפורים.

משמעותו של פרסום זה באה לידי ביטוי בפרטי הלכות שונים ומגוונים, אשר מטרתם להביא את דבר הנס לכמה שיותר אנשים. דגש מיוחד מושם על פרסום זה עד שהרמב"ם בסוף הלכות חנוכה מציין זאת ואומר "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו" (הלכות חנוכה פרק ד ' הלכה י"ב). בדבריי אלה אני מבקש לעמוד על פרטי ההלכות מתוך כוונה לתהות על מטרתן כחלק מתהליך פרסום.

ניתן לציין מספר גורמים במהלך קמפיין פרסומי, ובהם הגורמים הבאים:

  1. מוען– המקור המתחיל את תהליך ההתקשרות, למשל: היצרן או הגוף המנסה לעורר את דעת הקהל כלפי נושא רעיון או מוצר מסוים.
  2. נמען – קהל יעד, אשר יש צורך להגדירו בטרם יחל מסע הפרסום. הרכב הקהל יכול להיות כלל האוכלוסייה או חלקים ממנה.
  3. מסר מרכזי– המידע שיעבור בין המוען לנמען. ייתכן, ויהיו מסרי משנה אשר יתלוו את המסר המרכזי. למשל: מזון מסוים הוא בריא ביותר. מלבד זאת, הוא כעת מצוי במבצע, מה שמוזיל את מחירו.  
  4. גירוי ויצירת עניין– מאחר והמטרה היא להביא את המידע אף לידיעתם של אלושאינם מודעים לקיומו של המוצר או של הרעיון, יש לגרות את הסקרנות בקרבם ולעורר בהם עניין סביב מושא הפרסום. לשם כך יושבים במשרדי הפרסום הקופירייטרים האמורים לחשוב על רעיונות מקוריים, אשר ימשכו את תשומת לב הנוסע בכביש המהיר או הולך הרגל הצופים בשלטי החוצות.

ייתכן וישנם  גורמים נוספים  המרכיבים מסע פרסום מוצלח, אך הגורמים שמניתי הנם  הגורמים הבסיסיים הקיימים בכל מסע פרסום. אף בפרסום הנס בחגים חנוכה ופורים (יותר בחנוכה מאשר בפורים) קיימים המרכיבים אותם ציינו לעיל. זה המקום לשאול: מי המוען ומיהם הנמענים בפרסום הנס? מהו המסר המרכזי במסע הפרסום? האם ישנם מסרי משנה? כיצד מגרים את מי שאינו  מודע לקיומו של המסר?
מעבר לכך: מה ייחשב למסע פרסום מוצלח? בין היתר ניתן להצביע על הגורמים הבאים: הזדהות עם התוכן, עמידות הקמפיין לאורך זמן, יכולת פנייה לקהל יעד כמה שיותר גדול. אף אלמנטים אלו נוכל למצוא בפרסום הנס ההלכתי.

חנוכה

חג החנוכה מצוין בעולם היהודי במשך שמונה ימים בין התאריכים כ"ה בכסלו ובין ב' (או ג') בטבת. חג זה נקבע לדורות על ידי יהודה החשמונאי ואנשיו לציון טיהור המקדש וחידוש העבודה בו לאחר שחרור הר הבית מידי מחלליו היוונים והמתייוונים בשנת 164 או 165 לפנה"ס (אנציקלופדיה עברית י"ז, תשכ"ה: 711).[1] עולה מדברי הרמב"ם, שכתוצאה מהנס של פך השמן[2] תיקנו חכמים את מצוות החג להדליק נרות חנוכה. מטרת המצוה היא לפרסם נס זה, כפי שנוהגים בפורים על ידי קריאת מגילת אסתר.

בהדלקת נרות חנוכה ישנם מרכיבים שונים המצביעים על הפרסום שבדבר: מועד ההדלקה החל משקיעת החמה, מקום ההדלקה – מחוץ לבית בגובה מסוים במקום הפונה לרשות הרבים, והנוכחים בהדלקה.

מועד ההדלקה

הזמן הנועד להדלקת נרות חנוכה הוא, לדברי התלמוד הבבלי (מסכת שבת דף כ"א עמוד א') "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". ישנן מספר שיטות בחישוב זמן זה, אך פרק הזמן שישערו חכמים לפרק זמן זה הוא מחצית השעה בערך בעת הדמדומים במעבר שבין יום ללילה. על הרב יוסף זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז), מגדולי רבני ירושלים במאה ה-20 מסופר, ש"הוא עצמו הדליק עד כמה שעות בלילה, עד ששיער שאין רבים מצויים עוד ברחוב..." (עובדות והנהגות לבית בריסק, ב', עמ' צ"ט). הרב וייזר הסביר את עיתוי זמן הדלקת נרות חנוכה דווקא בשעה זו בכך שהמטרה למצוא את פרק הזמן ביממה במהלכו הדלקת נר תמשוך את עין הצופה ותגרום לו לתהות אחר הסיבה להדלקתו:

תקנת נר חנוכה הייתה להדליק נר ניכר אך לא מאיר. דהיינו מחד גיסא, יהא בולט ומושך את עיני הרואה, אך מאידך גיסא, לא יהא מסוגל להאיר, דהיינו לפזר את החשיכה. משום כך כל הרואה נר כזה תוהה על עניינו, יבין שהוא הודלק לשם מצוה בלבד. בזה נעשה פרסומי ניסא –לפי שהנר עצמו כביכול צווח ואומר לרואיו שהוא הודלק למצוה...
כדי שנר יהיה ניכר ולא מאיר צריכים להתקיים כמה תנאים: בראש ובראשונה – זמן ההדלקה. רק בזמן שאור היום חלש, מתחיל אורו של נר להיות ניכר...יותר מאוחר בזמן שהחושך כבר שולט ואין כלל אור-יום, הנר לא רק ניכר אלא כבר מאיר, וכל הרואהו סבור שהוא עשוי להאיר ממש...זהו ששנינו: 'מצותה משתשקע חמה' – שאז מתחיל זמן ההיכר של נר, 'עד שתכלה רגל מן השוק' – שאז מתחיל זמן ההארה של נר.

(וייזר, תשס"ב: 59)

מניתוחו של הרב וייזר עולה כי הוקדשה מחשבה כיצד למצוא את העיתוי אשר ימשוך את עין הצופה הפוסע ברחוב. ההדלקה בעת השקיעה יוצרת פרסום במידה הראויה, לא פחות ולא יותר. תשומת ליבו של הצופה מוסטת אל הנר היחיד הדולק, לכאורה, ללא הסבר, ובכך ניתן למשכו להבנה מעמיקה יותר. 

מקום ההדלקה

לגבי מקום ההדלקה של נרות חנוכה מצינו מספר אפשרויות, התלויות בנסיבות השונות:

בשיגרה: "נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית" (רמב"ם, הלכות חנוכה פרק ד' הלכה ז'). דברי התלמוד הללו, שנפסקו על ידי הרמב"ם, מבוארים על ידי בעלי התוספות (שבת דף כ"א עמוד ב' ד"ה "מצוה") שמדובר בבית העומד סמוך לרשות הרבים "אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח החצר".

את ההסבר למיקום ההדלקה מנתח גם כן הרב וייזר. לדבריו, כפי המקובל – וליתר דיוק: כפי מה שהיה מקובל בתקופת חז"ל – יש המתחילים להדליק אש לתאורה בתוך הבית עם שקיעת החמה. ולכן בתוך הבית כל נר הדולק נחשב לנר המאיר, ואין שייך שבאמצעותו יתפרסם הנס. מחוץ לבית – בחצר או במבוי – אין מאירים עם שקיעת החמה, לפי שאור היום שולט. אך עם התגברות החשיכה שייך להאיר גם מחוץ לבית, ואז כלה זמן פרסומי ניסא (וייזר, תשס"ב: 60). ממילא, הדלקת נר מחוץ לבית תיחשב לבלתי מקובלת עד כדי כך שתגרה את עין הצופה.

במגורים גבוהים: "ואם היה דר בעלייה - מניחו בחלון הסמוכה (=הסמוך) לרשות הרבים. ונר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה [=כעשרה מטרים בקירוב] לא עשה כלום לפי שאינו ניכר" (רמב"ם, הלכות חנוכה פרק ד' הלכה ז'). לכאורה, היה צריך להגביה את הנר עד גובה של עשרים אמה ולהציב שם את נרות החנוכה על מנת להשיג כמה שיותר בולטות, אך חכמים אמרו שיש להניחם בגובה של עשרה טפחים. מדוע? אלא מפני שפרסום הנס (פרסומי ניסא, כלשון חכמים) יתבצע כאשר הנר נראה אך אינו מאיר (וייזר, תשס"ב: 62). התלמוד מנמק את גבול עשרים  האמות בכך שמגובה זה ואילך "לא שלטא עינא" [=אין העין שולטת]. רצון חכמים הוא שהנר ייראה, אך בה במידה שלא יחשבו שמטרת הדלקתו הייתה להאיר, אלא שמטרה אחרת הביאה להדלקתו.


בעת סכנה– "בימי הסכנה מניח אדם נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים ואפילו הניחו על שולחנו – דיו. וצריך להיות בתוך הבית נר אחר להשתמש לאורו. ואם הייתה שם מדורה אינו צריך נר אחר. ואם אדם חשוב הוא שאין דרכו להשתמש למדורה צריך נר אחר" (שם, הלכה ח').

אף בעת סכנה לא ויתרו חכמים על ההיכר שבנר חנוכה. הפרסום, לשיטתם,  יכול להיות אף ברמה האישית, בניגוד לפרסום המקובל בימינו. זאת מאחר וכל מי שמדליק את נרות החנוכה גם כן מהווה חלק מקהל היעד של פרסום הנס. לו היו רק העוברים ושבים מהווים את קהל היעד, לא היה טעם בהדלקה נסתרת זו שאדם מדליק על גבי שולחנו. מאחר והוא מהווה סוכן לפרסום הנס וקהל היעד כאחד – יש טעם בהדלקת היחיד שלו.   
לכן כאשר מניח האדם את הנר על שולחנו, ואין הנר עצמו עושה את ההיכר, דרוש שיוכיח עליו היכר חיצוני, דהיינו על ידי הדלקת נר אחר בבית או על ידי הבערת מדורה.

הנוכחים בעת ההדלקה

לאור האמור עד כה אנו רואים, שהפרסום בצורתו העדיפה מופנה לכלל הצופים ברשות הרבים, כפי שמנמק הרב יוסף קארו לגבי תחילת הדלקת הנרות בשקיעת החמה ואומר "שאז העם עוברים ושבים" ( שולחן ערוך אורח חיים, סימן תרע"ב סעיף ב'). היקף מצומצם יותר של הפרסום הוא זה המתקיים בקרב בני ביתו של מדליק החנוכייה. בעת הסכנה האדם מפרסם לעצמו את דבר הנס בכך שמניח על שולחנו את נרות החנוכה. במהלך השנים ניסו להגדיל כמה שיותר את מספר העדים להדלקת נרות החנוכה, וכיום טקסי הדלקת נרות חנוכה משודרים בשידורי הטלוויזיה, חנוכיות ציבוריות דולקות במרכזי הערים הגדולות בעולם ובכל מקום ציבורי אפשרי.

הדלקת חנוכייה בבית הכנסת, בחתונות ובכנסים

המקום הציבורי המוזכר בהלכה בו מפרסמים בהדלקת נרות, שאינן בבית הפרטי, הוא בבית הכנסת, וכך פוסק זאת הרב יוסף קארו להלכה (שולחן ערוך הלכות חנוכה סימן תרע"א סעיף ז'). כבר פשט המנהג להדליק בברכה נרות חנוכה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משום פרסום הנס, כאשר המנהגים על עיתוי ההדלקה המדוייק משתנים בין קהילות ישראל (הררי, תשס"ג: 110). הדעות חלוקות לגבי ההיתר לברך על הנרות בבית הכנסת כאשר אין עשרה אנשים נוכחים, אך למסקנה נפסק ש"אין מברכים בבית הכנסת על הדלקת נרות אלא אם כן יש שם עשרה אנשים, אבל כשאין שם עשרה אפילו אם עתידים להיות שם עשרה, אין לברך על הדלקת הנרות" (יוסף, תשנ"ו: קצ"ג). את פסיקתו מנמק הוא בכך שעיקר התקנה להדליק בבית הכנסת היא כדי לעשות פרסומי ניסא לרבים, ולכן אין להדליק בבית הכנסת אלא בנוכחותם של עשרה אנשים, שבזה יש פרסומי ניסא ראוי (שם, הערה ז').

אם נאספו אנשים לעצרת, מסיבת חג, חתונה וכדו' נחלקו הפוסקים אם מותר לברך על הדלקת נרות החנוכה ואם אין בכך ברכה לבטלה. חלק מהפוסקים ובהם הרב ישראלי זצ"ל, חבר בית הדין הגדול לשעבר, נטו להקל כיון שיש בכך פרסום הנס, וכן מפני שרבים מהמגיעים לאירועים אלו אינם מדליקים נרות חנוכה בביתם, ואף על פי שאין הם יוצאים בכך ידי מצות חנוכה, מכל מקום מאחר ומתכנסים אנשים כפי שנהגו בעבר בבית הכנסת - יש כאן היבט של פרסום הנס (הררי, תשס"ג: קי"ג).

פרסום חנוכה בעידן המודרני: חב"ד כמשל
מצוה על כל אדם הנמצא במקום ציבורי בזמן הדלקת הנרות להדליק נרות חנוכה בשמן או בשעוה, ואם לאו – ידליק אפילו חנוכיה חשמלית כדי לפרסם הנס (הררי, תשס"ג: 51). בשנים האחרונות הגדילו נציגי חסידות חב"ד לעשות ובהנחיית רבם, הרב מנחם שניאורסון, הרבי מלובביץ', הפיצו את אור נרות החנוכה בעולם. בהקשר זה ראוי לראות את דברי הרב שניאורסון. דברים אלו נאמרו בשנת 1992 לרגל המעמד אשר כונה "מעמד פרסומי ניסא עולמי". אירוע זה, אשר שידר את הדלקת נרות חנוכה במקומות שונים בעולם באמצעות לווין הביא להתייחסותו של הרבי לעצם המסר שבמדיום ולמשמעות הפרסום בקנה מידה בינלאומי. לדבריו, המעמד מוכיח ליהודי את יכולתו להפיץ אור אף במקומות שאין הוא מאמין שביכולתו לפרסם את דבר ה'.


* המחבר הנו מרצה בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן ומרצה בכיר במרכז לאתיקה במשכנות שאננים.





[1]לסקירת המסורות השונות ממקורות הלכתיים וחוץ-הלכתיים על נסיבות תיקונו של החג ראה אנציקלופדיה עברית י"ז ערך "חנכה" עמ' 711-712. בחיבורנו זה נתמקד במסורת ההלכתית כפי שהיא מופיעה בספרות ההלכה.
[2]אין בכוונתנו לעסוק בפולמוס ההלכתי-מחשבתי אודות הנסיבות לקביעת המצוה להדלקת הנרות: הודאה לה' על הניצחון במלחמה נגד היוונים, כאשר הביטוי החזק לניצחון זה הוא היכולת להדליק נרות בבית המקדש, או הזכרת הנס שאירע עם תום המלחמה עד שחזרה עבודת בית המקדש לסידרה. זאת מאחר ואין זה מוקד עניינינו, אלא העיסוק בתוצאת העניין – המצוה להדליק נרות חנוכה מדי ערב במשך שמונת ימי החנוכה.  הדלקה זו תעורר בלב הצופה את הסקרנות אודות הסיבות לתיקונה של מצוה זו, ואז יהיה ניתן להסביר לו את שני ההסברים המרכזיים: הודאה על ההצלה במלחמה או הודאה על נס פך השמן.

יום שני, 4 בדצמבר 2017

מרצים כותבים: האם היא עדיין האם היהודייה האגדתית?


תקציר מחקר: האם היא עדיין "האם היהודייה האגדתית"?
מבט השוואתי על סיקור קמפיין הבחירות של גולדה מאיר וציפי לבני בעיתונות הישראלית
מאת: גילעד גרינוולד ופרופ' סאם ליימן-ווילציג













במחקר שיראה אור בכתב העת Israel Affairs בחודשים הקרובים, בחנו גילעד גרינוולד* וסאם ליימן-ווילציג** מבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, היבטים מגדריים של הסיקור העיתונאי של שתי מועמדוֹת לראשות ממשלת ישראל משתי תקופות זמן שונות: גולדה מאיר, אשר שימשה יושבת-ראש מפלגת "המערך" בבחירות לכנסת השביעית (1969) וציפי לבני, אשר שימשה יושבת-ראש מפלגת "קדימה" בבחירות לכנסת ה-18 (2009).       
הספרות ההיסטורית תיארה ככלל את מנהיגותה של גולדה מאיר כנטולת התייחסות די מעמיקה להקשר המגדרי: מינויה לראשת ממשלת ישראל בשנת 1969 עקב פטירתו של אשכול, לא יצר שיח חברתי נרחב יותר בנוגע למעמד האישה בישראל, ואף על פי שמבחינה סוציאלית מאיר אכן קידמה זכויות נשים (למשל, בהקשר של חופשות ומענקי לידה), היא תוארה לא פעם כמי שהייתה מנוכרת לרעיונות פמיניסטיים, וכמי שהעדיפה את האינטרסים של המדינה, המפלגה וההסתדרות על פני השאיפה לשוויון בין המינים.
מחקר זה ניסה לברר: ראשית, האם גם המסגור העיתונאי סביב קמפיין בחירות 69' של מאיר היה נטול התייחסות לעצם היותה אישה-מנהיגה; ושנית, האם מסגור זה הפך, ארבעים שנה אחרי, פרוגרסיבי או שמא סטריאוטיפי יותר במקרה של ציפי לבני, הפוליטיקאית הראשונה מאז מאיר אשר הייתה בעלת סיכוי ריאלי להיבחר לתפקיד של ראש ממשלת ישראל.
במסגרת המחקר, נערך ניתוח תוכן איכותני בעל מיקוד מגדרי של  878 ידיעות חדשותיות מכל הסוגים (דיווחים חדשותיים, מאמרי דעה, ראיונות, כתבות פרופיל, תמונות וקריקטורות) אודות שתי הפוליטיקאיות בשני עיתונים: "ידיעות אחרונות" הפופולארי ו"הארץ" האיכותי. הבחירה בשני העיתונים נבעה בעיקר מן העובדה, כי שניהם היוו אמצעי תקשורת המונים מרכזיים בישראל במהלך שתי מערכות הבחירות שנבחנו (1969 ו- 2009).

ממצאים
הממצא העיקרי הצביע על כך כי למרות טענות מחקריי עבר בדבר תפיסה "עיוורת-מגדרית" של מאיר, סיקור קמפיין הבחירות שלה לכנסת השביעית היה דווקא בעל אוריינטציה מגדרית ברורה. ליתר דיוק, 28% מן הדיווחים החדשותיים שנבחנו, נגעו בדרך זו או אחרת לעצם היותה אישה. בלטו בעיקר קריקטורות אשר תיארו את מאיר כטבחית, כתופרת וכמי שאמונה על עבודות הבית (אלמנט המתחבר יפה עם הדימוי הידוע של "המטבחון של גולדה").
עם זאת, ההשוואה ההיסטורית בין סיקורן של מאיר ושל לבני הצביעה על מגמה של האצת הסטריאוטיפיזציה כלפי המועמדת לראשות הממשלה עם חלוף הזמן, ובמקרה של לבני 37% מהדיווחים היו בעלי גוון מגדרי. הפערים הללו בין מקרי הבוחן הודגמו כקשורים בשני מנגנונים חברתיים-היסטוריים עיקריים:
1.      מגמת הפרסונליזציה בחברה ובפוליטיקה בישראל: נמצא כי סיקורה של מאיר היה פעמים רבות בהקשר של הכוחות המפלגתיים והמוסדיים שהקיפו אותה, בעוד סיקורה של לבני היה מאוד פרסונאלי (כידוע, בבחירות 2009 נודעה סיסמת הבחירות "ציפי או ביבי"). למשל, בעוד מאיר תוארה לא פעם כמי ש"נוטה להיוועץ במשה דיין בנושאים הביטחוניים", לבני תוארה כמי ש"אינה מסוגלת לטפל בגרעין האירני" או כ"בובה על חוט" בהקשר של המו"מ עם הפלסטינים. כלומר, תפיסתה של לבני (לעומת מאיר) כ"שחקן בודד" במערכה הפוליטית האיצה את השיח המוטה-מגדרית. דוגמה מאלפת נוספת הייתה קשורה ב"תפיסת האימהוּת" של שתי המנהיגות: בעוד השיח הקולקטיבי סביב מאיר הרבה לתארה באופן חיובי כ"אם היהודייה האגדתית" וכ"אם האומה", לבני נשאלה באופן סנסציוני ורכילותי דווקא על אימהותה וזוגיותה ה"פרטיות", בעיקר בהקשר של בנה החייל ובן זוגה.
2.      מרכזיותה של הדת בפוליטיקה הישראלית: במקרה הבוחן של מאיר, לא ניכרו כלל השפעות יחסן של המפלגות הדתיות והחרדיות על השיח החברתי או העיתונאי סביבה (זאת, למרות ההתנגדות הדתית המפורסמת לתמוך במאיר לתפקיד ראש-עיריית תל-אביב בבחירות המוניציפאליות של 1955). לעומת זאת, במקרה של לבני בהחלט ניכרו השפעות דתיות עמוקות יותר, לדוגמה: סירוב מפלגות ש"ס ויהדות התורה החרדיות לשבת בקואליציה עמה (לאחר שנים רבות בהן שימשו מפלגות אלו מפלגות "לשון מאזניים" בפוליטיקה הישראלית), וכן, השחתה חוזרת ונשנית של תמונות קמפיין הבחירות שלה בירושלים.

ואיך זה קשור להיום?
במידה רבה, מחקר זה מראה כי הלך החשיבה האינטואיטיבי שלנו, לפיו ככלל העולם צועד בכיוון הולך וגובר של שוויון ופרוגרסיביוּת, אינו בהכרח מדויק, ויש לקחת בחשבון גם תהליכים חברתיים ופוליטיים נוספים אשר עשויים דווקא להזיק לשילוב נשים בפוליטיקה הבכירה בישראל, ובכלל זאת: השיח הפרסונאלי סביב הפוליטיקאיות (וכפועל יוצא של זה, מיקוד מיוחד על מגדרן), וכן תהליכי העמקת חלקה והשפעתה של הדת על הפוליטיקה הישראלית, תופעה שקיבלה לאחרונה בשיח הציבורי את הכינוי "הדתה".



גולדה מאיר בביתה. צילום: דוד רובינגר

* גילעד גרינוולד הוא דוקטורנט ועמית הוראה בבית-הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן. מחקר זה מבוסס על חלק מממצאי עבודות הדוקטורט שלו, והוא הוצג לראשונה בכנס השנתי של ה- Association for Israel Studies, שנערך בוולת'ם, מסצ'וסטס, ביוני 2017. המאמר המלא יפורסם, כאמור, בכתב-העת Israel Affairs בחודשים הקרובים.

** פרופ' שמואל (סאם) ליימן-ווילציג כיהן כראש בית-הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו. 

יום שני, 27 בנובמבר 2017

סטודנטים כותבים: הקו האדום נחצה מזמן. מאת: יובל עמית

הקו האדום נחצה מזמן!
מאת: יובל עמית*
                                               

בזמן האחרון אנו עדים להסלמה חמורה בהתבטאויות כלפי הנשיא ראובן (רובי) ריבלין. במשך השנים מוסד הנשיאות הווה סמל מרכזי לאיחוד החברה ולממלכתיות, אך לפני מספר שבועות חלה תפנית מסוכנת מאוד לדעתי, במועד פתיחתה החגיגית של מושב החורף של הכנסת כאשר נשא הנשיא נאום "פחות ממלכתי" בלשון המעטה, מיד לאחר מכן היינו עדים למסע הכפשות נגד הנשיא מצד פוליטיקאים ואזרחים שחצו את הקו האדום.
חשוב לי להדגיש, מבין התגובות היו גם תגובות שאני מברך שנשמעו, אין ראוי מביקורת על הנאום ועל תזמונו בחגיגיות פתיחת המושב, אבל חלק מהתגובות היו מזעזעות ומסוכנות מאוד ועברו לדעתי את "הקו האדום המוסרי", הופצו תמונות של הנשיא בכאפייה ובמדי ss דבר אשר צריך להדליק נורה אדומה בעיני כל ישראלי שהדמוקרטיה חשובה לו.
לפני מספר ימים (יום א' ה-19.11.2017) הודיע הנשיא ריבלין כי לא יעניק חנינה לחייל אלאור אזריה. מאז שהודיע כי לא יעניק חנינה לאלאור אזריה, ניצב הנשיא  מול גל חוזר של הסתה ברשתות החברתיות. תגובות מזעזעות במיוחד כללו איחולי מוות לנשיא וקללות כדוגמת "כלב בן כלב", "פח אשפה" ו"חולה". הגולש מיכאל כתב: "אתה פסולת של מיצי אשפה. תוציא את לשונך מישבניהם של מנהלי הקרן להשמדת ישראל ולך לאלף עזאזל נאצי ארור". גולש אחר, דרור, כתב: "אתה מגעיל אותי, אתה לא הנשיא שלי. כשאני רואה את תמונתך מתעוררת בי תחושת הקאה". אבי כינה את ריבלין "נשיא של ערבים ושמאלנים", ודוד אף עודד אותו "לאכול כנאפה ובקלאוות בבית המחבל", כשהוא מתייחס לעבד אל-פתאח א-שריף, שנורה למוות בחברון על ידי אזריה. חלק מהתגובות לוו בתמונות של הנשיא עם דגל פלסטין או עם הכיתוב "לא הנשיא שלי".  
אני חש שאנו במדרון חלקלק ומסוכן שעלול להיגמר רע מאוד. אני מצפה מכל מי שמחזיק בתפקיד ציבורי: שרים, חברי כנסת רבנים וכו' לצאת בתגובה חד משמעית נגד ההסתה וההכפשות המכוערות על הנשיא - יש לכם המון כוח בידיים,  השתמשו בו!   מילים יכולות להרוג.
צריך להבין דבר ברור, מי שמתבטא בצורה כזו נגד הנשיא דורס את מוסדות החוק של המדינה ולזה אין מקום בדמוקרטיה.

 * המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן


יום שני, 20 בנובמבר 2017

סטודנטים כותבים: שינויים מוחשיים בדעת הקהל הארגנטינאי - בין ארגנטינה לישראל. מאת מאורו נצר

בין ארגנטינה לישראל: השינוי  התקשורתי והכללי כלפי הקהילה היהודית בארגנטינה

מאת: מאורו נצר*


                                     



לפני כחודשיים ערך לראשונה ראש ממשלה ישראלי מכהן ביקור באמריקה הלטינית, במהלכו ביקר במשך שלושה ימים בארגנטינה. שם, בנוסף להצהרה על חידוש היחסים הטובים בין המדינות, הוכרז על הסכמי שיתופי פעולה עתידיים רבים ותמיכה זו בזו בנוכחתו של הנשיא הארגנטינאי החדש, מאוריסיו מאקרי.

אך לא תמיד היחסים בין המדינות היה כה טוב. לפני תקופת כהונתו של מאוריסיו מאקרי (שנבחר לראשונה לנשיאות בסוף שנת 2015) כיהנו בארגנטינה כנשיאים נסטור קירשנר (4 שנים) ולאחר מותו נבחרה אשתו כריסטינה קירשנר לכהן במשך 8 שנים (בארגנטינה קיימת הגבלה לשתי כהונות). במשך תקופה זו, היו האשמות רבות כלפי ה"קירשנריזם" (כך נהוג לכנות אותם בארגנטינה) אשר לא הביעו תמיכה רבה בקהילה היהודית בארגנטינה. דבר נוסף:  בתקופת כהונתם נחתמו הסכים רבים עם איראן, אשר מואשמת בידי ישראל בפיגועים שביצעה בשטח ארגנטינה כנגד מוסדות יהודיים בשנים 1992 ו-1994.
 היחסים בין הקהילה היהודית לבין ה"קירשנריזם" הגיעו לנקודת רתיחה, כאשר אלברטו ניסמן שעמד בראש חקירת אחד מהפיגועים שבוצעו נגד הקהילה היהודית בארגנטינה , נמצא ירוי בביתו יום לפני שעמד להעיד עם ממצאים חדשים בחקירתו בפני הקונגרס הארגנטינאי. המקרה של ניסמן הבליט את חוסר האמון שבין הקהילה היהודית לקירשנריזם ולכל שלטונות ארגנטינה. עברו כמעט שלוש שנים מאז מקרה ניסמן ועוד לא נמצאו הוכחות (או לא רוצים למצוא הוכחות) אשר מעידות ששלטונות ארגנטינה קשורים לחיסולו של ניסמן.

הנשיא החדש של ארגנטינה, מאוריסיו מאקרי, יעיד לימים כי ההזמנה של בנימין נתניהו לארצו התאפשרה בזכות ביקור קודם של מאוריסיו מאקרי בישראל כשהיה ראש עיריית בואנוס איירס, תפקיד שמילא במשך 8 שנים. מאקרי ידוע כאחד המעריך מאוד את מדינת ישראל ואת קיומה ובשיחות עם בנימין נתניהו הצהיר שיתמוך בישראל ויכבד את כל ההסכמים שבין המדינות.

מאוריסיו מאקרי סובל מביקורות רבות בתוך ארגנטינה, אולם הקהילה היהודית ברובה עומדת לצידו. בנוסף, הקהילה היהודית ושלטונו של מאקרי פועלים זה לצד זה כדי להביא להעמדה לדין של האשמים בפיגועים כנגד הקהילה היהודית בעבר וכן כנגד הקירשנריזם אשר תמכו במדיניות איראנית שפעלה כנגד היהודים בארגנטינה.

 ביקרתי את משפחתי בארגנטינה לפני כארבע שנים, במהלך כהונתה של כריסטינה קירשנר ובכל פעם שציינתי שאני גר בישראל, אנשים התפלאו. "לא מסוכן שם?" היו שואלים תמיד, "איך זה לחיות עם נפילת טילים מדי יום?". חלק מהאנשים לא ידעו כלום על ישראל, האם מדובר במדינת עולם ראשון, שני או שלישית. רובם הסתמכו על כלי התקשורת אשר העבירו את אותם דיווחים מוטים המדגישים את מעורבותה של מדינת ישראל לכאורה בפשעי מלחמה, בכיבוש האכזרי והציגו את היהודים בצורה שלילית. השפעותיו של הקירשנריזם (בעיקר של כריסטינה) על הארגנטינאים בתחום הזה היה מורגש מאוד. קהילות יהודיות נאלצו להגביר את האבטחה בבתי הספר ובבתי הכנסת וכן האיומים היו רבים. אני הרגשתי את זה במהלך כל הביקור שלי: לא תמיד הכי בטוח להיות יהודי בחו"ל, אבל שם זה היה מורגש מאוד. אני זוכר מקרה ספציפי אחד בו באחת החנויות במרכז בואנוס איירס שילמתי בכרטיס האשראי הישראלי והמוכרת ראתה אותי בעין לא יפה ואמרה לחברה שלה בתוך החנות (חשבה שאני לא דובר ספרדית) ש"אני בא מארץ רעה"  וגם הוסיפה "ממדינה שהורגת תינוקות". הרגשתי שהאנשים שם חסרי מושג על כל מה שקשור לישראל ואני מטיל ספק אם אותה בחורה יודעת היכן ממוקמת ישראל במפה והאם קראה את צמד המילים "מדינת ישראל" בעוד מקומות חוץ מהמקום בו מכפישים את ישראל בצורה מובהקת - בתקשורת הארגנטינאית.

את השינוי שחולל  מאקרי ניתן לראותו מיד. בחודש שעבר ביקרתי את משפחתי שוב בארגנטינה והרגשתי אחרת. פתאום אנשים מודעים לחידוש היחסים בין המדינות, רובם יודעים שראש ממשלה ישראלי ביקר (לראשונה) בארצם ורובם כבר לא שואלים יותר על המצב הבטחוני בישראל או על מלחמות , אלא מעוניינים יותר לשמוע מה יש לישראל להציע לארגנטינה. איך ישראל תעזור לארגנטינה לשפר את מצבה הכלכלי הרעוע, איך ישראל תתמוך בארגנטינה בהיבט הטכנולוגי כדי שתפסיק להיות מדינת עולם שלישית. נראה כי דיווחי התקשורת הארגנטינאית על ישראל השתנו.  ובכלל: השאלות  ברחוב שונות לגמרי מהשאלות שאני שמעתי ארבע שנים קודם לכן. לא ניתן לאמר שאבטחתם של מוסדות יהודיים הפכה למשימה קלה יותר, ממש לא, אבל בהחלט  יש שינוי בתפיסת האוכלוסיה הלא יהודית שלפי הרגשתי מתחילה לחשוב אחרת. נראה כי הפסיקו לחשוב כפי שהשלטון הקודם רצו שיחשבו ויתנהגו והתחילו לשאול את עצמם את השאלה החשובה ביותר עבורם: "איך ישראל הופכת את המדינה שלי (ארגנטינה) למקום טוב יותר לחיות בו?"

פרסומים בתקשורת הארגנטינאית לגבי ישראל ומדיניותה מתפרסמים בכל עת. ניתן להבחין כי בחלק מכלי התקשורת האובססיביות כלפי ישראל ירדה משמעותית , חלקם עוסקים יותר במדיניות הפנים של ארגנטינה וכל הבעיות שלה וחלקם אף תומכים גדולים בנושא מדיניות החוץ של הממשל החדש ומביעים תקווה לעתיד טוב יותר. כמובן שעדיין קיימים כלי תקשורת שמציגים בצורה שלילית ביותר את מדינת ישראל ואת השלטון הימני בה, אך בהחלט ניתן לראות שינוי משמעותי בהעברת הביקורת הקיימת בנושא זה. יש לציין שעיתונים המזוהים עם הממשל הישן (הקירשנריזם) עדיין מפרסמים כתבות שקריות על מדינת ישראל ומדגישים את התמיכה שלהם באיראן ובכך פוגעים, בצורה עקיפה או ישירה, בקהילה היהודית בארגנטינה.

בנימה אישית אני מקווה שהיחסים הטובים בין המדינות ימשיכו להיות טובים מאוד עם הסכמי שיתופי פעולה רבים.
ואם לבסוף ישראל תעזור באופן משמעותי לארגנטינה להפוך למדינה טוב יותר לחיות בה עבור כל אזרחיה... אז אני זכיתי פעמיים.

* המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן
https://ssl.gstatic.com/ui/v1/icons/mail/images/cleardot.gif


יום שני, 13 בנובמבר 2017

מרצים כותבים: אתגר עומס היתר. פרופ' אשר כהן

מאת: פרופ' אשר כהן*





החודש התבצע פיצול ערוץ 2 לשניים. שתי הזכייניות, קשת ורשת, שעד היום חלקו ביניהן את ימי השידורים בשבוע, קיבלו ערוץ משלהם שבו הן אמורות למלא את כל שבעת ימי השבוע, כפול ממה שהורגלו אליו וכמובן כפול ממה שציבור הצרכנים הורגל אליו.
כהקדמה לנושא נפתח בתזכורת קצרה בתחום מפצלי שקעים חשמליים. התחום אמנם שונה מפיצול ערוצים, אך מספיק קרוב כדי להבהיר כמה דברים הנוגעים לתהליך. מפצלי שקעים חשמליים נמצאים בכל בית מגורים. יש מפצלים קטנים ההופכים שקע חשמלי אחד לשניים, מפצלים בינוניים ההופכים אחד לחמישה ויש אף שמגיעים לעשרה. מדובר באותו מוצר יעיל עד מאוד שמאפשר לנו להפוך שקע חשמל אחד בקיר, כזה שמסוגל לספק חשמל למכשיר אחד ויחיד, למספר שקעים, ובכך מאפשר לנו להפעיל מספר מכשירי חשמל מאותו שקע חשמל יחיד שבקיר.
אולם לפתרון הפשוט והיעיל יש כמה מגבלות. כך, לדוגמה, בהחלט ניתן לחבר למפצלי שקעים כמה וכמה מכשירים המתאפיינים בכך שהם אינם זוללי חשמל גדולים. לעומת זאת, אם ננסה לחבר למפצל שקעים מכשירים זוללי חשמל דוגמת מקררים או תנורים, נגלה שאנחנו בבעיה של עומס יתר. בשלב ראשון המכשירים יפעלו, אולם מהר מאוד יתברר שהמפצלים אינם עומדים בעומס היתר, נפגעים, מתקלקלים ויוצאים משימוש.
אם נחזור לפיצול הערוצים, בתוך תקופה מסוימת עלול להתברר שהפיצול הזה גורם לעומס יתר. נתחיל באבי אבות התקציב שבו תלויים הערוצים השונים: הפרסום. אין צורך להרחיב על כך שהערוצים תלויים במידה מכרעת בהכנסות מפרסום והכנסות מפרסום תלויות ברייטינג. על ההכנסות מפרסום יש לחשוב כעל זרם החשמל שבאמצעותו אנחנו אמורים להפעיל את כל המכשירים.
היו כבר מי שהפנו את תשומת  הלב לכך שערוץ 22, בשקלול רשת וקשת יחדיו, הגיע בפריים טיים לרייטינג ממוצע של 22 אחוזים. עתה נותר רק להמתין ולראות האם רייטינג של 22 אחוזים לערוץ 22 יהפכו ל-12% ול-13% רייטינג, זאת בהתאמה למספרי הערוצים החדשים 12 ו-13 שאליהם אנחנו צריכים להתרגל מחדש.
בואו נעשה את חשבון עומס היתר: הרייטינג הממוצע של כל אחת, רשת וקשת, עומד לרדת בצורה דרמטית. הציבור שסיפק לשתיהן ממוצע של 22% כשהן חלקו ביניהן את ימי השידור, כמובן שלא יספק לכל אחת בנפרד את אותו הרייטינג. ייתכן שהיו מוכנות לחתום על 11% בתחרות הפרועה שתתפתח. ההכנסות מהפרסום יצנחו כמובן בהתאמה. ומה אמורות רשת וקשת לעשות עם ההכנסות המצטמקות? לשדר כפול, כפול!, ממה ששידרו קודם.
אז מה עלול לקרות במציאות החדשה?
השבוע הגיע לאוניברסיטה צוות של שלושה אנשים כדי לערוך איתי ראיון מצולם. מדובר בראיון שאמור להשתלב בסדרה של ארבעה פרקים על נושא הנוגע לתחום מחקרי. ברכב הגיע העיתונאי עורך הסדרה וצוות צילום של שניים נוספים עם הציוד הנדרש. עתה נותר לחשב רק את העלות של שלושה אנשים שהיו איתי כשעה וחצי וכמובן את הנסיעה אלי ובחזרה או להמשך הצילומים במקום אחר. מדובר בעלויות גבוהות מאוד.
אני צופה שהלחצים המידיים בכל אחד מהערוצים יהיו לצמצם ככל שניתן בתכניות שעלותן גבוהה ושהרייטינג שלהן ובעקבות כך גובה ההכנסות מפרסומים, מאוד לא ברור או שברור שהוא נמוך. עלויות גבוהות ניתן גם להוריד באמצעות העסקה של אנשים פחות מקצועיים. לכך אפשר להוסיף תכניות בידור עתירות רייטינג והמגמה ברורה.
הכיוון הזה לא מבשר טובות בכל הנוגע למה שמצפים מאמצעי התקשורת, היינו, שילוב של תכניות עומק ולא רק בידור.

וכל זה בהנחה הבלתי סבירה שכל הערוצים בכלל ישרדו. סביר יותר להניח, כמו שמעריכים רבים העוסקים בתחום, שמדובר רק בעניין של זמן עד שאחד הערוצים יקרוס בגלל עומס היתר.

* פרופ' אשר כהן מכהן כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן