דפים

יום שישי, 13 בנובמבר 2015

סטודנטים כותבים בעקבות אינתיפדת הדקירות. חלק ה': ככה לימדו אותי



ככה לימדו אותי

מאת: רות קליין *


נולדתי בשנת 94.
לימדו אותי לחיות בצל מכוניות תופת, בצל בתי מלון וקניונים מתפוצצים בשבתות ובחגים. בימים שבהם צופר האמבולנס היה הד המציאות, שקיות של זק"א היו מצרך מבוקש.
לימדו אותי לחיות כשחיילים מתו בג'נין, וגם כששני מטוסים נכנסו בבניינים הכי גבוהים בעולם של ילדה בת שבע. למדתי לחיות בצל החטיפות, היריות, החדשות והתמונות של שלדי האוטובוסים בעיתונים.
גדלתי בהרצלייה, ולעולם לא אשכח את הפיגוע הבודד שספגה העיר הזו המרופדת בכל טוב. אני הייתי אז בת שמונה, ולה קראו הדר. ויום אחר כך, בבית הספר סיפרתי לכולם איך שמעתי את זה, איך הבום היה כל כך קרוב. למרות שלא שמעתי כלום ובפנים ניסיתי לשכנע את עצמי שזה הכול רק לא קרוב. והיא גרה ברחוב שלידנו, הדר. וכמה ימים אחרי שהיא לא חזרה מהשווארמה, עברנו ליד הבית שלה, ואמא הראתה לי איך שהתריסים סגורים. ומאז, בכל יום כשירדתי מההסעה ממש ליד התריסים הסגורים של הדר, הרגשתי שכול כמו שילדה ישראלית בת שמונה יודעת להרגיש. ככה לימדו אותי.

בתור ילדה קטנה אין מחשבות על כיבוש ועל פלשתינים, יש רק פחד טהור, אמיתי, ללכת לאכול פלאפל ולא לחזור. רק התחושה הזאת שהילד הערבי מפחד פחות, ולמה בעצם זה ככה. בתור ילדה קטנה יש כעס שזה מפחיד לצאת לבד מהבית של הדודים בנוה דניאל, כי יש שם כביש שנוסעות בו מוניות של ערבים. כעס על המחשבה שאפילו שהוא די רחוק יריות בטח יצליחו להגיע. בתור ילדה קטנה יש תסכול, למה דווקא אנחנו. מה כבר עשינו להם שהם ככה ערבים.
היום כבר לא ילדה, אבל עדיין פוחדת.
פוחדת כי אין לדעת איפה ומתי. אם בירושלים או בתל אביב או בכלל בעפולה. ואין לדעת איך. אם סכין, או מכונית "תועה", או יריות או קולפן תפוחים. כבר לא ילדה אבל עדיין כועסת. כועסת שעדיין מפחיד לי, גם אחרי חמש עשרה שנה, לראות לוחית רישוי של ערבים. עדיין מפחיד ללכת לבד איפה ש"הם" נמצאים. ומתוסכלת. כי החיים האלה, בצל הפיגועים, הסבירו לי ש "ערבי טוב הוא ערבי מת". היום כבר לא מוכנה לקבל את המשפט הזה, אבל עדיין חושדת בכל שפם, הלב עדיין דופק חזק מכל מבטא. ככה לימדו אותי.
בעוד חודשיים וכמה ימים אצא למסע של חיפוש. אצא לחפש אחרי "הערבים הטובים", לשמוע מה יש להם להגיד. ובעוד גופי ירעד מהקור של ינואר בלב מנהטן ניו-יורק, ליבי יהיה במזרח ויבקש למצוא אם יש סיכוי לאהבה במקום הזה שבו נולדתי. אצא לחפש אחרי עצמי, לדעת להיאחז בדעות שלי בכל הכח, ולהצליח להבין מתי לשחרר. הימים לא קלים באוניברסיטאות בארצות הברית. תנועות חרם, דיבורים על פשעי מלחמה של צה"ל, הפחדות של עמותות פרו פלשתיניות. אבל אני, אותה הילדה שמאז 1994 לומדת איך לחיות כישראלית,
יודעת שהימים קלים לא פחות גם כאן, בארץ הזאת שבה אדם לאדם, סכין וגז פלפל.


* המחברת הנה סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן 






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה