דפים

יום שני, 9 בנובמבר 2015

סטודנטים כותבים בעקבות אינתיפדת הדקירות. חלק א': אח שלי הלוחם




מערכת בר-דעת נותנת במה לתחושות הסטודנטים במציאות הקשה שבה כמעט מידי יום נדקר יהודי.



חלק א': אח שלי הלוחם
מאת: אירה פייגין *





כשאני שומעת את המילה אינתיפאדה, הדבר הראשון שעולה לי לראש זה אחי הקטן. אחי לוחם במשמר הגבול, ולמרות זמנו הקצר בצבא הוא כבר לוקח חלק בפעילויות בירושליים ביום ובלילה. לא פעם שמעתי אותו מספר "חשדנו בו, שלחו אותי לבדוק", ובמקרים גרועים יותר שמעתי ממנו "אמרו לי תתכונן לירות, אתה יוצא מהאוטו ומתחיל לירות". כששומעים על דברים כאלו מחברים או קוראים בפייסבוק או שומעים בחדשות על החיילת  או החייל  האמיצים שחיסלו מחבל/ת זה דבר אחד, כמובן שמרגישים גאווה ואומרים כל הכבוד לאותו חייל או חיילת שלא איבדו את העשתונות והצליחו לפעול במצב הזה. אבל כשזה מגיע למשפחה, ופתאום זה אחי הקטן שנמצא שם, פתאום הוא מספר את זה ולא מישהו מהצד, לשמוע אותו אומר את הדברים האלו לרגע נשמע לא אמיתי. אך זו האמת, זו המציאות שלנו.
אחי שמשרת בתור לוחם בצבא מביא לי תחושת גאווה אינסופית ובו זמנית דאגה אינסופית. לילה אחד מאבטחים וביום אחר יוצאים לפעילות, נמצאים בזירות של פיגועים. הדאגות לא פוסקות, ואמא שלי לא ישנה בלילות מרוב דאגה. הרי עכשיו הילד שלה שומר ומגן על כולנו, הרי עכשיו הילד הזה הוא חלק מקבוצת הילדים שמגנה עלינו ומנסה להחזיר את השקט למדינה שלנו, ובעקר לירושליים.
הגיוס של אחי לקרבי לא הפתיע אותי או את ההורים שלי, האופי שלו והרצון שלו לתרום ולעשות, אהבת המדינה. והעובדה שהוא למד בבית ספר צבאי במהלך התיכון כנראה היו חלק מזה, ואפילו השכן בדירה ממול שירת במג"ב.
בשבילי האיניתיפאדה זה כאוס וימים כואבים. בכל פעם שאני שומעת על עוד אירוע ועוד פיגוע אני לא מפסיקה לחשוב על משפחות הנפגעים, כל אותם אזרחים וחיילים שנפצעים. אני בכלל לא מצליחה להבין איך אפשר לקחת סכין ולהתחיל לדקור בני אדם, הרי כולנו בני אדם, או לפחות ככה זה אמור להיות. לעיתים נראה כאילו כבר אין שום צלם אנוש. ואיך במדינה דמוקרטית עם צבא כמו שלנו בכלל מתירים לדברים כאלו להתרחש. לאן נעלמה יכולת ההרתעה? מדוע לא מטפלים בבעיה הזו ביד קשה? מדוע נותנים לאזחרים ללכת בפחד ברחובות? ומדוע חיילים צריכים לסכן את עצמם? מדוע חיילים ואזרחים צריכים לפחד לנסוע באוטובוס, הרי נסיעה באוטובוס הוא דבר שבשגרה.
האיתניפאדה השנייה שקרתה בין השנים 2000-2005 לא ידעתי עליה בזמן שקרתה מכייון שהייתי בת חמש וחצי והייתי עולה חדשה, עליתי לישראל במרץ 1999. האיניתיפאדה השנייה החלה חצי שנה אחרי שעליתי לארץ, עוד לא ידעתי את השפה ולא ציפיתי בחדשות, אני רק יודעת שהיו המון פיגועים והמון פיצוצי אוטובוסים. אך כיום המצב שונה, אני קשובה לכל ידיעה שקופצת באייפון מויינט וקוראת איפה קרה עוד פיגוע דקירה, בודקת אם נפצעו אנשים ואם חיסלו את המחבל.
כיום, כשאחי לוחם במג"ב, הגאווה והדאגה שיש לי אח לוחם תמיד יהיו שם, והיום אני מבינה ואני יודעת מה קורה. גם לי יש פחדים וחששות מהאינתיפאדה, אך אני אמשיך לקוות שיום אחד יהיה שקט. איני מאמינה שיהיה שקט תמיד אבל אני כן מאמינה שהחיילים שלנו, הלוחמים יחזירו את השקט והביטחון לרחובות והמצב יחזור להיות נורמלי. אני תמיד אמשיך לקוות שלא יהיו יותר נפגעים, שלא אשמע על עוד אזרח או עוד חייל או חיילת שהובהלו לבית החולים במצב קל/ בינוני/ קשה/ אנוש וחס וחלילה הנורא מכל. ואז, לצאת לעוד טיול בצפון יהיה שוב דבר שבשגרה ושוב אוכל לטייל במפלים, טיולים בירושליים יחזרו להיות דבר שבשגרה, והחיים שוב יהיו שגרתיים, נורמליים, עם פחות דאגות ויותר תקוות לחיים שקטים בישראל. או לפחות עד הפעם הבאה...
* המחברת הנה סטודנטית שנה א' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

תגובה 1: