סטודנטים בתקשורת: ריקוד הדבקה המנצח בבר אילן. איתי גלינר

ריקוד מנצח: סטודנטים מכל המגזרים רוקדים יחד דבקה

ריקוד מנצח: סטודנטים מכל המגזרים רוקדים יחד דבקה

איתי גלינר הצליח לתפוס רגע ישראלי מרגש: סטודנטים יהודים וערבים רוקדים יחדיו את ריקוד הדבקה המסורתי בבר-אילן. הוא צילם, העלה לרשת - והשאר היסטוריה. צפו בסרטון המקסים

בשבוע שעבר סחף את הרשת סרטון וידאו קצר של עשרים שניות, שחימם את ליבם של רבים. בסרטון נראים סטודנטים יהודים וערבים מאוניברסיטת בר-אילן, רוקדים את ריקוד הדבקה המסורתי. תפסנו לשיחה את איתי גלינר, סטודנט שנה שנייה למדע המדינה ותקשורת בבר-אילן, שצילם את הסרטון הויראלי - שיספר לנו איך הצליח לתפוס את הרגעים שריגשו רבים - ולמה למעשה אנחנו כל כך מתרגשים מזה.

"הגעתי אל הרחבה באיזור משפטים רק בגלל ששמעתי מרחוק את המוזיקה ורציתי לראות מה קורה - ונשארתי כי אהבתי את מה שראיתי. לרגע אחד, ערבים ויהודים (גברים, נשים, חילוניים ודתיים), רוקדים ביחד; ברקע, קהל שמוחא כפיים בקצב המוזיקה כי הוא נהנה מהמחזה הייחודי. לא משנה איפה הדעה שלך נמצאת, אי אפשר היה שלא לשחרר אנחת רווחה; להעלות איזה חיוך. רגע קטנטן - לפעמים זה כל מה שצריך במציאות מורכבת כמו שלנו".

גלינר הבין שיש כאן רגע מיוחד והחל לצלם. "בגלל שריקוד הוא לא הצד הכי חזק שלי ולמרות שכבר הייתי צריך לחצות חצי אוניברסיטה בשביל להגיע בזמן להרצאה הבאה - החלטתי לצלם ולהעלות את הסרטון בטוויטר. למה דווקא בטוויטר? כי שם מתחולל קרב מתמיד על פניה של מדינת ישראל ומרגישים בחסרונו של הציבור הישראלי. האמת, לא דמיינתי שהסרטון יהפוך להיות ויראלי". הסרטון של גלינר הכה גלים ברחבי הרשתות החברתיות וצפו בו כמעט 350,000 איש, בין השאר דרך ארגון ההסברה הפופולרי StandWithUs.

"בינינו? שמחתי. לא בגלל שזה "שלי". עם כל הכבוד, כולה צילמתי, כן? באותה מידה זה היה יכול להיות צילום של כל אחד אחר מאותו אירוע, והיו. ואם כבר בכבוד עסקינן - אז הוא מגיע למי שאירגן את האירוע ורקד שם".

גלינר מספר שהוא שמח למראה הרוקדים משתי סיבות: "ראשית, כי גיליתי שלא רק אצלי עלה חיוך קטן, ושנית, עד כמה שאני לא אוהב את המונח "הסברה", הסרטון הזה עשה עבודה נפלאה בתחום. איפה עוד ריקוד כזה יכול לקרות בעולם כולו, אם לא כאן, אצלנו ועוד באוניברסיטה עם ציביון דתי מובהק כמו של בר-אילן? סרטון כזה של קירוב לבבות המאגד בתוכו את המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, מהווה תשובה מנצחת, מיני רבות, לטענות שקריות על אפרטהייד שאוהבים להפיץ עלינו ברחבי העולם ולאחרונה גם מבית.

בדיעבד הסתבר לי שהסטודנטיות והסטודנטים הערבים התאמנו במשך כחודש לביצוע הריקוד, כדי שיוכלו ללמד את הריקוד. המטרה שלהם, מעבר ל-לעשות שמח, הייתה להכיר ולשקף את התרבות שלהם. אחת מהם, היבה, רשמה שהיא מאוד גאה על כך שהם הוציאו את היוזמה לפועל, שאיחדה יהודים וערבים יד ביד". 

על אף המציאות הלא פשוטה בישראל, אין ספק כי נקודות אור שכאלה, מצליחות לגעת בלבבות רבים. "אני לא נאיבי", מוסיף גלינר, "אני יודע שהריקוד לא פתר ולא יפתור את כל הבעיות שקיימות בחברה הישראלית, אליהן הדרך לפתרון עוד ארוכה. אבל חשוב לזכור שכמה רגעים של שפיות – מעולם לא הזיקו לאף אחד וש"הדבר החשוב בעולם איננו היכן אנו נמצאים, אלא באיזה כיוון אנו נעים", כמו שאמר אוליבר ונדל הולמס".

המחבר: ניצן סניור שניאור | Love Israel | פורסם לראשונה במאקו ביום 18/04/16 09:29 

לצפייה בסרטון ולהתרשמות מהריקוד המתוקשר אנא לחצו על הקישור הבא:

http://www.mako.co.il/special-love-israel/articles/Article-ef196114e082451006.htm

סטודנטים כותבים: בין עבדות לחירות- מבט מרגש על החיים

בין עבדות לחירות

מאת:  עדי לויץ*

                               

עבדות. האסוציאציה הראשונית שלי לוקחת אותי אחורה כמה עשורים, לתקופות פרימיטיביות בהן החזק שלט בחלש, והורה לו בפקודה ובכוח הזרוע את המוטל עליו לעשות.

כיום העבדות מסתתרת בפנים אחרות. רבי יהודה הלוי טען;

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם                                                                   

עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ

"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

האם אנחנו חופשיים? אולי אנו דווקא עבדים באופנים שונים?

בעידן המודרני, עתיר הטכנולוגיה, אנו נתונים בידי מסכים ומחויבויות תובעניות אשר גורעים מאתנו רגע לעצמנו. מה אנו רוצים, מה משמח אותנו? אנו מקדישים אינספור ימים ברדיפה אחר יעדים חומריים- כסף, מכונית יפה, קניית דירה, חופשה טובה. אולם כמה אנו מקדישים לאלוקות שבנו, למימוש הפנימיות שלנו ולרוח שבתוכנו. לשם מה אני קמה בבוקר, מה נותן לי השראה והאם אני אוהבת את מה שאני עושה?

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה בחירות; הנאמן לעצמיותו- בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני האחרים- הוא עבד" (הרב קוק)

לפני שישה שבועות נולדתי מחדש. לקיתי בדלקת ראות ושפעת חריפה, שבעקבותיה הרדימו והנשימו אותי במשך 12 יום. תקופת הרדמה זו היוותה עבורי את העבדות הפרטית שלי. נשלטתי ע"י מכונות מכשירים ורופאים. נשללה ממני העצמאות והדעת. הייתי כלואה בתוך עצמי, בעולמות לא ברורים. במהלך הירדמותי שאלתי כל הזמן- איפה אני, האם אני חיה או מתה. יש לי ידיים, רגליים, ראש? מה נשאר ממני? מצד אחד לא מתתי, אך גם לא חייתי. לא היה לי ברור איפה הייתי.                                                                                                          

חלמתי חלומות וחזיתי מראות במהלך הירדמותי. ראיתי את עצמי על שולחן הניתוחים, הרופאים והאחיות נלחמים על חיי ולבסוף קובעים את מותי. לפתע, כמה רגעים לאחר מכן, התחלתי להקיא. הרופאים החליטו לנסות להחיות אותי, ואז חזרתי לחיים. זה היה המראה האחרון שזכור לי לפני שפקחתי את עיני.

מרגע ההתעוררות הגוף והנפש עוברים תקופת ביניים, מעין הליכה במדבר עד שמגיעים להר סיני. הגוף לא יודע איך לתפקד, תחושת חוסר אונים ממוגבלות תנועה ואכילה עצמאית. נדמה שתישאר כך לעד, וכל דקה שעוברת נדמית כנצח. התלות באחרים לצרכים בסיסיים, וחוסר היכולת להביע את עצמך במילים כי לא יוצא קול במשך כמה ימים. אולם כל יום שעובר הוא עולם שלם. היציאה מעבדות לחירות הייתה עניין של שבועות. לאחר שהתעוררתי הזהירו את אמא שלי שאצטרך שיקום ארוך. אמרו שיקח זמן עד שאזיז את הידיים, אתחיל ללכת ולהיות ניידת. וכנגד כל הסיכויים, בוקר למחרת ברגע שאמי נכנסה לטיפול נמרץ נופפתי את ידיי אל על במרץ והתרגשות. בזכות האמונה נגאלו ישראל ממצריים, ובזכות האמונה עתידין להיגאל. המפתח ליציאת מצריים היה נתון באמונה. ללא אמונה עם ישראל לא היה מצליח לצאת ממצריים. עבדות מהווה לא רק מציאות פיזית אלא נפשית ומהותית. ההרגל להיות נשלט וחסר זכויות. בהיעדר בחירה חופשית, העבד לא יעלה על דעתו לבחור לצאת ממצבו. אולם יציאת מצריים אכן קרתה. עמ"י הצליח לעשות את המעבר הזה מעבדי בני אנוש לעבדי אלוקים. אדם הלוקה באמונתו, לא יצליח לצאת ממיצרו. כשמפסיקים להאמין, אז בעצם מתייאשים ומשלימים עם המציאות.

"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צב', ג'(. אמונה נמדדת  דווקא בזמנים הקשים. בימים שהכל נראה אבוד, והתקווה חומקת ואוזלת. הלא נודע מהווה מציאות של חושך וקושיה.

חלק גדול ממה שהחזיר אותי לחיים ושמר על שפיות הסובבים אותי היה האמונה שאבריא. להוריי היה ברור שאצא מזה בחיים. לא רצו להעלות על דעתם סוף אחר לסיפור. חברה טובה פרסמה פוסט על הקיר שלי : "רגע לפני שעדי תתעורר ותצחק על כולנו שכל כך דאגנו, נא התפללו לרפואתה".  הידיעה שמה שיהיה יקרה לטובה, אך עם זאת התקווה שהמציאות היחידה היא חירות והחלמה.

זכיתי להיוולד מחדש. להתחיל מהתחלה. מעין הזדמנות שנייה לחיים על פני האדמה. מרגישה שקיבלתי את החיים במתנה, ועליי לבחור את "מסלול הנסיעה" שלי מחדש. כולי תקווה שאממש את החיפוש האמיתי אחר חירות, ולא אפול למיצרי עבדות כובלים. תמיד אלך אחר האמת שלי, ללא דאגה מה יחשבו אחרים.

בברכת פסח מלא בחירות ואמונה,

עדי לויץ.

* המחברת הנה סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן 

סטודנטים כותבים: המדינה האסלאמית בחסות האינטרנט

המדינה האסלאמית בחסות האינטרנט:

"חרב פיפיות" או "פגיון"?

מאת: שחר קליימן*

  

אביב, 2015

מקיץ 2014 אנו עדים לשימוש הנרחב של ארגון הטרור "דאע"ש" באינטרנט. בדפי טוויטר, בפייסבוק, בסרטוני יוטיוב, בהעברות כספי כופר של מדינות אירופה דרך הרשת ובמגזין מקוון. מדוע ארגון הטרור האסלאמי-פונדמנטליסטי, החותר לשוב לימי הזוהר של האסלאם, משתמש באינטרנט - כלי תקשורת מערבי, נס הפלורליזם ומהפכת המידע?  מה מקשר בין הארגון שצמח בחצר האחורית של עיראק המתפוררת ומבקש לכונן את מוסד הח'ליפות המוסלמית מהעבר, לבין כלי התקשורת שמסמן את העולם החדש? אם נבחן את מאפייני סוגי התקשורת ההמונית והבין אישית, כמו גם את הטיות האינטרנט לזמן ולמרחב. נוכל להבין את התופעה דרך המשקפת התקשורתית.

מאפיינים של סוגי תקשורת בין אישיים והמוניים של האינטרנט, כפי שתיארם כספי (1993), מאפשרים לארגון הטרור לפעול ביעילות כדי להשיג את מטרותיו. כפי שמתבטא במימד הבין אישי, האינטרנט יוצר מערכת יחסים התלויה בצרכים של דובר הארגון, ושל כל אחד מהפרטים התומכים בו או נסחטים על ידו. הוא יוצר יחסים ראשוניים של אויב ומתנגד או מנהיג ותומך, ומתבטא בספונטניות מבוקרת. למשל, באחד הסרטונים הרוצח פונה ישירות לנשיא ארה"ב: "זהו אזרח אמריקני של מדינתך אובאמה...". בנוסף, המשוב המיידי יוצר תנאים נוחים לגיוס כוח אדם וצבירת הון. המסרים שעוברים בקונטקסט הסרטונים ושפת הגוף תורמים יחד להוספת נדבכים המחזקים את המסר. מאפייני התקשורת ההמונית המתבטאים באינטרנט מעצימים את היקף ההשפעה. היכולת להגיע למספר בלתי מוגבל והטרוגני של נמענים באופן פומבי. האנונימיות של הקהל, ובמידה מסוימת של המוען, מאפשרת הקטנת סיכון. לפיכך התוצאה היא מימוש יעדי תפיסת העולם תוך מקסימום תפוקה ומינימום נזק. המטרה מקדשת את האמצעים.

אולם כל זה אין זה עונה על השאלה מדוע אימץ מלכתחילה הארגון את האינטרנט, אמצעי מערבי שיכול לכאורה להשחית את מידותיו של המוסלמי ביצר ובדעת? השערתי היא שההטיות לזמן ולמרחב, כפי שתיארם איניס (2008), המתבטאות באינטרנט, תאמו את יסודות הארגון ויעדיו. במימד הזמן, האינטרנט מאפשר חזרה לשורשיו של האסלאם הקדום באופן בלתי מתווך. אם ארגון הטרור שואף לטהר את האסלאם לפי הסטנדרטים המחמירים ביותר, כמו בחוגים פונדמנטליסטים אחרים, האינטרנט מנגיש את הטקסטים של הקוראן והחדית' לכל דורש. לפיכך הפונדמנטליזם האסלאמי החותר ליסודות הדת מוצא ביטוי בהטיה זו. במימד המרחב, האינטרנט נפוץ וחינמי ברחבי העולם המפותח ובמרכזים העירונים בעולם המתפתח ((Curran 2012. כך למעשה, הוא לא משמש כחרב פיפיות, אלא כפגיון המופנה ממרכזי השליטה של הארגון בעולם הערבי לכיוון העולם המפותח ומרכזים עירוניים אחרים בעולם המתפתח. כך הוא שמר על בסיס כוח יציב. קרי: שבטים סונים מאזור המדבר ממזרח סוריה ומערב עיראק שלא חשופים להשפעות האינטרנט וזיקתם הדתית לא מעורערת על ידו. זאת בניגוד לקהל בעולם המפותח והעירוני, שחשוף למסרי הארגון כל העת. פרט ללא זהות, יכולת כלכלית ומערכת ערכים חזקה יתפתה להצטרף לארגון. יעד זה מגובה בשאיפה של הג'יהאד האסלאמי להתפשט לכל העולם. מכאן אפשר לשער שהארגון לא רק רואה באינטרנט אמצעי יעיל שהמטרה מקדשת, אלא כזה שתואם את תפיסתו ויעדיו.

לאור החשיבות הגדולה שמייחס הארגון לאינטרנט זוהי גם נקודת תורפה מרכזית אצלו. פגיעה באינטרנט יכולה לשבש את גיוס התקציבים, המשאבים, כוח האדם והפצת המסר. כלומר, דרך האינטרנט ניתן לעקוב אחר תהליכי הגיוס, לאתר מדינות שקונות ממנו נפט ולפעול בהתאם. אם כך, מדוע לא פועלות ארה"ב ובנות בריתה בדרכים אלו? למעשה, דווקא סביר שהן אכן פועלות כך  במידה מסוימת. אולם מאפייני האינטרנט מקשים על פגיעה ממשית ללא מאמץ בינלאומי נרחב. זאת בגלל אנונימיות, מרכזי שליטה רבים, המהירות שבה תוכן נמחק מאתר או הפומביות שמקשה להצביע על מגויס נתון. שנית, מאפייני האינטרנט מצמצמים את עוצמת התגובה: ההוצאה לפועל של הפצת סרטון שיגיע למהדורות העולמיות, פחות מסוכנת ויקרה מתכנון מגה-פיגוע בארה"ב שיעלה מיד לכותרות. אירועי "האחד עשר בספטמבר" תוכננו במשך זמן רב, גבו קורבנות רבים ובגינם ארה"ב יצאה למלחמת חורמה נגד אל-קאעידה. מאידך, הסרטונים לא החישו הנחתת כוחות אמריקאים על אדמת סוריה או תגובה בינלאומית הולמת. שכן אין לארה"ב כיום "אינטרס מיידי" לצאת למלחמה כוללת בגלל הוצאה להורג של מספר שבויים. אך מי ערב לכך שאירועי "האחד עשר בספטמבר" לא יחזרו שנית?

אביב, 2016

בשנה שלאחר מכן, אירופה הוכתה בפיגועים גדולים בפאריס ובבריסל, ועודנה נמצאת תחת איומים לפיגועים נוספים. עם זאת, "המדינה האסלאמית" נמצאת כרגע בנסיגה לאחר תבוסות שנחלה מול הכורדים וצבא אסד בסוריה ובעיראק, שהסתייעו בהפצצות אוויריות של ארה"ב ורוסיה. אך אם נחזור לנושא המרכזי: האם אחרי כשנתיים הפגיון האינטרנטי הפך לחרב פיפיות? טוויטר ופייסבוק החלו לסגור דפים המזוהים עם ארגוני טרור, אך זה מעט מדי ומאוחר מדי. לאור המאפיינים של האינטרנט שמנינו לעיל זו נראית יותר ויותר כמו משימה בלתי אפשרית. אולם, דווקא במישור התוכן מסתמנת התפתחות משמעותית: דף סאטירי על דאע"ש בפייסבוק השם את הארגון ללעג ולקלס. הבלוג "ערב סנסור" מסקר בזמן האחרון את הדף  בו מוצג "הביג-דאדי שואו" (על משקל שמו המאומץ של "החליף": אל-בגדאדי), אנימציה קומית על טיפשותם של אנשי הארגון, המשמשים לעתים קרובות כבובה של משטרים ערביים מושחתים. אחת הדמויות למשל היא דיפלומט ערבי בחליפה ועם מזוודה, הנושא דברים חסרי משמעות. בפוסט אחר פורסמה רשימה שכותרתה "כולכם באש" המונה את כל הכופרים שעל פי דאע"ש יש להרוג. רמז: כולם, כולל את עצמם. ביטוי למלחמתו חסרת ההיגיון נגד החברה האסלאמית עצמה. לא ברור עדיין מהם ממדי התופעה (הדף כשלעצמו זוכה להצלחה של כמאה שישים אלף עוקבים), אבל ההאשטג  דאע"ש בערבית כולל המון סרטונים ופוסטים השמים את הארגון ללעג בעצמם. לפיכך אולי מדובר בנקודת מפנה בשדה הקרב הרעיוני של האינטרנט, "הפגיון" של "המדינה האסלאמית".

"כולכם באש"

בכלל, עד כה ניתן להעריך בזהירות כי יותר מכול הזרמים הפונדמנטליסטים באסלאם המודרני, "המדינה האסלאמית" נופלת מכולם. הוהאבים בחצי האי ערב הקימו מדינה על ידי ברית פוליטית עם המשפחה הסעודית. תנועת "האחים המוסלמים" התפשטה בכל המזרח-התיכון והשפעתם ניכרת בתורכיה, בקטאר ובעזה, וכן באופוזיציות במצרים ובמדינות המפרץ. אל-קאעידה אומנם הוכה שוק על ירך, אך הצליח לשרוד ולהמשיך להתקיים על אף המגה-פיגועים שביצע בראשית המילניום. לעומתם, מטרות דאע"ש כה מגלומניות ודרכי פעולותיו כה חסרות תבונה פוליטית, עד שתוך שנתיים מהקמתו הוא עומד תחת סכנה קיומית וכישלון מחפיר. מה שבא לידי ביטוי קומי במערכון של "ביג-דאדי-שאו". דמות "החליף" נשאלת בראיון טלוויזיה לגבי מטרותיהם ומונה בתשובתה את כיבוש פורטוגל, גרמניה, שוויץ ופראג. בנוגע לשאלת פולו-אפ לגבי איראן וישראל (האויבות הכי מתקבלות על הדעת שלה) היא משיבה, "לא,לא. אנחנו מסתפקים במדינות הקודמות."

בנוסף, אי התבונה הפוליטית של פעילי "המדינה", הפעם בשילוב עם שימוש אווילי באינטרנט, קיבלו ביטוי במכתב ששלח אחד מהם באינטרנט למנהיגות הארגון, והתפרסם לראשונה במכון ממר"י. במכתב הוא התלונן על שיתוף הפעולה עם "הכופרים" של חמאס. האבסורד כאן הוא שחמאס הוא אולי המשענת האחרונה של שלוחת "מחוז סיני", לאחר ששבטי בדווים פנו נגדה בגלל הטלת האימה כלפיהם. ובעיקר משום שאין לה מה להציע עבורם מלבד כסף לפעיליה, שפיכת דמם לשווא ושלטון זר שאינו פחות דורסני מהמדינה המצרית. חמאס מצידו, הוזמן למצרים לסבב שיחות בסופם הבטיח להפסיק את שיתוף הפעולה עם "מחוז סיני" בתמורה לחסות מצרית. לאי תבונה פוליטית כמו זו, לעגו בהמשך המערכון של "ביג-דאדי-שואו" כשהמראיין שואל את דמות "החליף" מי הם לעזאזל בני בריתו, עונה החליף, "בעלי בריתנו הם רבים. יש את... וגם... וכמובן..." בתגובה לכך אומר המראיין, "צופים יקרים, זה מידע חדש שאתם יכולים להרוויח ממנו. אתם מדמיינים ש... הוא בעל ברית של החליפות?"  מן הסתם, ייתכן והמנחה רומז גם לתיאוריות קונספירציה סביב דאע"ש בדבר הקשר עם איראן, ארה"ב או ישראל.

 יש לשער בזהירות אפוא כי הפגיון הפך לחרב פיפיות, במיוחד משום שדאע"ש הם לא הפגיונות הכי חדים באבזם. אך עם כל הצחוק אין לזלזל במי שהקים מדינה דה-פקטו על חורבות הסכם סייקס-פיקו.

*להרחבה על "המדינה האסלאמית" ראו: יורם שוייצר ועומר עינב(עורכים), "המדינה האסלאמית:דגל שחור מתנוסס עליה"(הוצאת INSS ואוניברסיטת תל-אביב, דצמבר 2015), ספר אלקטרוני: http://www.inss.org.il/uploadImages/systemFiles/IslamicState_9.pdf .

*המחבר הנו סטודנט שנה ב' לתקשורת ולימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת בר-אילן.

סטודנטים מגיבים: מסודרים - גרסת חדרי הלידה

עושה סדר בחדרי הלידה

מאת: בתאל צוברי*

כנגד ארבעה בנים שנולדו בחדר לידה ללא ערבים דברה תורה: אחד בור, ואחד רשע, ואחד טהור, ואחד שאינו יודע לחשוב.

בור מה הוא אומר? "אשתי ממש לא גזענית אבל אחרי לידה היא רוצה לנוח ולא את החפלות ההמוניות המקובלות אצל משפחות היולדות הערביות." ואמרת אליו:

לרדד מרוקאים לכדי 'מופלטה', ורוסים ל'וודקה', תימנים ל'ג'חנון' וערבים ל'חאפלה' זה קצת מאוס. אני, אישית, מעדיפה את הגזענים שלי קצת יותר יצירתיים. למען השם, תעדכנו את הארסנל שלכם מידי פעם, נחנקנו. אולי תעשו בינינו רוטציות? לפחות בשביל הפאן? אני לוקחת על עצמי, בשם העדה התימנית כולה, שנהיה מופלטה לחודש הקרוב.

רשע מה הוא אומר? "ולכן טבעי שאשתי לא תרצה לשכב ליד מישהי שהרגע ילדה תינוק שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה עוד עשרים שנה".  ואף אתה אמר לו:

כמה חוסר אחריות סמוטריץ', אם התינוק אולי יגדל להיות רוצח, איך אתם נותנים לו להיוולד בכלל? פייר, אני מרגישה לא בטוחה. המדינה מפקירה אותי לחיות במרחב בו נולדים תינוקות ערבים שאולי יגדלו לרצוח את התינוק שלי!!! העם דורש פתרון מידי למצוקה! אולי תקראו להשליך את כל הבנים ליאור, ככה ליתר ביטחון?

טהור מה הוא אומר? "הרגע הראשון שבו התינוק יוצא לאוויר העולם, שמבחינתי, לפי האמונה שלי, הוא רגע קדוש, רגע טהור, רגע יהודי, ואני מאוד אשמח שידיים יהודיות ייגעו בתינוק שלי." ואף אתה הקהה את שניו ואמר לו:

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ את הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה – בְּטֶרֶם תָּבוֹא    אלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶבהָ עָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים." (ספר שמות, פרקא', פסוקים ט"ו-כ"א)

ושאינו יודע לחשוב – את פתח לו, שנאמר: "למדנו מן ההיסטוריה כי המלחמה היא נמנעת, השלום הוא בלתי נמנע. עמים רבים ניהלו מלחמות ביניהם ולפעמים השתמשו במונח האווילי 'אויב נצחי'. אין אויבים נצחיים. לאחר כל המלחמות בא הבלתי נמנע - השלום." (מנחם בגין,  נוב' 1977).

*המחברת הנה סטודנטית שנה ב' בביה"ס לתקשורת, אונ' בר אילן

מרצים כותבים: העידן הירוק של טראמפ

טראמפ מוביל את עידן הירוק

מאת: מישל שטיין טיר*

  

פוליטיקאים שרוצים "לתפוס" כותרות ולהגיע לכמה שיותר בוחרים נדרשים להשתמש בארבע אינטליגנציות רטוריות מרכזיות שמאפיינות את תבניות ההתנהגות של בני אדם. לכל אינטליגנציה - מערכתית, יישומית, רגשית ויצירתית - יש בהתאמה צבע מאפיין - כחול, אדום, צהוב וירוק.

דונלד טראמפ, המתמודד בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, מוביל את עידן הירוק. ירוק מייצג את האינטליגנציה היצירתית שמאפיינת אנשים שחושבים מחוץ לקופסה, שמרבים להשתמש במסרים ישירים ובוטים. שפת הגוף שלהם מפתיעה, תנועות הידיים מרחביות וגדולות וקולם בוטה או מפתה. טראמפ הירוק משתמש ב'סאונד בייטס' בעלי אופי מזלזל, שמובילים לכותרות סנסציוניות ושובר את כל הכללים הנשיאותיים. עד למערכת בחירות זו מנהיגים נהגו להשתמש בירוק במשורה, בוחרים עבורו רגעים מיוחדים בלבד, ובדרך כלל העדיפו כחול.

כשאובמה עוד היה בחור אפרו-אמריקני חדש בשכונה, היה עליו להוכיח שגם אדם שחור יכול להנהיג ולשם כך הוא השתמש בהרבה כחול. את האינטליגנציה המערכתית מאפיינים מסרים ממלכתיים הקשורים לחוק וסדר ולעובדות מספריות. שפת הגוף מתונה ומאופקת, והקול נוטה להיות שקט ובוטח. בנאום הראשון שלו כנשיא בעצרת האו"ם בספטמבר 2009, אובמה השתמש ב-58% כחול והירוק לא הופיע כלל. מטרת העל שלו היתה לשדר למנהיגות העולם שיש להם על מי לסמוך. מסרים ממלכתיים כבר מזמן לא שולטים בכותרות כי היום הם נתפסים על-ידי רבים כשקרים של פוליטיקאים.

אובמה יודע שכדי ל"תפוס" כותרות עליו להיעזר גם באדום. האינטליגנציה היישומית מאפיינת אנשים אסרטיביים שאוהבים שורות תחתונות. שפת הגוף חדה וזוויתית: ידיים חותכות את האוויר, אגרופים קפוצים ואצבע דוקרת. קולם רם ומהיר עם הדגשות רבות של מילים. סיסמת הבחירות YES WE CAN  שהובילה את אובמה לבית הלבן היא דוגמה מובהקת לשימוש יעיל באדום. גם טראמפ משתמש באדום וחוזר שוב ושוב על סיסמת הבחירות שלו: "נחזיר את אמריקה להיות נהדרת". אך כדי שיצטטו את המסר בתקשורת, הוא נעזר גם בירוק ומגיע לבמה כשהוא חובש כובע מצחייה מאוד לא נשיאותי שעליו מודפסת הסיסמה.

מפעם לפעם טראמפ משתמש גם בצהוב. האינטליגנציה הרגשית מאפיינת אנשים מוחצנים ומעוררי אמפטיה שיודעים לספר סיפור טוב. שפת הגוף שלהם נוטה להיות פתוחה ודרמתית וקולם מגוון ותיאטרלי. הנשיא ביל קלינטון למשל בורך באינטליגנציה רגשית מאוד מפותחת. במהלך עצרת הבחירות בפלורידה טראמפ סיפר על העצות שקיבל מבתו איוונקה ומאישתו מלניה, והאשים אותן בהופעה המשעממת שהציג בעימות הטלוויזיוני האחרון שבו השתתף. הנשים בחייו, לטענתו, התחננו שידבר כמו נשיא. "אבא, גם אם היריבים יגידו לך דברים שאתה לא אוהב, אל תענה להם", טראמפ ציטט. הן ייעצו לו בתבונתן להיות יותר כחול. "אתם מכירים את איוונקה?" הוא שאג בשוביניזם בוטה, והקהל המשולהב בעצרת הבחירות הניף את ידיו באוויר וצעק: "כן!" "שמעתי להן," טראמפ הודה תוך שהוא חוזר בטבעיות לירוק המוכר והאהוב עליו: "זאת הייתה טעות. אנשים אוהבים שאומרים להם את האמת. אמריקה, גם כשהיא יוצאת למלחמות היא עושה את זה 'פוליטיקלי קורקט'. גמרנו עם זה".

עד לא מזמן ה'פוליטיקלי קורקט' שלט בתרבות ובערכים האמריקנים, אך טראמפ מוציא לאור בגאווה את הגבר-האמריקני-הלבן-העשיר-השוביניסט-השחצן. הילרי קלינטון, המועמדת

 הדמוקרטית המובילה, תידרש לבלוע הרבה עלבונות ולהימנע מהיגררות אחרי טראמפ הירוק. אצל נשים התנהגות ירוקה בוטה נתפסת כאגרסיבית וגסה, בעוד שגברים נתפסים כאסרטיביים וישירים, כאלה שלא מפחדים לומר את האמת בפנים.

שימוש יתר באינטליגנציה יצירתית עלולה להפוך לחרב פיפיות. באירוע שהתרחש שלושה ימים לפני הבחירות באילינוי, קמה תנועת נגד לרטוריקה האלימה של טראמפ שהובילה לעימותים מילוליים ופיזיים בין תומכיו ומתנגדיו. חומת ה-PC שמרה על אמריקה מאוחדת והגנה מפני גזענות, אך שנאת השונה תמיד קיימת וטראמפ הצליח ללבות אותה ולפרוץ את הסכר. בעוד כמה חודשים נדע אם הירוק שירת את טראמפ והביא אותו לכס הנשיאות או שהפחיד רבים בארצות-הברית וברגע האמת הם החליטו להכריע בתבונה ולא לבחור בו.

*הכותבת היא דוקטורנטית בביה"ס לתקשורת, אונ' בר אילן. מומחית לרטוריקה ותקשורת פוליטית, מכשירה בכירים בכל משרדי הממשלה ובחברות גדולות במגזר העסקי. מרצה בבתי הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן ובמרכז הבינתחומי. יזמה והגישה במשך 5 שנים את פינת הטלוויזיה 'מעבר למילים' בערוץ הכנסת ובערוץ 2, שבה ניתחה את הרטוריקה של פוליטיקאים ישראליים ובינלאומיים. כתבה את הספר: 'משחק מול מצלמה' על-פי רותי דייכס (2003).

המאמר פורסם לראשונה במדור הדעות של ynet ביום 21.03.16   http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4781320,00.html