אורי

מאת אלישבע בן דוד

במלאת שלושים  לפטירתו של השר, העיתונאי והסופר אורי אורבך, אנו מפרסמים פוסט נוסף השבוע. יהי זכרו של אורי ברוך ואהוב, כפי שהיה כל ימיו.

בכפר קטן

מעבר להרים

בין גיא לעמק

נקיקים וצורים

גר איש בשם אלכס

עם בני משפחתו

כולם אהבו

אותם ואותו.

אורי אורבך היה העיתונאי הראשון שלי.

הספרים שלו תמיד חסרו בספריה. סדרת "ילד דתי" הייתה מעין הצצה לעולם שמאוד רציתי להיות חלק ממנו, אבל תמיד נשארה לי רגל או יד בחוץ בגלל ערבוב הזהויות האמריקני-ישראלי ובגלל שלא גדלתי בבני-עקיבא. הוא כתב על הכול. על הבית ועל בית הכנסת, על האחים הקטנים והגדולים, על המורה בכיתה, על השבט, על אמא ואבא, על המקלחת של יום שישי. אם התקלחתם יום יותר מוקדם, זה לא לכבוד שבת, התקלחתם סתם. הוא אפילו כתב את ילדה כמוני ואת מבטיח בלי נדר, בלי שמישהו יבקש ממנו. ספר על ילדה וספר על ילד חרדי, פשוט כי מגיע להם. כי הוא לא היה רוצה שהם ירגישו לבד, או בחוץ. הייתה איזו אהבה בין המילים שלו. אי אפשר לכתוב לילדים ככה, כמו שהוא כתב, בלי לאהוב ולכבד אותם בצורה יוצאת דופן. הוא התיישב לידינו וחשב כמונו, נתן את הלגיטימציה הזאת שילדים כל-כך צריכים כדי להרגיש נכונים ונורמליים. הוא כתב על חלומות קטנים שהתביישנו להודות בהם בקול רם, הוא נתן מקום לפחדים ולחסרונות שלנו והם כבר לא נראו מאיימים כל-כך. האסתטיקה תמיד הייתה מושלמת. הוא לא זרק ולא חיפף רק בגלל שהיינו ילדים. החריזה, המשקל, הכול היה מוקפד ומלא חן כי זה מה שהוא רצה לכתוב. ככה.

נדמה היה שאף פעם לא נגמרו לו הרעיונות. הראשון מבין ספריו שקראתי היה בכלל סבא שלי היה רב, הרבה לפני שיכולתי להבין על מה הוא מדבר, אבל רצף ההברקות שלו סירב להיעצר. עוד ספר ועוד ספר, עוד אנקדוטה ועוד שיתוף פעולה, חגי סגל ואורי פינק ושי צ'רקה, יצירה שאי-אפשר להפסיק. הצלצול נועד למורים המופרע משהו, אסור להפוך תנין בשבת (זה אסור מחמת גדר), מתקן החלומות (אוי, אורי), מעבר להרי החדשות הנפלא שנחשפתי אליו רק בתיכון, מוקצה, מה מברכים על גלידה. אולי בשבת יזרקו סוכריות, בגלל ילד אחד, ילדה כמוני, באיזה שבט אתה, מבטיח בלי נדר. ספרים שלא רציתי שייגמרו. עיתון אותיות שהיה העיתון שלנו, שדיבר אלינו, שחשב כמונו ואף פעם לא זלזל. תמיד אתגר אותנו לפתור עוד חידה אחת, ללמוד עוד משהו על ארץ ישראל, עוד משהו על היסטוריה ועל טבע וטכנולוגיה, לפענח עוד סוד אחד. לדעת יותר.

אורי שלי הוא לא אורי הפוליטיקאי. אני בכלל לא יודעת אם אפשר לקרוא לו במילה המגרדת הזאת, פוליטיקאי, כי אורי היה איש ציבור, אבל עבורי הוא נשאר סופר. הוא נשאר אורי שרציתי להיות בדיוק כמוהו כשאגדל. להוציא תחת ידי יצירות יפות כל-כך, אוהבות ואהובות כל-כך. לדעת תמיד איך לשים את האצבע בדיוק על הנקודה של האמת, לא לפספס אותה במילימטר, לדעת איך להצחיק ולשמח ולנגוע ולגרום לאנשים לחשוב.

אחרי הפריימריז, כשהוא הודיע שעליו לדאוג כעת למצבו הבריאותי, אמרתי לעצמי שהכול בסדר. הוא הרי אמר את זה בצורה כל-כך מרגיעה, כל-כך שלוה, כל-כך אורי. הוא רק יטפל בזה ויחזור, הוא אוטוטו ממשיך להיות קול שפוי ולהשגיח על החברה שלנו ועל הציבור שלנו ועל התקשורת שלנו כדי שהכול יהיה בסדר. שלא נשכח מי אנחנו. תמיד באהבה ובנועם ובאמונה גדולה בצדקת הדרך.וכשביקשו להתפלל… לא הצלחתי. לא יכולתי להכיר בעובדה שהגיבור שלי זקוק לתפילות שלי. לא רציתי לקחת את הסיכון שאנסה לעזור לו ואכשל. לא רציתי שהוא יהיה חולה, לא רציתי להתפלל, לא רציתי לחשוב על זה.

ופתאום דמעות. גיבור התרבות שלא דיברתי איתו אפילו פעם אחת, כי כשראיתי אותו פעם בירושלים התביישתי לגשת, איננו יותר. עוד קורת תמך שלנו איננה, ואנחנו נוטים עוד קצת על צדנו. הדמעות האלו באות והולכות, שוכחות ונזכרות, מתכחשות להכול ובוכות בעצמן.

"אחרי הצהריים הוא נכנס אלי לחדר, התכרבל לידי על המיטה ואמר יפעתי, אני בעצב. כך תמיד היה מתאר רגשות. אני בשמחה, אני בעצב. טעות לשונית שאיש מעולם לא טרח לתקן, כי מבט אחד באדם הבהיר שהוא צודק. כל הווייתו הקטנה הייתה נשאבת לטעם הרגע." (גחליליות, גילית חומסקי)

אורי, איש יקר ומצחיק, מתקן חלומות יחיד מסוגך, גיבור נצחי שלי,

אני בעצב. הלוואי שהיית נשאר. הלוואי שיכולת לעזור לנו להתגבר.

עדיין לא נפרדת,

אלישבע.

                   המחברת היא סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת