משפט התקשורת: בין משפט אולמרט למשפט זדורוב 2. לא נחה על משכבה בשלום - על עמדת הציבור והתקשורת בפרשת רצח תאיר ראדה

              לא נחה על משכבה בשלום

מאת: בר כהן*

  

דמיינו את הסיטואציה הבאה: כיצד הייתם מתמודדים במצב בו אתם מוחזקים במעצר במשך 8 ימים, תחת לחץ נפשי עצום, ומול חוקרים מניפולטיביים המאשימים אתכם בביצוע פשע נוראי? הם אומרים לכם במפורש שנמצאתם אשמים ויש ראיות מפלילות נגדכם, אז כדאי שתשתפו פעולה אם אתם רוצים שיבואו לקראתכם בגזר הדין. האם יתכן שאיפשהו, במהלך שעות על גבי שעות ולילות על גבי לילות של החדרת מסר חד משמעי לתוך ראשכם, הייתם מתחילים לפקפק בחפותכם ומודים ברצח שלא ביצעתם? ואף משחזרים אותו? את שאלות אלה, כמו רבות אחרות, שואלים עצמם מאות אלפי ישראלים כאשר הם הופכים לחוקרים פרטיים מטעם עצמם, ונסחפים אל תוך פרשה שכבר 9 שנים לא נותנת לעיר קצרין, ולמדינת ישראל, מנוח.

רצח תאיר ראדה ז"ל התרחש ב-6 בדצמבר 2006. ראדה, נערה בת 13 וחצי מקצרין, נמצאה ללא רוח חיים בתא שירותים בבית-ספר תיכון "נופי גולן" שבו למדה, ובגופה נתגלו חתכי סכין וסימני אלימות רבים. לאחר הרצח עצרה המשטרה את רומן זדורוב, פועל בניין בן 29 שעבד בבית הספר. זדורוב שוחרר, אולם כשבוע לאחר האירוע נעצר שוב, בחשד שהוא שביצע את הרצח. בהמשך זדורוב הודה בביצוע הרצח בפני חוקריו ושחזר את המעשה לפני מצלמות המשטרה, אך כעבור מספר ימים חזר בו מהודאתו, סירב לחתום עליה וטען כי זו הוצאה ממנו בלחצים. ב-14 בספטמבר 2010 הורשע זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת ברצח, ונדון למאסר עולם.

תאיר ראדה ז"ל

אבל רגע, כיצד יכול להיות שאדם חף-מפשע יודה ברצח שלא ביצע, ואף ישחזר אותו? נשמע הזוי ומופרך, אם הוא גם הודה וגם שחזר – לא נשמע הגיוני כלל וכלל שהוא לא הרוצח. אלו המאמינים שהאשם ברצח אכן נתפס, עשויים לכנות את האנשים שמצדדים בחפותו של רומן זדורוב כחובבי קונספירציות שאוהבים לשאול יותר מדי שאלות. האומנם זה בהכרח המקרה?

אותם ספקנים, שבטוחים שהמשטרה תפסה שעיר לעזאזל והפלילה את זדורוב, יענו לטענה שמי שמודה, ואף משחזר רצח, הוא בוודאי רוצח מתועב שצריך להינמק בכלא, בשתי מילים: עמוס ברנס. ברנס ז"ל היה ישראלי שהורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר ונשפט למאסר עולם, אך עונשו נקצב ע"י נשיא המדינה לאחר שמונה וחצי שנות מאסר, כאשר התברר כי היו במשפטו עיוותי דין ועדויות שקר של חוקרי המשטרה. לאחר מאבק ארוך של ברנס לקיום משפט חוזר נקבע לו משפט חוזר ב-2002, אך עקב החלטת פרקליטות המדינה שלא להגיש כתב אישום חוזר זוכה ברנס זיכוי אילם, ואף נפסקו לו פיצויים על מאסר שווא. גם אז, בעקבות לחץ תקשורתי, צפו הדברים אל מעל פני השטח.

התקשורת, ברובה, קוראת לחפותו של זדורוב. תחקיר "עובדה" שהתפרסם לאחרונה אף העלה ממצאים חמורים: קיימים פגמים בהתנהלות של המכון לרפואה משפטית ביחסו הקרוב מדי לפרקליטות, ויש חשדות לגבי עבודה משותפת ומתואמת. התנהלות בעייתית, בלשון המעטה, של המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט היא אינה דבר חדש: ניתן להבחין בה גם בפרשת עמוס ברנס, וגם בפרשת גל בק ז"ל (שהריחה כשערורייה לא פחות קטנה בפני עצמה – חפשו באינטרנט).

רומן זדורוב

השופטים, לעומת התקשורת, המשיכו להרשיע פה אחד את זדורוב עד ה-23.12.2015 ולא הותירו מקום לספק. רק כשבתאריך הנ"ל, לראשונה, נפל דבר – באותו יום התקיים ערעורו השני של זדורוב, ולראשונה שופט במדינת ישראל סבר כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק. מבחינתו של אותו שופט, ד"ר יורם דנציגר, ראש ההרכב בערעור, ומבחינת מאות אלפי אזרחים ישראלים, הראיות שהיו בידי החוקרים אינן מספיקות להרשעתו הוודאית של אדם. עם זאת, ד"ר דנציגר היה בדעת מיעוט, שכן שני שופטים אחרים הותירו את ההרשעה על כנה.

מאז הערעור השני, אותה תקשורת הציתה מחדש את פרשת תאיר ראדה ז"ל עם סידרת כתבות בנושא, ויחד עם השופט דנציגר הובילה עוד עשרות אלפי גולשים להתעניין ולחקור אותה. ניתן לזהות זאת ב"כיכר העיר" - הרשתות החברתיות: בקבוצה אחת מיני רבות שעוסקות ברצח, בפייסבוק לדוגמה, היקף המשתתפים צמח מכ-40,000 חברים לכ-200,000 חברים, תוך כשבוע ימים בלבד(!). אותה קבוצה, "כל האמת על פרשת תאיר ראדה ז"ל", שוקקת מתח ופרטים על המקרה, התנצחויות וויכוחים בין אנשים שמסכימים במעט, ובין כאלה שלא מסכימים על שום דבר, ואין בה הפסקה 24/7 במשך לילות כימים.

בזמן שזדורוב היה בגדר עצור, במבט אחורה אל שנת 2006, המשטרה מיהרה להכריז כי הרוצח כנראה נמצא בידה, ושבדיקת די.אן.איי "ברמת דיוק של 90 אחוזים" קושרת את החשוד לאירוע. כידוע, הטענה הזו הייתה לא נכונה, יש שיגידו שקרית – לא נמצא כל די.אן.איי של זדורוב בזירת הפשע. לעומת זאת, כן נמצא בחדר השירותים בו אירע הרצח די.אן.איי של חשודים אחרים, נתון שמשום-מה לא נבדק עד רגע כתיבת שורות אלו. נוסף על כך, קיימות אין-ספור סיבות לתהות על הפרשה: שיערות שנמצאו בכף ידה של המנוחה, אשר אינן שלה ואינן של זדורוב, והן לכאורה של חשודות בעלות שיער ארוך; טביעת נעל מידה 37 שנותרה בזירת הרצח, ויכולה מקסימום להכיל את הבוהן של זדורוב, בטח שלא את כף רגלו הגדולה; עד היום לא נמצא כלי הרצח; מניע שלדעת רבים איננו מספיק מוצק; תאיר ז"ל הייתה נתונה תחת חרם כיתתי, ולאחר הרצח פורסמה הודעה בפורום של ביה"ס – "תאיר, קיבלת מה שמגיע לך"; ועוד.

יש הטוענים כי באותם ימים בהם האנס המסוכן, בני סלע, חמק מזרועות החוק והביך עד כלות את המשטרה, לא מן הנמנע שהיה לה הרבה יותר נוח להכריז במהירות על תפיסת רוצח, מהגר שבקושי ידע עברית ויכולת ההתגוננות שלו נמוכה יחסית, מאשר להתחיל ולחקור בני 13. הידיעה האפשרית כי ילדים מסוגלים לרצוח בדם קר בן כיתה שלהם, ועוד בביה"ס עצמו, הייתה זורעת פאניקה עצומה במדינה. אף אדם לא יקבל בשלווה את העובדה שיתכן כי בניו ובנותיו לומדים כרגע עם רוצחים פוטנציאליים, ושאף אחד לא חסין, בשום גיל ובשום מקום.

מצפייה בתחילת חקירתו של זדורוב, נוצר רושם שהחוקרים היו מוכנים ללכת רחוק מאוד על מנת ליצור חפיפה בין ההאשמות כלפיו לבין צרכיהם להביא להרשעה. בסופו של דבר, כשהנאשם נשבר, הודה והסכים לשחזר את הרצח, רואים בווידאו כי השחזור לא אותנטי, ושהתמצאותו של הרוצח המורשע בזירת הפשע לקויה ולא טבעית (הכל זמין לצפייה ביוטיוב). יחד עם זאת, ולמרות שמאמר זה עוסק בעיקר בשאלות לא פתורות שנודפות מן הפרשה, יהיה זה מגמתי לא לציין כי קיימים גם ממצאי חקירה אשר עשויים לשכנע, בד בבד, הן שופט והן הדיוט, שהאשם האמיתי אכן נתפס.

אני לא שופט במדינת ישראל. אינני יכול לקבוע חד-משמעית כי רומן זדורוב הוא לא רוצחה של תאיר ראדה ז"ל. אינני, לדאבוני, גם יכול לקבוע נחרצות את ההיפך מכך. מה שכל מי שעיניו בראשו כן יכול לקבוע, וזאת מחקירה פרטית של המקרה ברשת (טונות של חומר זמינים במרחק קליק אחד), זה שמשהו מסריח בפרשה הזו, ושעולות ממנה יותר שאלות מאשר תשובות. אין לי ספק שאנשים חפים מפשע מרצים כיום שנות מאסר על-לא עוול בכפם, ולכן אצלי לפחות יש הרגשה של חובה מוסרית לבחון את נתוני הפרשה כדי לקבל עליה דעה מוצקת. אם אתם שותפים להרגשה הזו – התחילו בלצפות בסרט "לתפור חף מפשע" של ד"ר חיים סדובסקי (זמין לצפייה חופשית באינטרנט) הטוען כי "אנשי חוק פעלו כארגון פשע לכל דבר ועניין", המגולל את התיאוריה שזדורוב נפל קורבן למערכת שמעטים יכולים להתמודד מולה ראש בראש. פתחו את דפדפן האינטרנט שלכם, צפו בסרטונים, עיינו בכתבות, אפילו קראו את פסק-הדין המלא, והחליטו בעצמכם.

בימים אלה הסנגוריה מתכוננת לבקש דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים, בטענה שיש דעת מיעוט מזכה (השופט דנציגר); התקשורת ממשיכה לשאול שאלות; על כל נתון מפליל ניתן למנות נתון מזכה; והרשת החברתית גועשת. בהתחשב בכל האמור לעיל רבים סבורים כי יש מקום לפתוח את חקירת התיק, ולבחון מחדש את הממצאים שעמדו לרשותם של חוקרי המשטרה, לגבי אותו יום ארור ועקוב מדם ב-6 בדצמבר 2006. זאת על מנת לנסות ולהחזיר ולו במעט את אמון הציבור במערכת, כדי לספק שקט לאמא שכבר 9 שנים אינה מפסיקה לרדוף צדק, ובשביל לתת לתאיר המסכנה לנוח, סוף סוף, על משכבה בשלום.

*המחבר הנו סטודנט שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן