דפים

יום שני, 26 באוקטובר 2015

"עם תקשורת כמו זו של היום הרצח יכול היה להימנע"

"עם תקשורת כמו זו של היום הרצח יכול היה להימנע"

                                   מאת: מיה מנע

בשנת 2015 יש יותר כלי תקשורת ונציגים מהמחנה הלאומי-הדתי, פחות כתבים שמחויבים לכללי נימוס 

ממלכתיים, ועדי הראייה מצרפים תיעוד מצולם. חגי סגל, רביב דרוקר, אלדד יניב, קלמן ליבסקינד ואחרים 

מנסים להשיב על השאלה: איך היה מסוקר רצח רבין אילו היה מתרחש כיום





"השאלה היותר פרובוקטיבית היא מה היה קורה אם היום היה נרצח ראש ממשלה כמו בנימין נתניהו, שהוא סופר שנוי במחלוקת מבחינת התקשורת. גם רבין היה שנוי במחלוקת אבל לא עם התקשורת, אלא עם הימין. אני מניח שאנשי התקשורת היו מזדעזעים עד עמקי נשמתם ובבת אחת היו שוכחים את כל המחלוקות, בדיוק כמו הזעזוע שהיה בימין מרצח רבין", אומר רביב דרוקר, עיתונאי בכיר בחדשות 10, שבנובמבר 95' היה כתב כלכלי צעיר ב"מעריב".

דרוקר אינו איש התקשורת היחיד שסבור שאילו רצח רבין היה מתרחש היום, התקשורת הייתה מנסה להוביל את האבל הלאומי כמו לפני 20 שנה, אלא שהיום זה היה נראה ונשמע אחרת. בשנת 2015 יש יותר כלי תקשורת, פחות כתבים שמחויבים לכללי נימוס ממלכתיים, עדי הראייה לא מסתפקים בתיאור מבולבל ומצרפים תיעוד מצולם ובתקשורת יש יותר נציגים מהמחנה הלאומי-הדתי שהפעם לא מוכנים לספוג האשמות בהכנעה. עיתונאים שחלקם החזיקו בתפקידים בכירים לפני 20 שנה וחלקם עדיין בולט במרחב התקשורתי היום, מנסים להשיב על השאלה שהציבה בפניהם וואלה ברנז'ה: כיצד הייתה מסקרת התקשורת את הרצח אילו היה מתרחש כיום.

 ההסתה: "יונה שחוטה הוצגה כמשהו שולי ומגוחך"

את האיומים נגד ראש הממשלה יצחק רבין שנמשכו חודשים רבים הכירה התקשורת לפני הרצח, אלא שבשנת 94'-95', הרבה לפני עידן הרשתות החברתיות, העורך היה המלך ששלט על צינור המידע. "היינו אז כולנו חסרי ניסיון. לפני 20 שנה כמנהל לשכה הייתי מקבל פגרי חתולים ומכתבים עם צואה וצלבי קרס והתייחסתי לזה בדיוק כשם שרבין התייחס לזה, בחוסר תשומת לב מספקת", אומר איתן הבר ומספר כי על האיומים ידעו גם העיתונאים. הוא שיתף אותם אבל אף אחד לא עשה מזה עניין, בטח לא כותרות: "זה נחשב אז כחלק מכללי המשחק הדמוקרטי ומכיוון שרבין לא התייחס לזה ברצינות הראויה גם אנחנו לא התייחסנו לזה כך".

"אני לא חושב שהצניעו את ממדי ההסתה", אומר שלום קיטל ששימש לפני 20 שנה כמנכ"ל חדשות 2. "שידרנו את מה שידענו, אבל אני חושב שאיש לא העלה לדעתו שזה יגיע לרצח של ראש ממשלה. אנחנו, בחדשות, התייחסנו להפגנה בכיכר ציון, לתמונה של רבין במדי קצין נאצי ולהפגנה בצומת רעננה עם ארון המתים. היו כאלה שבאו אלינו בטענות שעל ידי מתן במה לקיצוניים ולמסיתים אנחנו מעודדים את ההסתה. אני מסכים שזה לא פורסם באותה עוצמה כפי שהייתה יכולה להתפרסם היום, לאחר שכולנו יודעים שהגרוע מכל יכול לקרות".

אבל לא רק השינוי התפיסתי, מתברר, היה מוביל לעיסוק אינטנסיבי ומקיף יותר באיומים ובהסתה: "היום יש יותר כלי תקשורת, יש את ערוץ 10 שעושה עבודה טובה, יש את אתרי החדשות באינטרנט ויש כמובן את הזירה הפתוחה לגמרי ולעיתים הפרועה של הרשת החברתית, והנושא היה בוודאי עולה ומתפרסם", מוסיף קיטל, "אבל היום עולות גם ידיעות שלא צריכות להגיע לשידור. אני לא חושב שצריך להפוך את המסך לסטרילי, אבל יש תמונות זוועה שהן לא טובות למסך".

אלדד יניב, ששימש בזמן הרצח כעורך "במחנה", בטוח שעם תקשורת כמו זו של היום הרצח יכל להימנע. "רצח רבין לא היה מתרחש היום, הרי היינו מיד רואים את כל גלי ההסתה שלפני 20 שנה התרחשו במשך חודשים רבים. הציבור התוודע לגלי ההסתה רק בהפגנה הגדולה בכיכר ציון וזה קרה חודש לפני הרצח. הציבור חווה את זה כאירוע חד פעמי, אבל הייתה הסתה, בכל יום שישי כשרבין היה יורד מבית ראש הממשלה לבית ברמת אביב חיכתה לו הפגנה אלימה עם אנשים שהחזיקו ארונות קבורה וחבלי תלייה. היום זה היה מצולם ומיד מועלה לרשתות ואז הציבור היה מזדעזע וקורא להגביר את האבטחה ולשמור על רבין. אני בטוח שגם היום מסתובבים רוצחים, אני בטוח שגם היום יש אנשים שהיו רוצים לחסל את רובי ריבלין ומנהיגים אחרים, אבל יש אבטחה עצומה היום וכל אמירה גזענית ומסיתה מיד מוקלטת ועולה לרשתות. לפני 20 שנה התקיימו שיעורי תורה שבהם התירו את דמו של רבין ועד היום אין אף הקלטה של רב וזה רק מפני שלא היו סמארטפונים. היום מתנהל שיח אחר ברשתות, עם אנשים עם מודעות שיודעים גם להתלונן ולחסום חשבונות פוגעניים ברשת".

אתה, כעורך במחנה, ידעת על ממדי ההסתה?

"לא, ושירתה בעיתון חיילת בשם נועה רבין-פילוסוף, כיום נועה רוטמן, נכדתו של רבין. הפעם הראשונה ששמעתי על היקף ההסתה המטורף הייתה אחרי הרצח כשלאה רבין אמרה לכל ההמונים שהגיעו אליה הביתה: 'חבל שבאתם רק עכשיו'".

"התקשורת נתנה ביטוי להסתה, אבל לא בהיקפים שהתגלו אחרי הרצח", אומר חוקר התקשורת, חבר מערכת "העין השביעית" פרופ' רפי מן מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "אני זוכר היטב שהייתה התלבטות במערכות שמצד אחד רצו להתריע אבל מצד שני לא רצו לתת במה למסיתים ולכן ההסתה לא באה לידי ביטוי. בנוסף, כל השיח התנהל מתוך תחושה שדבר כזה לא יכול לקרות, אני זוכר שאז הייתה כותרת באחד העיתונים שנשלחה למשרד ראש הממשלה קופסה ובתוכה יונה שחוטה וזה לא הוצג כמשהו רציני אלא כמשהו שולי ומגוחך. הבעיה הייתה בעיה של הקונספציה שדבר כזה לא יכול לקרות כמו במלחמת יום הכיפורים. צריך לזכור שאם חלילה יקרה כזה מקרה היום, אז לאחר שכולנו למדנו את הלקחים מאז רצח רבין לפחות בחלק מהעיתונים הידיעות היו מתפרסמות ברצינות ובחומרה".

הקונספציה שקרסה והמחדלים שהביאו לרצח הולידו ועדת חקירה ממלכתית, ועדת שמגר שהוקמה לבדיקת האירוע. במשך חודש החזיקה הוועדה בסרט היחיד שתיעד את יגאל עמיר מתנקש בראש הממשלה. במשך כחודש, נצח במושגים של היום, המתינה התקשורת לסרט של הצלם החובב רוני קמפלר.

"לפני 20 שנה היה צלם חובב אחד ויחיד, שהיה במקום בלתי שגרתי וצילם את הרוצח יגאל עמיר גם לפני הרצח וגם ברצח עצמו והייתה קלטת אחת ויחידה שכל כלי התקשורת התחרו עליה", מספר קיטל, "אנחנו, חדשות 2, קנינו אותה יחד עם עיתון ידיעות אחרונות במיליון שקלים. המציאות הזאת השתנתה, היום אני בטוח שהיו משהו כמו 200 צילומים מסמארטפונים ומצלמות אבטחה". היסטריית התיעוד והצילום בולטת ביתר שאת בגל הטרור האחרון, שבו כל פיגוע מלווה בתיעוד לצד אזהרת מערכת לצרכני הסנאף: "קשה לצפייה".

"היום הבעיה היא ההצפה של דברים, כמו למשל הפורנוגרפיה של סרטוני הטרור המדממים מכל הפיגועים, שמשפיעה על רשתות הטלוויזיה והתקשורת", אומר פרופ' מן, "העורכים אומרים: 'כולם כבר רואים את זה באינטרנט אז למה שלא נעלה את זה לאוויר?'. בעבר היה לעורכים יותר מרחב ושיקול דעת אבל כשהעורכים באים לעבודתם אחרי שראו בטלפונים את כל הסרטונים, הרבה יותר קשה להם להגיד שיש גבול ושיש דברים שאי אפשר לפרסם. ברצח רבין היה סרט, אמנם באיכות גרועה, אבל נדרש חודש עד שהוא יצא".

אתה חושב שהיום היינו מצליחים להתאפק ולחכות במשך יותר מחודש?

"היום לא אדם אחד היה מצלם את הסרט אלא עשרה אנשים וזה היה מגיע הרבה יותר מוקדם, הקצב השתנה. מבחינת טכנולוגיה ומהירות היינו מביאים הרבה יותר דיווחים מהשטח ובעקבות האינטרנט הוויכוח שהיה אחרי הרצח היה הופך להרבה הרבה יותר חריף".

"הטכנולוגיה הרחיבה את מערך העורכים של התקשורת", מוסיף יניב, "כשהתקשורת משדרת סרטונים מאירועי טרור זה לא התקשורת, היא אמנם משדרת אבל מי שמצלם זה הציבור. ואם התקשורת לא תשדר הציבור ישדר ברשתות".

האבל: החוצפה ששינתה את כללי המשחק

בנובמבר 95' לא הייתה באמת תחרות בין ערוצי הטלוויזיה. ערוץ 1 היה הממלכתי, המוביל, כמעט היחיד. 

ערוץ 2 היה בתחילת דרכו וציין ביום הרצח שנתיים בדיוק להקמתו. לאחר הרצח שני הערוצים עברו לגל 

פתוח, רצף שידורים שהדביק את הציבור אל המסך. בשני הערוצים ליוו את נוער הנרות, את האבל הציבורי, 

אלא שערוץ 2 העז לנער מעט את הממלכתיות ומה שנראה טריוויאלי כיום בסיקור תקשורתי, הפך את 

הערוץ למוביל וקנה לו את המעמד המוכר של מדורת השבט.
"ההערכה שלי היא שטראומה לאומית כמו רצח ראש ממשלה מחוללת שינוי יותר מאשר מתבייתת למצב 

הקיים", אומר קיטל, "העובדה שערוץ 2 הפך למדורת שבט לא הייתה מובנת מאליה. אם מישהו היה מנסה 

לנחש לפני 20 שנה מה היה קורה בתקשורת, הוא היה מניח שערוץ 1 ימשיך לתת את הטון".
ומה קרה בערוץ 2 שגרם למהפך?
"היו שני דברים שלא סותרים זה את זה: חיבור באופן אותנטי לטראומה, לאבל ולנוער הנרות, ומצד שני 

הדבר הנוסף, שלא פחות חשוב ובמידה רבה יותר חשוב, יצירת אג'נדה תקשורתית אחרת. טיפלנו לפחות 

בשני נושאים עוד במהלך שבוע האבל ואלו היו נושאים קשים, כואבים ומעוררי מחלוקת: הסתה שהייתה 

לפני הרצח ומחדלי האבטחה. במיוחד זכורים שני ראיונות שערכנו, האחד היה עם לאה רבין בבוקר ההלוויה 

שבו היא אמרה דברים נוקבים וסיפרה על ההסתה, והשני היה עם הנהג של רבין, מנחם דמתי, שסיפר על 

הבלגן שהיה בפינוי אחרי הרצח, ועל זה שאף אחד לא ידע מהם דרכי המילוט ומה עושים. תמיד במערכות 

הוותיקות היה קוד אבל, תיק חבצלת, והייתה תפיסה שיש דברים שלא נעים לדבר עליהם בבית האבל אבל 

אנחנו כן דיברנו".
איך לדעתך ערוצי הטלוויזיה וחברות החדשות היו נוהגים כיום?
"התקשורת הפכה עוד יותר פתוחה לסיקור סוגיות שנויות במחלוקת והגל הפתוח שהיה לפני כן הפך לנוכח 

עוד יותר בשידורים. ברצח רבין התחושה הייתה שהערוץ צריך לעסוק בנושא ולא מורא ומשוא פנים".
"אילו היה מתרחש היום רצח של ראש ממשלה, היינו מסקרים את זה די אותו הדבר, זאת אומרת גלים 

פתוחים מהבוקר עד הלילה שהיו אז ואני משוכנע שבטח היום עוד יותר", אומר רביב דרוקר ומוסיף כי הוא 

סבור שהיום התקשורת הייתה נוהגת בהרבה פחות ממלכתיות והרבה יותר תעוזה מערוץ 2 לפני 20 שנה: 

"ברצח רבין ערוץ 2 קיבל קרדיט כי הוא העז לפנות ללאה בשבעה והיום זה בטח היה קורה הרבה יותר 

מהר. אני בטוח שהיום היינו הרבה יותר פולשניים וחודרניים, לא הייתה את הביישנות הזו של 'טוב בואו 

נחכה, ניתן להם להתאבל', מהרגע הראשון היו מסתערים על הנהג, הרל"ש והנכדה".
קלמן ליבסקינד (נמרוד סונדרס)
"היום אנחנו לא מורידים ראש". קלמן ליבסקינד (צילום: נמרוד סונדרס)

 חשבון הנפש: בין כיכר רבין לכפר דומא

פרופ' מן התייחס במחקר שערך לנושא הקולות שנשמעו מהימין לאחר הרצח. מן ציין מספר כותבים בולטים 

והוסיף כי לאחריו "הקריאה לחשבון נפש לוותה על ידי חלק מהכותבים הדגשת הצורך ב'אחדות'. אולם בלט 

בעיתונות גם שיח של הטלת אשמה על המחנה הדתי לאומי. מן הציבור הדתי, מנגד, נשמעו קולות שקראו 

להידברות אך תבעו בעיקר שלא להטיל את האשמה לרצח על חובשי כיפות באופן כולל, וגם לא על ציבור 

המתנחלים".
"אני לא מכיר מישהו שניסה לסתום להם את הפה אבל אני מכיר בהחלט באווירה שהשתררה מיד אחרי 

הרצח ולצערי היא התפוגגה מהר מאוד", אומר הבר.
דרוקר סבור ששתיקת הימין הייתה כתוצאה מההלם שאחז בציבור, גם באנשי תקשורת מהימין שהעדיפו לא 

לצאת לעימותים לפחות בימים הראשונים. אלא שקלמן ליבסקינד, עיתונאי ופובליציסט, זוכר את הימים ואת 

השנים שלאחר הרצח לגמרי אחרת.
באוגוסט האחרון, בעקבות הרצח בכפר דומא, פרסם ליבסקינד ב"מעריב" טור שבו התעמת עם התקשורת 

שלטענתו מיהרה להטיל את האחריות על הימין. "לפני 20 שנה, כשהמחנה הלאומי ספג את ההתקפה 

המרוכזת הזאת, שתקנו. אחוזי בהלה בחרנו להוריד את הראש, לחכות שהגל העכור יעבור. לא עוד. אנחנו 

כבר לא שם. היום אנחנו לא מתקפלים, היום אנחנו לא מורידים ראש, היום אנחנו לא נבהלים, היום אנחנו לא 

לוקחים אחריות על מה שלא עשינו, גם אם אתם לוחצים מאוד", כתב.
יצחק רבין במסיבת עיתונאים ראשונה לאחר שנבחר לראש ממשלה, 1992 (AP)

"אחרי הרצח כל בנאדם עם כיפה על הראש התקשה להסתובב בתל אביב, כל חובש כיפה הפך להיות 

הרוצח", אומר ליבסקינד, "בתקשורת כל כללי האתיקה פינו את מקומם, היה נוהל חירום ולכן אפשר היה 

לעשות הכל. הימין היה אז מוכה הלם ומבוהל, ישב בכוך שלו עם ידיים על הראש וספג את כל התשפוכת 

שחלקה הייתה עובדות לא נכונות וחלקה הסתה פרועה. הכל היה מותר ושתקנו וקיבלנו הכל על הראש. מאז 

עברו 20 שנה ולכן אמרתי שזה לא יקרה עוד פעם: יש דברים שקורים פעם אחת בחיים והימין לא יהיה מוכן 

לעבור שוב את הדבר הזה".
גם ליבסקינד מתייחס, איך לא, לנושא הרשתות החברתיות: "אם לפני 20 שנה חיים יבין התורן אמר משהו 

בחדשות זאת הייתה עובדה, אי אפשר היה להתווכח איתה. היום יש אפשרות אחרת, היום לכל אחד יש פה, 

כשמישהו כועס הוא מגיב, כל אחד הוא סוג של יונית לוי קטן".
זה מעבר לרשתות החברתיות, היום יש לימין יותר נציגות בתקשורת.
"נכון, אבל זה מתחיל ברשתות החברתיות. היום יש לפחות יותר חובשי כיפה וכל אלה הם בוגרי 1995".
ליבסקינד מבקש לסייג ולהבהיר: הטראומה היא ללא ספק הרצח, אלא שהוא גרר אחריו טראומה שהכתימה 

ציבור שלם והשאירה אותו ולא מעט מחבריו מאוד כועסים. "הניסיון הזה להפיל את הצרות על הימין מונח 

שם על המדף או במגרה, מחכה בכל פעם להזדמנות לשלוף אותו החוצה, וכששלפו אותו בעקבות דומא שוב 

מצאתי את עצמי בפסטיבל שבו שבוע שלם מנסים לנתח איך הדתיים רוצחים. הרגשתי שזה חוזר וזה כאב 

באותם המקומות".
חגי סגל (עומר מירון)
"ברצח בכפר דומא התחושה הייתה שנזרקנו שנים אחורה". חגי סגל (צילום: עומר מירון)

 "העניין הוא לא טור בעיתון אלא איך המהדורות מנוסחות"


אבל לאחר הרצח בכפר דומא היו עיתונאים שנאבקו בהכללה. הפיגוע והרצח בכפר דומא העירו גם 


אצל חגי סגל, עורך "מקור ראשון", תחושות דומות לאלו שחש אחרי רצח רבין: "אמנם מבחינה דמוגרפית יש 

שינוי מבחינת נציגי הציונות הדתית בתקשורת, אבל האצבע שוב מאשימה את הציבור הדתי והימין כולו. 

ברצח בכפר דומא התחושה הייתה שנזרקנו שוב הרבה שנים אחורה מבחינה תקשורתית".
"קולם היה בטל בשישים. גם לאחר רצח רבין הייתה נוכחות מסוימת, בעיקר בפובליציסטיקה, אני למשל, 

כתבתי במעריב אבל זה היה טיפה בים וכך גם היום. העניין הוא לא טור בעיתון אלא איך המהדורות 

מנוסחות, העריכה, זה מה שנותן את הטון ולא שמדי פעם מעלים לשידור מישהו ששוחה נגד הזרם. זה, כפי 

שהבהיר לי המקרה בדומא, לא השתנה שינוי דרמטי".
"על הכיסאות ממשיכים לשבת אותם האנשים כמו לפני 20 שנה", מוסיף ליבסקינד, "במובן הזה כלום לא 
השתנה. הדבר היחיד שהשתנה הוא שבכיסאות המשנה ובסביבה התחילו להופיע גם אנשים אחרים. רזי 
ברקאי לא התחלף 20 שנה, אבל היום יש את עמית סגל שלא היה ובמעריב יש אותי שלא הייתי ויש עוד 
אנשים שחוו את הסיפור ההוא אחרי הרצח".

המאמר פורסם ביום 22.10.15 באתר וואלה  http://b.walla.co.il/item/2899831

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה