דפים

יום שני, 21 בנובמבר 2016

סטודנטים כותבים: מי מפחד מתאגיד השידור הציבורי?

מי מפחד מתאגיד השידור הציבורי?
מאת: עמרי פרץ*


תאגיד השידור הציבורי, העומד לעלות לאוויר, מניף על דגלו את האתוס המכונן "לתקן את העולם" והוא מתכוון לעשות זאת באמצעות עיתונות חופשית. מטרתו היא עידוד ומימון הפקה ישראלית ויצירה של תוכן מקורי, במקביל לגיבוש יכולות עיתונאיות עצמאיות – נאמר בסלוגן. מלבד העובדה שהוא עתיד לייצר מקומות תעסוקה לא מעטים, בין היתר לסטודנטים לתקשורת, הוא יקדם תקשורת חופשית. למרות זאת, יש מי שמתנגד להקמתו, עד כדי כך שראש הממשלה, בנימין נתניהו הצהיר בחריפות כי אם המשבר לא ייפתר - יפיל את הממשלה.
אם אכן זהו המוטו של התאגיד, יש לשאול מדוע הממשלה מוחה כנגדו, על אף העובדה שסגירתו נכון להיום תעלה למשלם המסים כסף רב. על פי ההערכה, סגירת התאגיד  עלולה לעלות 370 מיליון שקל.
האם סגירת התאגיד פוגעת בתקשורת חופשית ובחופש הביטוי, אשר אינם אלא יסודות מרכזיים לקיום דמוקרטיה? רוצה אני לטעון שכן, אך לפני שנוכל לדון בכך, עלינו להבין ולהגדיר מה היא דמוקרטיה.
קיום של מערכת בחירות חופשית לממשלה, היא חלק מהדמוקרטיה אך היא איננה מספיקה. יש צורך בקיום של דיון פתוח. על פי ערך הדמוקרטיה הדיונית, האזרחים בחברה צריכים לקיים דיון ציבורי חופשי לפני שהם ניגשים לממש את זכותם להצביע בבחירות. כלומר, לא מספיק לשלשל פתק לקלפי. על האזרח להיות מעורב בדיון, ויכוח, שיח פוליטי הבאת ראיות ושכנוע. העיקר אינו בהכרעת הרוב, אלא בדיון שקדם לה והוביל אליה. תוך כדי דיון מתגבשות דעות.
אין דיון – אין דמוקרטיה. אם התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אזי עליה להציג את כל הדעות בקשת הפוליטית הרחבה. אם לא את כולם אז לפחות לנסות לכסות את רוב הצבעים בספקטרום. אנו רואים כי במקרים רבים אירוע מסוקר מנקודת מבט אחת, אותה בוחר הגוף המשדר. לכל ערוץ שידור יש את המוטו המסוים שלו והוא בדרך כלל גם המוטו של הגוף האחראי למימון שלו. על מנת להגיע להכרעה בנושא מסוים, יש לבחון אותו מנקודות מבט שונות. יש להושיב שני אנשים ממקומות שונים בחברה, ובעלי דעות מנוגדות ולתת להם לדבר.
ישנו קושי נוסף בלקיים דמוקרטיה בסגנון האתונאי,עם התרחבות האוכלוסייה והתפתחות הקדמה, וכאן התקשורת נכנסת לפעולה. יש לה מספר דרכים בהם היא יכולה לשתף את האזרחים בפוליטיקה. אחת מהן, ואולי היעילה ביותר לחשוף את האזרח לדעות שונות, ולתת לו הרגשת מעורבות, היא באמצעות תכניות אירוח – "טוק שואו פוליטי". תכניות שהפכו לציפור נדירה בנוף הטלוויזיוני של ימינו.
אזרוק אתכם לשנת 92'. בתכנית "פופוליטיקה". יכול היית לצפות באביב גפן, זמר מחאה שמאלני, מסב לאותו שולחן הפאנל עם רבנים. בתכנית התארחו אמנים, אנשי רוח, משוררים, סופרים וגם פוליטיקאים ושאר אנשים משכילים. אך יותר מהכול היה בה דיון. נושאים חשובים ובוערים הועלו על סדר היום. יתרה מכך, היה עימות וחיבור בין שני הצדדים אותם הדיכוטומיה מקפידה להפריד.
באחת התכניות, בארבעה במאי 1994 שודר דיון בהשתתפות פרופ' ישעיהו לייבוביץ', על הסכם השלום שנחתם עם הפלסטינים באותו יום בקהיר. בדיון נכחה גם גילה אלמגור שהקריאה את מילותיו של שיר זמני מאת יהודה עמיחי: "זרקו הבל, זרקו את האין \\ עד אשר יתעייפו הידיים \\ ותתעייף המלחמה \\ ויתעייף אפילו השלום ויהיה".  באותה שעה ישב מולה מרואן ברגותי, אשר נידון על ידי בית המשפט לעונש של חמישה מאסרי עולם על מעשי טרור בהם נרצחו ישראלים רבים. בתכנית אחרת על דיון נוקב בנושא של גירוש פעילי חמאס מהארץ, התנצחו  פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ודדי צוקר, מטעם מפלגת מרצ (לימים מייסד ארגון בצלם).
בשנים בהן שודרה התכנית, היו אנשים שראו בה פופוליזם זול ונמוך ואף סוג של דמגוגיה, משום שהטונים של חברי הפאנל הרקיעו שחקים. בשיאם של הדיונים נרשמו אף צעקות, מריבות ואף עזיבתם של חלק מהמשתתפים את התכנית. אך כל ציניקן יסכים שקשה ליצור דמגוגיה כאשר יושב מולך אדם המתנגד לדעותיך.
התקשורת זקוקה ליותר מפגשים מן הסוג הזה, ופחות תכניות ריאליטי. רק במפגש שמתרחש בשידור חי בין אנשים מצדדים מקוטבים ניתן להגיע להכרעה מי צודק. רק כך ניתנת האפשרות לצופה לבחור במי הוא מצדד ובאיזה צד הוא תומך. תכניות ריאליטי הן אמנם "לחם ושעשועים" אך הן הופכות אותנו למנומנמים ביחס לפעילות הפוליטית במדינה.
ההפך מדמוקרטיה זה לא רק דיקטטורה, משום שהחיים אינם כמו בסרט, שחור ולבן. יש שלבים רבים לפני שמגיעים לדיקטטורה כפי שאנחנו מכירים מהמאה ה19. פגיעה בדמוקרטיה היא הגבלת השיח. היא חסימת הדיון הציבורי. היא חסימת כלי התקשורת. כאשר התקשורת נתונה למרותו של הממשל, היא אינה אלא השופר שלו. היא לא תיטיב לבקר אותו. ויום אחד אנחנו נתעורר ולא נבין איפה אנחנו נמצאים. אם ברצונך להבין מדוע רוצים לסגור את התאגיד, עליך לשאול את השאלה הנכונה, והיא "מי ירוויח מצמצום החופש התקשורתי במדינת ישראל?"
צ'אפלין הגדול היטיב לנסח זאת בסרטו "The Great Dictator". "לכן בשם הדמוקרטיה הבה נשתמש בכוח הזה, הבה נתאחד ללחום למען עולם חדש, עולם הגון, שייתן לאדם את הסיכוי לעבוד, שייתן עתיד לצעירים וביטחון לעת זקנה... כעת הבה נילחם להגשים את ההבטחה, נילחם לשחרר את העולם, לסלק את המחסומים הלאומיים, את תאוות הבצע, את השנאה ואת חוסר הסובלנות. הבה נילחם למען עולם של תבונה, עולם בו מדע וקדמה יובילו לאושרם של כל בני האדם."
עוזי בנזימן, מי שנמנה עם מקימי כתב העת "העין השביעית" אשר מרבה לבקר את התקשורת, סוקר באופן שיטתי את תגובתו הקיצונית של נתניהו לתחקיר של אילנה דיין בתכנית 'עובדה'. הוא טוען כי נתניהו מטה באופן גורף את דבריה של דיין, וממסגר אותם באופן הנוח לו. במילים אחרות, נתניהו מוציא את דבריה של דיין מהקשרם.
דוגמא לכך, מדבריו של נתניהו בתגובתו לתחקיר עובדה: "רק לפני שבועיים הכריזה [דיין] מלחמה נגד ראש הממשלה" כשאמרה: 'אנחנו חייבים לנהל את המאבק הזה כמו שלא ניהלנו אף פעם מאבק'. אמרה וכעת עושה".
לאחר מכן, מביא בנזימן את דבריה של דיין בהקשרם המלא:
"לא מזמן נתקלתי בציטוט שמיוחס לג'ורג' אורוול, אין לי מושג אם זה באמת הוא אמר את זה, אבל זה די מתאים לו: 'עיתונות משמעה פרסום של מה שמישהו אחר לא רוצה שיפורסם. כל השאר זה יחסי-ציבור'. החברה הישראלית לא צריכה יחצנים, אבל היא זקוקה לעיתונות חופשית, בועטת, והיא חייבת שיהיה לה שידור ציבורי נקי, ערכי, בדיוק כמו זה שהתאגיד אמור להיות. ואם היינו צריכים הוכחה לזה – נתתם (אתם, השלטון) לנו אותה בשבועות האחרונים. ואם אנחנו, עיתונאי ישראל, באמת חפצי חיים, אנחנו חייבים לנהל את המאבק הזה כמו שלא ניהלנו אף מאבק אחר אף פעם – בסולידריות, בחברות ובאומץ. ובלי פירור אחד של ייאוש".
בחרתי דווקא בציטוט זה משום שהוא נאמר על ידי דיין בכנס חירום בתל אביב שמטרתו היא למנוע את הפגיעה בתאגיד השידור. לא קשה להבחין כי היא איננה מכריזה מלחמה ישירה בראש הממשלה ובפמלייתו, אלא יוצאת בקריאה להקמת עיתונות חופשית בצורת התאגיד. למרות זאת בחר ראש הממשלה לתייג אותה כשמאלנית קיצונית, וכמי שמנסה בכל דרך להתנגח בו.

אז האם כאשר התקשורת מעבירה ביקורת על השלטון, היא מיד שמאלנית קיצונית - או שמדובר במניפולציה תקשורתית? האם עיתונאית מוערכת המעבירה ביקורת על הממשל היא מיד אוייבת הממסד? ומי ישמור על הדמוקרטיה אם ימשיכו להשתיק את התקשורת?

* המחבר הנו סטודנט שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

2 תגובות:

  1. עמרי, אהבתי את כתיבתך הקולחת והמעניינת. ניחן שהנושא אכן חשוב לך, כמו גם לכולנו.
    עלה והצלח.

    השבמחק
  2. עמרי, אהבתי את כתיבתך הקולחת והמעניינת. ניחן שהנושא אכן חשוב לך, כמו גם לכולנו.
    עלה והצלח.

    השבמחק