סטודנטים כותבים: העולם אינו שותק ואף מנהיג אינו שומע . שחר קליימן

העולם אינו שותק ואף מנהיג אינו שומע  

מאת: שחר קליימן *

בשנה החולפת העולם עצר נשימתו נוכח תמונתו של אילאן כורדי, הפעוט שגופתו נספתה לחופי יוון כאשר משפחתו ניסתה להימלט ממלחמת האזרחים בסוריה. פעם נוספת התעוררה סערה כשתמונתו של עומראן דאקניש, ילד סורי פצוע היושב הלום ומפויח על דרגש האמבולנס, הופיעה בשערי העיתונים ובאתרי החדשות. יתר על כן, בכול שבוע פורסמו אינספור דיווחים ותמונות המסקרים את פשעי המלחמה.

למרות זאת, עולה כי התיעוד לא עורר שינוי מהותי במדיניות של הקואליציות השונות במלחמה. אין הסיקור רלוונטי לרוסיה של פוטין או לאיראן הפונדמנטליסטית ולשלוחותיה, המסייעות למשטר אסד לרמוס את אזרחיו. כל שכן לסעודיה ולקטר המלוכניות, התומכות כספית במורדים האסלאמיסטיים. אך אפילו המערב על שלל עיתונאיו החופשיים בולט ברפיונו. מעבר להצהרות על החול, תמיכה מסויגת בארגוני אופוזיציה וסיוע אווירי לכורדים הנלחמים בדאע"ש, מנהיגי העולם החופשי לא עשו מספיק כדי למנוע את מותם של כחצי מיליון איש ואישה.

מנגד, קשה לא לראות את התוצאות החיוביות להן תרם הסיקור התקשורתי. המוני פליטים נקלטים בקלות רבה יותר בירדן, בלבנון, בתורכיה ובגרמניה. פעילי זכויות אדם, רופאים, מתנדבים ותורמים מהיישוב מתגייסים כדי לסייע לפליטי ופצועי המלחמה. עצרות הזדהות התקיימו לאחרונה ברחבי העולם, משרשרת אנושית בתל-אביב בין שגרירויות רוסיה וארה"ב  ועד הפגנה מול הבית הלבן. כיצד אפוא ניתן להסביר את הפער בין תרומה זו לבין חוסר יכולתה של התקשורת לעורר שינוי אקטיבי במדיניות המערב?

סבורני שמבחינה תקשורתית ניתן למנות שלוש נקודות עיקריות: ראשית כל, עידן ביזור המדיה הוביל לכך שמצד אחד קל יותר לדווח לנו מסוריה בזמן אמת דרך כל מכשיר חכם, אבל מצד שני, על כל סיקור של הזוועות בסוריה יש אלף תכנים אחרים. לפיכך נגישות אמצעי התקשורת אומנם מקלה עלינו לדעת על המתרחש בסוריה, אך באותה נשימה בונה את הפלטפורמה להסטת תשומת ליבנו.  

שנית, כאשר ענקית הרשת "פייסבוק" משתלטת על עולם התוכן האינטרנטי, אנשים רבים פשוט נכלאים במערה של אפלטון. בחסות האלגוריתם המפורסם הם צורכים את החדשות שנעימות לעמדותיהם. בטח לא את אלו אשר יזעזעו את העולם המוכר להם. על כן משתמשים רבים שצורכים חדשות דרך "פייסבוק", כמעט ואינם נחשפים לזוועות המתרחשות בסוריה. ספק אם מישהו מהם או מאיתנו, ראה בפיד את תמונות הילדים המתים מרעב במחנה הפליטים ירמוכ.

שלישית, בלתי אפשרי להתמודד עם אינסוף המידע והתוכן ללא שומר סף שידלה את העיקר  מן הטפל. בעבר, אמצעי התקשורת המסורתיים פעלו לרוב תחת כללי אתיקה, אמות מידה מקצועיות ותחושת שליחות; לא מעט כנגזרת של כוח החשיפה שלהם. אולם בג'ונגל התקשורתי כיום,  כמעט כל גוף תקשורת ואושיית רשת נאבקים על הקהל ועל עצם קיומם. לכן עבודת העריכה נתונה יותר לשיקולי רייטינג ולקליעה למכנה המשותף הנמוך ביותר.  

כתוצאה מזירה תקשורתית זו, היכולת של אמצעי התקשורת להשפיע על ההנהגה במערב נותרה מוגבלת למרות ההתפתחות הטכנולוגית. אף נשיא, קנצלר או ראש ממשלה לא נע בכיסאו באי נוחות כאשר הוא שומע דיווחים על המתרחש בסוריה. הוא יודע כי עתידו הפוליטי איננו תלוי בכך. מכאן שהוא יסתפק בהצהרות חלולות ובמילים גבוהות הנישאות ברוח.  

* המחבר הנו סטודנט שנה ג' לתקשורת ומזרח תיכון, אונ' בר אילן

   

בר דעת מארח את תיק תקשורת: האם התקשורת עוסקת מספיק במלחמת האזרחים בסוריה?

בר דעת מארח את תיק תקשורת: 

האם התקשורת עוסקת מספיק במלחמת האזרחים בסוריה?

מרצים כותבים: ההמולה על התעמולה, פרופ' סאם ליימן - ווילציג

ההמולה על התעמולה
או: הדרך לבית הלבן רצופה ידיעות שקריות

מאת: פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג*

לכל הדעות, מערכת הבחירות בארה״ב שהסתיימה לאחרונה היתה המוזרה ביותר בהיסטוריה של הדמוקרטיה האמריקאית. ברם, ייתכן שהיא גם מהווה נקודת מפנה היסטורית לכל הדמוקרטיות בעולם – מסיבות לא סימפטיות בעליל.

מסתבר שאחד הגורמים העיקריים – ואולי הגורם המרכזי –ל״ניצחון״ טראמפ (המירכאות, כי יריבתו, הילרי קלינטון, גרפה שנים וחצי מיליון קולות יותר ממנו!) היו השקרים הגסים שהסתובבו ברשתות החברתיות כמעט ללא סינון ומענה הולם. יתרה מזאת, על פי החדשות האחרונות, קרוב לוודאי שגם רוסיה היתה מעורבת בהפצת (ואולי בהמצאת) חלק מאותם שקרים אודות ״מעללי הילרי״.

בעבר, אנשים שלא היו מרוצים מתוצאות בחירות נטו לטעון ש״התקשורת אשמה״. הפעם זה אכן נכון, אם כי לא התקשורת המסורתית (עיתונים, תכניות חדשותיות בטלוויזיה וכו׳) אלא התקשורת החדשה. כמובן, מדיום זה או אחר לכשעצמו הינו רק נתיב ואינו יכול להיות ״אשם״ במובן של יוזמה או מעשה הכרתי, אבל כפי שמקלוהן כתב: ״המדיום הוא המסר״. הניו מדיה – בהיותם כמעט אינסופיים, מסוגלים להעביר כמויות אדירות של תוכן (שלא כמו התקשורת המודפסת והאלקטרונית הרגילה) במהירות שיא, ומאפשרים אנונימיות לכותבי התכנים – מהווים ״חיה״ אחרת ממה שהכרנו עד כה. וכמו חיות בטבע, הפעם מדובר בהתנהגות נטולת מצפון, שאין עליה ״מפקח״ בגלל הכמות והמהירות של תופעת הפצת המידע הכוזב.

אם אין פתרון טכני או אנושי לעצור את מבול השקרים (אכן התחילו מאמצים ע״י פייסבוק ורשתות אחרות, אולם גם הן יגלו כנראה חוסר אונים), האם אנו חסרי ישועה? האם הדמוקרטיה (וניהול מדיני תקין בכללותו) תיחלש משמעותית כאשר שקר רודף חצי-אמת, בעידן אותו מכנים האמריקאים: ?The Age of Post-truth

הפתרון היחידי נמצא אצלנו האזרחים והוא נקרא ״אוריינות תקשורת״ – לימוד (פורמאלי ובעיקר תוך כדי התנסות אישית) כיצד להפריד את התבן מן המוץ. במלים אחרות, בכל הקשור לתקשורת המגיעה דרך האינטרנט בדרכים אלו ואחרות, לא להאמין עד שזה נבדק. או (אני יודע שזה לא ימצא חן בעיני רוב הצעירים בקרבינו), לחזור ולצרוך את רוב החדשות מהתקשורת המסורתית (בין בדפוס ובין באינטרנט). לא שניתן להאמין בצורה עיוורת בכל מה שכתוב/משודר שם, אבל לכל הפחות במדיה אלה ישנם שומרי סף מקצועיים אשר מנסים לעמוד על האמת לאשורה, עם כל המגמתיות שקיימת בכל אמצעי תקשורת באשר הם.

שורה תחתונה: המדיה המסורתיים הינם אמצעי תקשורת; המדיה החדשים פועלים (לרוב) כאמצעי תשקורת. ראו הוזהרתם!

* המחבר כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו

סטודנטים כותבים: גל ההטרדות והרש(ו)ת השופטת, רות מרגולין

גל ההטרדות והרש(ו)ת השופטת

מאת: רות מרגולין *

בזמן האחרון אנו נחשפים לתופעה מסוכנת המשתלט על מערכת אכיפת החוק בכל הקשור בעבירות מין. כתב המשפט של חדשות 2, גיא פלג, חשף פרשה נוספת בשרשרת פרשיות המין -  פרקליט בכיר מאוד, עו"ד אורי קורב, חשוד בביצוע עבירות מין בעובדת משרד המשפטים. בשל סירוב המותקפת לכאורה להגיש תלונה, לא הועבר התיק לטיפול פלילי. על פי הידיעה, היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הורה לבדוק באופן סמוי את המידע, באמצעות אגף החקירות במשטרת ישראל. החקירה הפלילית מוצתה בשלב זה, שכן העובדת מסרבת להתלונן, ובאין תלונה לא ניתן להמשיך בחקירה. במסגרת פעולות החקירה זומנה העובדת למשטרה פעמיים, אך סירבה להגיש תלונה או לשתף פעולה. "בנסיבות אלה המליצו המשטרה והפרקליטה המלווה מהתביעה הצבאית שאין מקום להמשך טיפול בעניין במישור הפלילי", נמסר בתגובת המשטרה.

בלי להתייחס להתרחשות האירועים ברמה הפלילית, מה שמטריד בתיאור המקרה היא העובדה שכאן דווקא עובדת משרד המשפטים -  משרד אשר מתווה את מדיניות מערכת אכיפת החוק הן בפרקליטות וגם בחקירות המשטרה, עובדת המכירה את המערכת מבפנים -  בוחרת לסרב לשתף פעולה עם רשויות החוק.

מהי משמעות הסירוב, או ההימנעות, של עובדת משרד המשפטים מלשתף פעולה הפעם? האם העובדת אינה מאמינה במערכת? האם אותה עובדת אשר עברה, לכאורה, פגיעה מינית, מבינה שההליך הוא כה מורכב וקשה, עד אשר עדיף שלא להיכנס אליו כדי להימנע מהתמודדות עם הקשיים הכרוכים בו? אינני כותבת את הדברים כביקורת על אותה עובדת. מדובר באזרחית שזכותה להגיש תלונה על עבירה שנפלה קורבן לה, או לא. לשתף פעולה, או לא. כמובן, אין בתיאור ההשתלשלות הזו משום ביקורת על אדם שיבחר שלא להשתתף במחול השדים שתלונתו עשויה לעורר. כל מי שנפל קורבן לעבירת מין – ושבחר להגיש תלונה על כך – יודע כי הגשת תלונה על עבירות מין משמעה חקירות קשות הנמשכות שעות על גבי שעות, עימותים עם העבריין, סיקור תקשורתי נרחב ופולשני, הדלפת שמו ובסיומם של אלה, הליך משפטי ממושך הנמשך כחמש שנים -  ועוד שנתיים, אם הוגש ערעור. בסך הכל שבע שנים מסויטות וקשות שבהן נאלצת הקורבן לשוב ולעסוק ברגעים האיומים, ללא יכולת לשים את האירועים בצד ולהמשיך בחיים תקינים. ואם – כמו במקרה הזה - האיש המואשם במעשה הינו  אישיות בכירה ורבת כוח, הלחצים על המתלוננת קשים אף יותר.

נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, אשר מבקר את עבודת הפרקליטות כבר קבע בדוח חמור שכתב בנושא כי יש קשיים רבים בהתמודדות הפרקליטות עם נפגעי ונפגעות העבירה וזאת כאשר הפרקליטים שבו וטענו בתוקף כי יש שיפור בטיפול. אעז ואומר: הפרקליטות איננה מסוגלת לטפל במקרי עבירות המין כבשאר מעשי העבירה. כפי שכתבתי, השפעותיה של עבירת מין על הנפגעת קשות ושונות מן ההשפעות של עבריינות אחרת על הקורבנות. החשיפה, הכניסה לפרטיות, ה'כניסה' למקומות האינטימיים ביותר, כל אלה נותרים מחוץ לקלסר על שולחנה של התביעה. האשמה איננה בהכרח של הפרקליטות. התובעים, אחרי הכל, הם עורכי דין ולא עובדים סוציאליים. ולכן, נפגעי העבירה כבר למדו שאת הטיפול בתביעות שלהם מוטב שלא לעשות במערכת המשפט המקובלת – כפי שסירבה לעשות זאת עובדת המשרד בעצמה.

הרשת החברתית ואתרים חשובים כגון "saloona", "המקום הכי חם בגהנום", "אחת מתוך אחת" כבר הפכו לזירה שמערכת המשפט לעולם לא תצליח להיות, הממלאת את הוואקום אותו משאירה הפרקליטות. די במספר עיתונאיות, מתלוננות ומתלוננים אשר יחשפו את סיפורם, כדי להניח  תשתית ראיות  אשר תחייב פתיחת חקירה. והדברים ידועים: עיתונאים אולצו לעזוב את עבודתם כאשר נחשפו מעלליהם, חברי כנסת פרשו (ואולי עוד יפרשו) כאשר נמצאו המתלוננות שלא נרתעו מפניהם. ועם זאת, ההתפתחות הזאת צופנת גם סכנה – סכנה מפני הפיכת הרשתות החברתיות לבית דין  שדה שבו נחרץ דינם של הנילונים עוד לפני פתיחת המשפט. משפט השדה המתקיים ברשת, מסוכן ביותר וההכרעה בו קשה לעתים אף יותר מפסק דין הניתן באולם המשפט. רבים מן הנאשמים ברשתות החברתיות בחרו לזנוח את המשך הפעילות הציבורית שלהם עוד קודם  שהפרטים הגיעו לפתחו של בית המשפט או לפתחה של תחנת המשטרה.

זירת הרשת מסוכנת. זו מעוררת חרושת של שמועות, מפרסמת נתונים לא מדויקים ומאפשרת משפט שדה בלי בדיקה רשויות המוסמכות לכך ע"י המדינה. אך מצד שני, האם התקשורת המסורתית אינה מסוכנת גם היא? הרי גם היא מאפשרת התפתחות של חרושת שמועות, גם בה הנתונים אינם מדויקים תמיד וגם בה בוחשים עורכי דין וחוקרים ובעלי עניין המתחרים אלה באלה בהדלפות מחדרי החקירות.

נראה כי כשל הפרקליטות בטיפולם בנפגעי ונפגעות העבירה פוגע גם במתלוננים והמתלוננות, אך גם באלו המתוארים כחשודים, כאשר המשפט יתקיים ברשת, ללא ראיות, עדים והליך משפטי תקין. המשפט יוצא מידיהם ומגיע לכיכר העיר. והכיכר – אלימה מאוד.

* המחברת הנה סטודנטית לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן