גוי אחד לכולם
מאת הבלוגרית Penny-Lane בעלת הבלוג J'accuse
לפני המסע לפולין בי"א שאל אותי חבר (ממוצא אשכנזי): "למה
זה חשוב לך בכלל? המשפחה שלך לא הייתה בשואה בכל מקרה". הזדעזעתי. אני זוכרת
שלא הייתה לי תשובה, כי באמת לא ידעתי לומר למה זה חשוב לי – אבל כעסתי. בתיכון
נעדר כל זכר להיסטוריה של משפחתי. פסקה אחת קצרה סיכמה את עליית יהודי תימן ארצה,
וכאן מתחילה ומסתיימת ההיסטוריה שלי.
בתיכון למדתי שואה, טסתי לפולין, בכיתי במיידנק והקראתי את שמות
הנספים ממשפחתו של חבר ללימודים בביקור באושוויץ. קראתי את ספרו של יאיר לפיד
'זיכרונות אחרי מותי' שמגולל סיפור על ניצול אתאיסט, וקראתי את הספר 'אל
תשלח ידך אל הנער' של הרב לאו – שמגולל סיפור שונה בתכלית. אני מכירה את העיירות,
הגטאות והמחנות. מכירה את הפרטיזנים, הניצולים ואת חסידי אומות העולם. מכירה את
הסיפורים הקטנים ואת הסיפורים הגדולים. איך ייתכן שההיסטוריה היחידה שאני מכירה על
העם היהודי, ההיסטוריה היחידה שטרחו ללמד אותי – היא, לטענתו, בכלל לא ההיסטוריה
שלי? הרגשתי שהוא מדיר אותי מהסיפור היחיד שאני מכירה. אחרי כל כך הרבה שנים שאני
שומעת 'שואה', פתאום אומרים לי שמה זה ענייני בכלל? פתאום מטיחים בפניי שאני כלל
לא קשורה? אז למה אני צריכה ללמוד על דבר שאין לו כל קשר אליי?
היום כשאני מחפשת תשובות
לשאלות האלה, אני מוצאת תשובות אוניברסליות: נעשה פשע נגד האנושות, אני חלק
מהאנושות ולכן זה רלוונטי אליי; נעשה פשע נגד העם היהודי, אני חלק מהעם היהודי
ולכן זה רלוונטי אליי.
המשפחה שלי לא הייתה
בשואה. מצפים ממני להתאבל על השואה אבל לא לנכס אותה אליי. הכעס על הדרת ההיסטוריה
המזרחית מספרי הלימוד הוציא ממני כל רצון לפתוח ספר נוסף אודות השואה. אני מרגישה
רחוקה, ובכל זאת קרובה. אין מה לעשות- אחרי גלות וקיבוץ גלויות והקמת מדינה, והקמת
מעברות וכיבוש ואפליה – אחרי כל אלה לא פלא שהשואה הפכה לכל כך מורכבת. כל כך
טעונה. לא פלא שכל כך מסובך להבין מה מרגישים.
ובכל זאת, למרות התחושות
הללו שלי – הסתירות הפנימיות שאני חשה, אני לא יכולה לסבול את העובדה שהשואה הפכה
לקלף פוליטי. השמאל מדגים איך לא למדנו דבר, הימין יבהיר את החשיבות של מדינה לעם
היהודי. אשכנזים לא יכולים בכלל להיות גזעניים כי הם למודי גזענות, המזרחים יטענו
שזה עוד יום בו האשכנזים מנציחים את עצמם. אני כבר יודעת לצפות מראש מתי קלף
ה'שואה' יצוץ לו בדיונים, ואני כבר מכירה את התגובות שיבואו.
כשאני רואה שמשתמשים
בשואה, אני פתאום מרגישה צורך להגן עליה, כאילו היא תיעלב. ואז אני מתמלאת תחושת
הזדהות. בין הפעמים היחידות שאני לא סתם מסתכלת מהצד ובאמת מצליחה קצת להרגיש.
מתחילה לחשוב על כמה מעניין שכל הפילוג הזה לא עניין את הנאצים. האופן בו יהודי
הגדיר את עצמו לא היה רלוונטי כלל וכלל והטבח לא פסח על אף אחד. שנים אנו עסוקים
בפיתוח והגדרת הזהות העצמית שלנו – במה אנחנו מאמינים, מי אנחנו? וכל ההגדרות
וההישגים האישיים קולפו אחד אחר השני ונשארנו עירומים, יהודים. אלה שלחמו למען
יהדותם ואלה שברחו ממנה – כולם היו זהים בפני הצורר הנאצי וכולם הפכו לבעלי הגדרה
אחת, מולדת, שלא ניתן היה להתכחש אליה עוד.
לא מזמן יצאנו מחג הפסח.
בהגדה נאמר: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". החג
האוניברסלי ביותר מותיר לכל אחד מאתנו את המקום לביטוי העצמי שלו הוא. כל יהודי
חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ, מיידנק או טרבלינקה. אך אל לו לאף אחד
מאתנו שיעדיף לראות את חברו נשאר שם.
"דַבֵּר אֲלֵיהֶם,
כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין
הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם
אֶל-אַדְמָתָם. כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל,
וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי
גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד." ) יחזקאל לז' פס'
כא'-כב'.
הכותבת היא סטודנטית שנה
א' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה