יציאה לפגרת הקיץ

יציאה לפגרת הקיץ

מערכת בר דעת מכריזה בזאת על הפסקה זמנית.   הפוסטים והפרסומים בבלוג בר דעת יתחדשו לאחר החגים, עם תחילת שנת הלימודים החדשה במוסדות האקדמיים.

בברכת קיץ צונן, בטוח ונעים!

חברי מערכת בר דעת

צילום: עמרי פרץ

סטודנטים מסכמים (3) מה אתם באמת רוצים? הדרך לקבלת התואר הראשון

               מה אתם באמת רוצים? – הדרך לקבלת התואר הראשון

מאת: אסף ניסן*

                                         

מה אתם באמת רוצים? מה כ"כ מעניין בתקשורת? למה לקחת תואר שתסיימו בו בלי עבודה? אתם זוכרים את השאלות האלה ששאלו אתכם בתחילת התואר? ובכן, אותי שאלו על כך כל הזמן ובמיוחד לקראת סוף התואר. הרי סטודנט חייב ניסיון מעשי, איך אתה יוצא מבר אילן ללא ניסיון? ללא הכשרה? תקראו את הטור הבא ובסוף תקבלו תשובה.

את הסיפור שלי התחלתי לפני 3 שנים כשכף רגלי נחתה לראשונה בבר אילן, בשיעור הראשון שלי בשעה 10 כסטודנט לתקשורת וערבית. הייתי צעיר, בשוק, לא מבין מה הולך מסביבי ולא בטוח אם אני מוכן לתואר שידרוש ממני ימים ארוכים ושעות קשות - אך מהר מאוד גיליתי שאני בסביבה טובה, אנשים טובים וחברים שאיתם זכיתי להמשיך ל-3 שנים. בסמסטר ב' גיליתי את הקסם שנתן לי את הרצון להתחיל להשקיע: הרדיו. במשך סמסטר שלם עבדתי על תכנית ששמה היה תרבות יום ג'. התוכנית שודרה תמיד ביום ג' ועסקה במוזיקה וביוצרים צעירים, אבל בעיקר נתנה לי קצת תובנה על מה אני רוצה לעשות הלאה. בקיץ בין שנה א' ל- ב' פנו אליי מביה"ס לתקשורת ומהמרכז לתקשורת בינ"ל עם הצעה להגיש בקשה למלגת מצטיינים. לאחר לבטים רבים אמרתי לעצמי טוב, מה יש לי להפסיד?  ובכן אני שמח לספר שמאותו רגע באמת התחלתי מסלול חדש בחיי. כשנכנסתי למלגה אצל רועי דואני ורעות ירושלמי-וולף מהמרכז לתקשורת בינ"ל, ביקשו ממני להתחיל לעבוד על דף הפייסבוק בערבית של המרכז מאחר שהבינו את חשיבות הקשר עם העולם הערבי. הסכמתי לכך וקישרו אותי עם שני חברי מרכז, ד"ר אדי כהן ומר גולן ברהום, שהם כותבים ומכינים סרטונים בנושא דיפלומטיה ציבורית והעולם הערבי. מאותו רגע והלאה התחלנו לעבוד ביחד על תכניות גדולות – קמפיינים בנושא הכחשת שואה בעולם הערבי, הכרה בשואה הארמנית, דאגה למורשת וההיסטוריה של יהודי ארצות ערב, ולבסוף בקיץ 2015 הקמנו ביחד עמותה ששמה 'פורום קדם למזרחנות והסברה'.

אך זה לא הכיוון היחיד שנפתח ובזכותו הרווחתי ניסיון בעבודה. בתחילת שנה ב' קיבלתי הצעה לעבוד כמתרגל בסדנת רדיו לתכנית הבינ"ל תחת הנהגתו של מר אהוד גרף, כן אותו אהוד גרף מגל"צ. מפה לשם מצאתי את עצמי ממשיך לכיוונים שונים כגון הגשת פינת רדיו דרך סקייפ בדרום אפריקה, מגיש תכניות ברשת א' בנושאים שונים. המשכתי לעבוד עם אנשי תקשורת שונים ולהכיר את המקצוע בצורה יסודית. כמו-כן, התחלתי לעבוד במערכת הבלוג 'בר-דעת' כעורך תחת שרביטה של ד"ר תיקי בלס -  מרצה לתקשורת ומנהלת הבלוג. בסמסטר האחרון זכיתי להגיע גם לדוברות של בר אילן ולעבוד תחת שרביטו של דובר האוניברסיטה חיים זיסוביץ'.

אז מה אני יכול לענות לכל השואלים? הכל מעניין: החיים שלנו ומה שקורה במדינה. איך אפשר בלי לדעת מה קורה? למה שלא אמצא עבודה אם קרעתי את התחת? אצליח בלי שום חשש בזכות הניסיון ובזכות ההזדמנויות שרועי ורעות נתנו לי. ארצה להוסיף פה בסוף תודה רבה למרכז לתקשורת בינ"ל על הכל ומאחל לכולכם לראות הכל בעיניים חדשות ולקחת כל הזדמנות שתבוא כי אי אפשר לדעת לאיפה תתקדמו בחיים...

*המחבר הנו חבר מערכת בר דעת מיום הקמת הבלוג. בשנה"ל תשע"ו סיים לימודים לתואר ראשון, בתקשורת ובערבית, באונ' בר אילן.

סטודנטים מסכמים: (2)רטרוספקטיבה של בוגרת תואר ראשון - שלא נפסיק לחלום

שלא נפסיק לחלום

מאת: רוני גלם*

                                                    

ה-13 באוקטובר 2013, יום ראשון, השעה 6:00 בבוקר, יבנה. אני מחכה לחברה על-מנת שנסע יחד באוטובוס, שתינו יורדות באותה תחנה אך למטרה שונה – היא לתחילת שבוע חדש כקצינה ותיקה ואני כסטודנטית (כשעוברת בי המחשבה שאצטרך להתרגל למעמד החדש).

השעה 7:00, בלב דופק נכנסת דרך שער 40 (מי ידע שבעצם זה "שער אונו"), הולכת ישר, בתקווה שהחולצה במקום ושהשיער לא התבדר ברוח, נחושה להגיע לבניין 604 שבאותם רגעים נדמה היה שהחביאו אותו מתחת לאדמה. את שש המדרגות המובילות ל"קופי טיים", בצמוד ל"מפעיל", הצלחתי לשרוד בנס אחרי שלא שמתי לב לקיומן ונחתי לפתע על הארץ. איכשהו המשכתי ללכת ישר, נכנסת לבניין 604, שיעור אנגלית.

פגשתי את החברה הראשונה לתואר ומי ידע אז שהחברות שלנו תתרחב מאז, כמה נחווה יחד, כמה נגלה, כמה נתאכזב, כמה נשמח, הרי השבוע הראשון היה כל כך נורא.
הזמן עשה את שלו, זכיתי לפגוש בהזדמנויות בלתי פוסקות, באנשי עשייה וחברה, באנשי רוח ודעת, בלוחמים מלאי אהבת הארץ, באנשים יצירתיים, בדעות שונות משלי, בעולמות חדשים.

השנה הראשונה שחלפה ביעף בשילוב שיעורי מבוא, סדנת דיפלומטיה ציבורית של המרכז לתקשורת בינ"ל, הקמה של קהילת בוגרים לבית הספר, פגשנו מרצים מעבר לכל דמיון, חווינו את המבחן הראשון, ואת המבצע הצבאי האחרון.

השנה הראשונה הסתיימה והשנייה כבר התחילה וזכיתי לפגוש אנשים מעבר לים , להיות שותפה לכנסים, לצלול לקהילת בוגרים ולגלות עולם שלם שמחכה מעבר לאופק. בין אפצ'י לסיפור הגיעה שנה ג'.

השעה הייתה 6:00 בבוקר, יום א', 18 באוקטובר 2015, יבנה. המתנתי לאוטובוס לבד אך מלווה בהודעות ווטסאפ, מתרגשת כמו ביום הראשון וסקרנית לגלות מה טומנת בחובה השנה החדשה.

באותו היום כתבתי שאפשר לראות את האוניברסיטה כארץ של אפשרויות והזדמנויות, בין אם בהפסקה ובין אם בשיעור, בחומר לימוד או במפגש עם חברים שמקרבים אותך לפגוש את עצמך. אז, הייתי בפתחה של השנה האחרונה לתואר הראשון וחשבתי שהאירוע המרגש ביותר המצפה מעבר לפינה הוא היום האחרון ללימודים. מה כבר יקרה באמצע?

הגענו ליוני ופתאום זה קרה, המחשבה על אוקטובר 2015 עוררה רגשות מעורבים של שמחה, סיפוק, החמצה וציפייה מציפים את האוויר בתהייה איך הספקנו כל כך הרבה בשנה אחת. לפגוש אנשים חשובים, להתמחות במשרדים, לרכוש חברים חדשים, להפיק יריד תעסוקה, כנס של מודל האו"ם בארץ ולטוס עם משלחת מודל האו"ם לחו"ל, לפגוש טורקים, צרפתים, אנגלים, איטלקים, סינים, מצרים.כל כך הרבה הפתעות המתינו בין בניין הנדסה לחינוך, בין מדעי החיים ליהדות תוך לימודי תקשורת ומדעי המדינה.

זכיתי לפגוש את החברים הכי טובים שלי (החדשים שלתמיד ואלה שמאז ולתמיד), למדתי שמרצה זה לא רק ציון, שהחיים והחיים באקדמיה הם בעצם אותו דבר, שאם אוהבים אז לא צריך לחפש אהבה.

ב-21 ביוני 2016, בלב דופק נכנסת דרך שער אונו בהליכה מהירה ישר, נחושה להגיע. המדרגות שנראו כל כך מאיימות לפני שנתיים ו-8 חודשים כה מוכרות, עברתי אותן כל כך הרבה פעמים בדרכים שונות – בנסיעה, בריצה, בדילוג, בהליכה, ביחד, לחוד, עם חיוך, עם דאגה, עם אכזבה, עם אהבה, באהבה. פרפרי החששות שהסתובבו בבטן לפני שנתיים התחלפו בפרפרי התרגשות מלאי חוויות, צידה לדרך וחלומות להמשך.

*המחברת הנה חברת מערכת בר דעת מיום הקמת הבלוג.  בשנה"ל תשע"ו סיימה לימודים לתואר ראשון, במחלקה למדעי המדינה ובביה"ס לתקשורת, אונ' בר אילן.