כשקמפיין ומוות נפגשים: החי על המת

לתת את החיים במתנה

מאת אורי מלכין.

"הסימנים מעידים על מוות מוחי. מכאן אין דרך אחרת, הסיכויים להצלת החיים אפסו. בשעה הקרובה תתכנס ועדה רפואית שתקבע זאת באופן סופי. עליכם, בני המשפחה, להחליט האם אתם מאשרים תרומת איברים או לא".

כאשר קראתי את כותרות העיתונים בשנת 2010, שדיווחו על החלטת משפחתו של הכדורגלן אבי כהן שלא לתרום את איבריו, חרף חתימתו על כרטיס אד"י, לא ידעתי שחצי שנה לאחר מכן נצטרך אני, אחי ואחותי, לקבל החלטה בנסיבות דומות.

בחדרון קטן בבית החולים איכילוב, שהתקשה להכיל את כל יושביו, התכנסנו לשמוע את המשפט שנאמר על ידי מתאמת ההשתלות של בית החולים, הדורש מאיתנו לקבל החלטה עבור אדם אחר. ברגע דרמטי שכזה, עם קושי להתרכז, לעכל את הבשורה ולחשוב באופן רציונאלי, דמתה ההחלטה על מתן איבריו של אדם קרוב לזולת לפצצה במשקל של 100 טון. לבשורה המרה נוסף גם אלמנט הזמן, התחום במקרה זה בשעות בודדות.

אימי חתמה על כרטיס אד"י לפני למעלה מ-2 עשורים. רצונה לתרום איברים היה ידוע לכל. לכן, תוך שניות מעטות הסתכלנו אני ואחיי זה על זה, ומבלי להשתהות - הורינו למתאמת להחל בביצוע ההליך. לא ידענו למי ילכו האיברים, ובשלב זה גם לא היה לנו כל איך אכפת. ועברנו להתמקד באבלנו ובהכנת הלוויה והשבעה. יחלפו עוד חודשים שבהם נבין שהסיטואציה הקשה בחיינו, הפכה לרגעי אושר בהן בישרו לכמה משפחות בישראל שנמצאה להם תרומה מצילת חיים.

אחת השאלות המרכזיות שעלו במוחנו, נגעה לעצם הסיטואציה והבקשה שהופנתה אלינו כנציגי המשפחה.לא הבנו, מדוע אנחנו נדרשים לקבל את ההחלטה, למרות שאימנו חתמה והצהירה מפורשות על רצונה.כאשר אדם מעל גיל 17 חותם על כרטיס אד"י, לא אחת הוא סבור כי בכך הוא מעביר למדינת ישראל הנחיה לביצוע. בפועל, בישראל, המציאות מורכבת יותר.

במדינות רבות בעולם, מגדיר החוק את תרומת האיברים מאדם שנפטר כברירת מחדל. רק אם אינך מעוניין בתרומה- עלייך להצהיר זאת בכתב. כך, באמצעות שינוי החוק, הצליחה ספרד בשנים האחרונות להגדיל את כמות תורמי האיברים במאות אחוזים ולמצב את עצמה כמדינה שבה אחוז התרומות הינו הרב ביותר. בישראל המצב הוא הפוך. אדם נדרש להצהיר בפועל, במכתב או באופן פומבי, על כוונתו ורצונו לתרום את איבריו לאחר מותו. עובדה זו הופכת את מדינת ישראל לאחת המדינות בהם אחוז התורמים הינו נמוך. זכרו גם שלא כל נפטר מתאים לתרומה.

אלא שהמצב המשפטי והחוקי בישראל אינו פשוט מבחינה נוספת. כרטיס התורם אמנם מעיד על רצון החותם לתרום מאיבריו לאחר מותו להצלת חייהם של חולים הממתינים להשתלה, אך תמיד מבקשים את הסכמת המשפחה. לנציג המשפחה, המהווה אפוטרופוס לחולה הנוטה למות, על פי חוק מוקנית הסמכות החוקית והמילה האחרונה. לכן המשפחה זכאית גם לסרב. כך גם קרה במקרה של משפחת כהן.

אז למה בכל זאת כן לחתום על כרטיס אד"י?

בשנת 2008 עדכנה מדינת ישראל את החוקים העוסקים בתרומת איברים. החוק קובע סדרי עדיפויות במתן איברים לחולים, ומגדיר עדיפות למי שהם או בני משפחותיהם חתמו על כרטיס אד"י או תרמו איברים בעצמם. חוק נוסף ששונה באותה שנה, נוגע לקביעת מוות מוחי. במסגרת חקיקתוהיו מעורבים גם רבנים ואנשי דת. החוק מכיר באמצעים טכנולוגיים בעת קביעת מוות בגזע המוח, כשלב הראשוני בהכרזה על נפטר. בניגוד להכרזה על פטירה, שבה הלב מפסיק לפעול, בעת מוות מוחי מרבית האיברים הפנימיים עדיין בתפקוד זמני, מה שמאפשר להצילם ולנצלם לצורך תרומה.

המקרה שלנו היה יחסית פשוט. למרות מותה המפתיע, אמי כתבה 10 שנים טרם פטירתה הצהרה המחייבת אותנו לא להאריך את חייה במכונות הנשמה ולתרום את איברה לכל זקוק ודרוש. בכך הקלה עלינו ופטרה אותנו מהצורך לקבל החלטה בשמה. אנחנו מקבלים המון החלטות בחיים, אך החיים הם שבריריים. בפטירתה הצליחה אימי להציל 4 אנשים שעם חלקם נפגשנו. והרי נאמר כבר במקורותינו כי "כל המציל נפגש אחת בישראל מציל עולם ומלואו".

קמפיין חדש של המרכז הלאומי להשתלות, תחת הכותרת 'חתמת- קודמת', מנסה בתקופה האחרונה לשכנע אותנו הישראלים לחתום על כרטיס אד"י ואולי כך להציל חלק מ100 הישראלים שנפטרים מידי שנה בעודם ממתינים לתרומה. כיום אחוז החותמים על כרטיס אד"י בישראל הינו 14% מהאוכלוסייה הבוגרת. הכמות עולה משנה לשנה, אך עדיין אינה נותנת מענה לסך כל הממתינים.

ברמה האישית אני חייב להעיד כי החלטת משפחתנו נתנה ערך נוסף ומשמעות חדשה לפטירתה של אמנו, ולהצטרפותם של 4 משפחות חדשות לחיקנו. מעבר להנצחת חייה בגופם של אחרים, הוקם אתר לזכרה של אימי על ידי המרכז הלאומי להשתלות ואנו זוכים לקבל מכתבים והזמנה למפגשים אחת לחודש. אנו גם זוכים לספר את סיפורה אחת לשנה בפני סטודנטים לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

אז, אם לא חתמתם על כרטיס אד"י והבעתם את רצונכם בפני בני המשפחה, זה הזמן. כי גם לאחר שהחיים מסתיימים, אפשר לעזור להאריך את חייו של אדם אחר.

אורי מלכין הנו דוקטורנט בבית הספר לתקשורת