דפים

יום שבת, 28 בנובמבר 2015

כנראה שניצנחנו- פוסט ליום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה המתקיים היום




כנראה שניצחנו


מאת: רוני גלם*

תמונה מוטבעת 1

שמש חמימה, בדיקת סאונד "א'חת, שתיים, חת חת", הבטן מתהפכת, על הבמה שני מיקרופונים, ושולחן לדוברים. חזרות לטקס יום הזיכרון. הוא ישב בקצה השולחן, הסתכל ואמר "הסיפור שלי שמח מדי". שתקתי. תמיד יש לי מה להגיד, מילה שתוציא ממצב מביך. והפעם, שתקתי. כעבור מספר דקות של שתיקה התקרבתי לקצה השני של השולחן ושאלתי בגמגום - מה זאת אומרת שמח מדי? אני מניחה שהיה שם משהו שכלל בית חולים, החלמה, שיקום, כאב ובטוח שעכשיו החיים לא רגילים. אז מה זאת אומרת שמח מדי? "תראי, אני חי. את היום הזה מקדישים לאלה שלא." 
בתוך בליל המחשבות שרץ לי בראש חשבתי בעיקר: למה הוא לא מבין שמגיע לו, שמגיע לו שישמעו אותו, שמגיע לו שיעריכו, שמגיע לו הרבה יותר, הלוואי שהיה לי אומץ לדבר עכשיו.
היום מצויין ברחבי הארץ יום ההוקרה לנפגעי מערכות ישראל ופעולות האיבה עבור אותם אנשים שנשארו בחיים:  היתומה מאב ומאם מהפיגוע במסעדת מקסים, האח שמתגעגע לאחותו שיצאה לדולפינריום, הד"ר שהייתה עוד סטודנטית בזמן הפיגוע באוניברסיטה העברית, החייל שאיבד את ידיו במלחמת לבנון השנייה והרשימה, לצערנו, עוד ארוכה. הם חיים איתנו, בינינו. הם קמים בבוקר והולכים לעבודה, הם מורים, הייטקיסטים, רופאות, גננות, מפקחות. הם החבר שבספסל הלימודים והאיש שמחכה לאוטובוס. "הם", אלה בעצם אנחנו.
בימים אלה הרשתות החברתיות, הווטסאפ ובעיקר הפייסבוק מתמלאים במראות קשים. כמו בהזמנה, יום ההוקרה מהווה עבורנו הזדמנות להכיר בחיים ולהוקיר את החיים. כאילו במקרה נקבע יום ההוקרה שבוע לפני הנר הראשון של חנוכה, חג הניסים.
הבחור מקצה השולחן, איתי ארנליב, שירת כקצין בעורב צנחנים. "שנת 2007 הייתה תקופה של מבצעים אינטנסיביים, ב-28 ביוני 2007 אני והכח שלי יצאנו למבצע גדול של מעצר מבוקשים בשכם. באחת עשרה בלילה היינו אמורים להיות הכח הראשון שפועל רגלית בשטח בקסבה. לפני שהגענו לנקודה, שלחתי את הכלב לסמטה שאנחנו אמורים להכנס אליה למארב כדי לפעול בצורה הבטוחה ביותר, הוא חזר, ואז שלחתי אותו פעם נוספת כדי לוודא. הכלב חזר בשלום ואני יצאתי עם עוד שלושה חיילים, לב, עמוס וישי למקום שבו היינו אמורים למקם את המארב ואז התפוצץ עלינו המטען בפיצוץ גדול. באותם רגעים הדברים שחולפים לך בראש זה רק הדברים הרעים והקשים שהולכים לקרות לחיילים שלך ולך – ימשיכו לירות, יחטפו חייל, אולי חייל נהרג. תמיד אחרי דבר כזה שקורה אתה תמיד בודק את מצב החומר בכח, התחלתי לקרוא לחיילים שלי בשמות שלהם ולבדוק מה המצב שלהם- לב עמוס וישי. באותם רגעים לא עניין אותי מה קרה לי. כנראה שמה שאומרים לגביי אדרנלין נכון, התעניינתי בעיקר בחיילים שלי ומה המצב שלהם. החזקתי את הנשק כלפי מעלה כי היה לי חשוב לנטרל את האיום שמבחינתי היה באותו הרגע מהגג, שממנו חששתי שירו עלינו. דחפתי את האצבע לתוך שמורת ההדק ודיווחתי בקשר שהכח עלה על מטען. הגיעו חובשים ואני שולח אותם לטפל בחיילים, מגיע חובש שם ח.ע ומתחיל טיפול ראשוני. החפ"ק של המ"פ והמגד מגיעים אליי אני אומר להם שיחפו ואני אחפה בהמשך. שאלו אותי מה איתי, ועניתי 100 אחוז, לא יודע למה, אינסטינקט. פינו אותי בפינוי מוסק כשאני בהכרה. אני ממש זוכר את זה, דיברתי עם הרופא, שאלתי כמה פעמים איפה החיילים שלי, מה המצב שלהם, ביקשתי לשתות מים. במשך חצי שעה הייתי בהכרה מלאה ואז הוציאו אותי מהרכב הממוגן למסוק לפינוי לתל-השומר ומאז אני לא זוכר כלום. במשך חודשיים הייתי מונשם ומורדם, בין חיים למוות, יותר קרוב למוות מאשר לחיים." במהלך התקרית איתי נפצע בידו ושתי רגליו נקטעו.
"אני חוגג יום הולדת נוסף, ה28- ביולי 2007. למדתי לעשות הכל מחדש, ללכת, לנשום, להתקלח, להיות עצמאי, לעשות הכל. התחיל קרב חדש על החיים, לחזור חזרה ולהמשיך קדימה. במשך שנה הייתי בשיקום ולמדתי להיות עצמאי. לאחר מכן התחלתי במגעים לחזור לצבא. המח"ט שאל אותי מה אני רוצה לעשות ועניתי להיות לוחם. את החזרה בצענו בצורה הדרגתית, במשך תקופה הייתי בחיל החינוך ולאחר מכן עברתי לחיל המודיעין וכעבור שלוש שנים השתחררתי והתחלתי ללמוד מדעי החיים בבר-אילן."  
כיום, איתי מתאמן שלוש פעמים ביום בטניס לקראת התחרויות הפאראולמיפיות ותוך כדי משתתף בתחרויות בינלאומיות כשהוא מייצג את ישראל בגאווה ואחראי על צוות ביקור פצועים בעמותת "אחים לחיים". הרצון לחזור להיות אותו איתי שלפני הפציעה, היכולת לשאוף, להמשיך ולהגשים היא המניעה אותו ואותנו, בלי שנשים לב.
יש לנו הזדמנות להשתמש ברשתות החברתיות, שבימים אלה מוצפות בסרטונים קשים, לשם מילה טובה בלי לחכות ליום ההולדת, להשתמש בפייסבוק להעלאת חיוך, למקום להקשבה, לשמוע את הסיפור של אלה שנשארו כאן כדי להמשיך ואז נדע : כנראה שנצחנו.



*המחברת הינה  סטודנטית לתקשורת שנה ג'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה