דפים

יום ראשון, 29 במרץ 2015

מראה מראה שעל הקיר, של מי הפרופיל היפה בעיר?


                                                           מאת: רוני גלם

"מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?" שאלה המלכה את המראה בסיפור של שלגיה. במשך שנים ענתה המראה למלכה "את הכי יפה בעיר", אך ביום בו שינתה המראה את תשובתה, הורתה המלכה להרוג את שלגיה.

אך האם בהרג עסקינן? סביר להניח שעדיין לא, ויסלחו לי חבריי האופטימיים (שלרוב אני נמנית עמם) על השימוש במונח "עדיין".
בשנים האחרונות הרשתות החברתיות, שהשימוש בהן נתפס כמובן מאליו, ממלאות את מקומה של המראה. כמות ה"לייקים" קובעת מה נלבש, לאן נצא, כמה נצטלם ועם מי. אפשר לומר שהמראה של שלגיה מלווה כל אחד ואחת מאתנו, אך במקום  מלים היא משתמשת ב
LIKE, share, comment. רבות הפעמים במהלך היום שאנו נצבים מול "המראה" ושואלים אותה: מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה/מוכשר/חכם/שנון בעיר?

בני הנוער של שנת 2015 גדלים למציאות בה המראה תופסת מקום נרחב. כמות הלייקים בפייסבוק קובעת כמה אוהבים אותך, כמות התגובות קובעת כמה אתה יפה וכמות השיתופים קובעת באיזו מידה תצליח. השאלה כיצד הרשתות החברתיות משפיעות על החברה בכלל ועל בני נוער בפרט מעסיקות רבים, החל מהורים וכלה בחוקרים (מישהו אמר דטרמיניזם טכנולוגי?).

אך נקודת מבט אשר נעדרת מהשיח היא מה חושבים בני הנוער על השתלטות הטכנולוגיה, על כך ש"המראה הטכנולוגית" קובעת כיצד יתנהלו חייהם, מה ילבשו ועם אילו חברים יבלו.

מועצת הנוער המחוזית של מחוז תל-אביב החליטה להרים את הכפפה ולהוכיח לבני הנוער ולעולם מי מחליט כמה אני שווה, אהוב ומצליח  ופתחה בקמפיין "הכי שווה שיש" ברשת החברתית "פייסבוק".

כעבור מספר שעות בודדות מרגע פתיחת הקמפיין התמלא דף הפייסבוק של המועצה בתמונות רבות בהן מצולמים בני-נוער עם הסימן V  על לחיים, באמצעות הצילום מכריזים המשתתפים השונים שהם הכי שווים שיש, תרתי משמע. במרכז הקמפיין עומדת החשיבות שבדו-המשמעות שבמונח "הכי שווה שיש", במובן שוויון ללא הבדלי דת, מין וגזע וכמו בסלנג – "הכי טוב שיש".באמצעות הקמפיין בני הנוער מחליטים מבחינתם שהם הכי שווים שיש, בלי אישור של "לייקים", בני הנוער עצמם קובעים את הסטנדרט.

נוער 2015 הם חלק מדור חדש, דור המחשבים, האינטרנט, דור ה-X, Y  ו – Z. כל-כך הרבה שמות לדור אחד. פעמים רבות אנו נוטים להפנות כלפיהם אצבע מאשימה ולהביע דאגה בנוגע לעתיד שאלה מנהיגיו. אנו ממעטים במחשבה על האתגרים העומדים בפניו, על התמודדויות שכנראה לא פותחו די כלים להתמודד עמן, לעומת סמים, אלכוהול וונדליזם, הזוכים למקום רב בשיעורי החברה בבתי-הספר. יש צורך במנהיגים צעירים, בוועדות ובמחשבה על-מנת להתגבר על האתגרים החדשים, אך אשמור את השיח על כך להזדמנות אחרת.

אין ספק שקמפיין זה של מועצת הנוער המחוזית של מחוז תל-אביב עתיד להוות צעד בשינוי המחשבתי על הרשתות החברתיות והשפעתן על בני הנוער. הנחלת הידיעה כי המקובל בחברה והרצוי בחברה נקבעים על ידי האדם עצמו יפתחו חשיבה ביקורתית יותר כלפי העולם והעצמי ובעיקר חשיבה מקבלת יותר את ה"אני" ובעלת ביטחון עצמי רב יותר. 

לדברי אורי מלכין, מנחה מועצת התלמידים והנוער של מחוז תל-אביב "במפגשים שקיימנו השנה עם בני הנוער עלה צורך כתוצאה מתופעה כואבת שבה בני הנוער לא מרוצים מעצמם, חלקם סיפרו על בעיות של הפרעות אכילה, הצקות על בסיס מראה חיצוני. עלה הצורך להעביר מסר לבני הנוער שלהיות שלם עם עצמך זה הדבר הכי יפה שיש. בעקבות כך, החליטה ועדת נוער וקהילה לצאת לקמפיין אינטרנטי הקורא לבני הנוער לאשר את עצמם באמצעות ציור וי על הלחי והעלאת התמונה לרשתות החברתיות. השיא היה ביום חמישי האחרון, 26.3 שבו קיימנו ועידה מחוזית בהשתתפות למעלה ממאה בני נוער ומפקחים ממשרד החינוך שעסק בכותרת "הכי שווה שיש". 


המראה מהסיפור של שלגיה לא תניח לנו בקרוב, נמשיך לשאת אותה בחיקנו בטלפן הנייד, במחשבים ובטאבלטים כמעט לכל מקום. אבל חשוב שנדע, בכל גיל ובכל שלב בחיים, להיות המראה של עצמנו הן מבפנים והן מבחוץ. נותר לי רק לאחל שלא נצטרך מראות מלבד זו הנישאת על-ידי ציפור הנפש.



ועידת מועצת התלמידים והנוער מחוז תל-אביב, אירוע "הכי שווה שיש". 
 צילום: דוברות מועצת התלמידים והנוער מחוז תל אביב.

אורי מלכין הנו דוקטורנט בבית הספר לתקשורת, אונ' בר-אילן. 
הכותבת הנה סטודנטית לתואר ראשון בתקשורת, אונ' בר-אילן. 



יום שני, 23 במרץ 2015

מקיר אל קיר: גיבוש שפת האימוג'י

                                                         מאת אסף מרציאנו
מהפכת המידע הראשונה החלה לפני יותר מ- 40,000 שנים. חוקרים טוענים כי אותם ציורי הקיר, המעטרים מערות רבות ברחבי העולם, הם עדות לאותה טרנספורמציה רדיקלית שחווה המין האנושי – נחשפה בפנינו אפשרות העברת  המסרים לנמען ללא נוכחותו הפיזית.
הציורים אפשרו לאותם קדמונים לומר לחבריהם ובדיעבד גם לדורות הבאים את מה שהמילים לא איפשרו להביע. בהעדר אוצר מילים מפותח, סימנים ויזואליים עשויים להוות תחליף מצוין. הסימנים מהווים מעין מערכת סמלים משותפת ומוחשית, שמאפשרת להמשיך בדיוק היכן שנגמרות המילים.
15,000 שנה קדימה בציר הזמן. ישראל. השנה היא 1930. פרויקט החייאת השפה העברית עובד במלוא הקיטור,      
 ושאריות הנפטלין שדבקו בשפה לאורך אלפיים שנות גלות התפוגגו. כעת מתגלה עושר מילולי אדיר. המציאות ב-FULL HD  מילולי.
בשנות ה-80, ישראל פותחת את שעריה הכלכליים והתרבותיים בפני המערב. "האמריקניזציה", בגרסתה הישראלית, החלה לדחוק את הספרים והמילה הכתובה, וזאת באמצעות קידוש המוצר והטלוויזיה. אם פעם העברית הספרותית משכה אחריה את זו המדוברת, באותה תקופה התהפכו היוצרות.
2013, קווי המתאר המלבניים-סמארטפוניים ממלאים כמעט כל כיס בישראל. התקשורת סימולטנית, רב ערוצית וחוצה פלטפורמות. לענות לכולם וכמה שיותר מהר. מיליוני מסרים בעשרות פלטפורמות נורים לכל עבר. קורי העכביש האינטרנטיים מאחורינו, מלפנינו, מתחתנו, מעלינו ומצדדינו-הוא העומד.
כיום, את קודם כל רוצה להיות מהירה ויעילה- אין לך סבלנות! את תחיי בשלום עם שגיאת כתיב, את תצמצמי את ה"אף אחד" ל-"אפחד",  ואת תהיי עם אצבע קלה על ה-ח' כשמשהו יעלה חיוך על שפתייך.
מבלי שנשים לב, מתגבשת לה שפה חדשה. שעטנז של דימויים חוצי תרבויות עם טאצ' מקומי. סימניה הם האימוג'י -  אלפי מערכות סמלים עוצבו  כדי שיוכלו לתאר כל תחושה שאי פעם חלפה בקרב בן אנוש. האימוג'י בדיוק כמו ציורי הקיר תפקידו תיווך מסרים, בדיוק היכן שנגמרות לך המילים.
מודה, האימוג'ית היא לא שפתי, של כמה מחברי היא כן. למרות שלתחושתי הם מבינים אותה פחות ממה שהם חושבים. ואני לא מדבר על מטוסים, סנטה קלאוסים, סוסים וכאלה שאומרים בדיוק מה שהם מדמים. אני מדבר על פרצופים. מאות ואלפי דקויות שאני מתקשה להבין. אבל אני מניח שאם הם קיימים הם כנראה אומרים משהו למישהו. מישהו שהוא לא אני.
רווחת כיום ביקורת כלפי הדור הצעיר שאיננו יודע את העברית כפי שידעו אותה בעבר. מאשימים אותם בטון נוזף כי אוצר המילים שלהם הצטמצם.
בצהלי"ת מדוברת אומרים "מכיר בעובדות וכופר באשמה". אין ספק שמלאי המילים הידלדל, יחד עם זאת הם פשוט מצאו אמצעים חדשים לומר את הדברים. אמצעים שאינם דורשים מילים. נכון עוד לא הוכיחו שתמונה שווה אלף מילים, אבל אפילו והגזימו והיא שווה רק 127 מילים, זה עדיין 127 יותר מילים שפעם היו עושים בהם שימוש וכיום כבר אין בהם (כפי הנראה) צורך.
האנושות בחוש נסתר מזהה נוחות מקילומטרים, וככל שניתן לה היא מקצרת ומייעלת אולם בו בעת משמרת פונקציונאליות. האימוג'י הוא תוצר מודרני של עושר השפה כפי שהתפתח לאורך אלפי שנים, השאיפה האנושית לנוחות מקסימלית והידלדלות אוצר המילים.
בלחיצת כפתור חולפים על פנינו מאות סמלונים צבעוניים- מפריחים חיוכים בכל הזוויות, מוחאים כפיים במגוון דרגות התלהבות ומה לא. ממתינים בסבלנות לעזור לנו לקרב את המילים והחוויה עד כמה שניתן.
ודאי יהיו כאלו שיסרבו לכך מכל וכל. הם יאמרו מה לאוסף אייקונים סינתטי ולמילים גדושות מטען תרבותי-היסטורי. דבר ראשון אתם צודקים. דבר שני אתם טועים. אתם צודקים מכל הסיבות הברורות, ואתם טועים כי השפה בניגוד אליכם דינאמית ומשתנה. ואין שום הבדל בין לענות "הלו" כאשר הנייד מצלצל, לבין סמלון שמביע שמחת חיים.
אבל יותר מזה אתם זקנים, וכשאני אומר אתם אני אומר אני. אתם ואני לא דוברים את השפה. ותשאלו את הילד הראשון שתתקלו בו והוא יסביר לכם בדיוק. בדיוק עד הנקודה שבה כבר לא תבינו יותר, כי שפה זה קונטקסט ואנחנו אולי כבר לא חלק מהקונטקסט.
נוסף על כך, ישנה גם מהמוּרה סוציולוגית מוכרת וידועה. בני-תקופה תמיד סרבו להשלים עם שינויים. עדות ראשונה לכך נמצאה על לוח אבן בבלי, בן שלושת אלפים שנה, שעליו חקוק כי בני הדור הצעיר מושחתים, מקולקלים ומקלקלים. שלושת אלפים שנה!!! בהחלט קלישאה הראויה לפרס מפעל חיים ע"ש רובין ס' שארמה.
נראה שההיסטוריה בלופ אירוני במיוחד לאחר שאפשרה לציורי הקיר לעשות קאמבק מפואר. מארק צוקרברג הבין מבלי דעת משהו לגבי ציורים, קירות, שפה ולאן כל זה הולך. אז כמו היום מדובר בהולדתה של מהפכה ששורשיה ברִיק מילולי. הציורים אפשרו לקדמונינו, כמו גם לנו, לומר לבני תקופתנו ולדורות הבאים את מה שמילים פשוט צרות מלהכיל. וכך, בהעדר אוצר מילים מותאם, אותם סימלונים עשויים להוות תחליף מצוין, מעין מערכת סמלים משותפת, שהשימוש בה מתחיל בדיוק היכן שנגמרות המילים.
אז כמו היום קיר הוא קיר, אז הוא היה עשוי מגיר, היום מפיקסלים.


                     הכותב הנו סטודנט לתואר שני בתקשורת

יום חמישי, 19 במרץ 2015

אורי


מאת אלישבע בן דוד

במלאת שלושים  לפטירתו של השר, העיתונאי והסופר אורי אורבך, אנו מפרסמים פוסט נוסף השבוע. יהי זכרו של אורי ברוך ואהוב, כפי שהיה כל ימיו.


בכפר קטן

מעבר להרים

בין גיא לעמק

נקיקים וצורים

גר איש בשם אלכס

עם בני משפחתו

כולם אהבו

אותם ואותו.

אורי אורבך היה העיתונאי הראשון שלי.

הספרים שלו תמיד חסרו בספריה. סדרת "ילד דתי" הייתה מעין הצצה לעולם שמאוד רציתי להיות חלק ממנו, אבל תמיד נשארה לי רגל או יד בחוץ בגלל ערבוב הזהויות האמריקני-ישראלי ובגלל שלא גדלתי בבני-עקיבא. הוא כתב על הכול. על הבית ועל בית הכנסת, על האחים הקטנים והגדולים, על המורה בכיתה, על השבט, על אמא ואבא, על המקלחת של יום שישי. אם התקלחתם יום יותר מוקדם, זה לא לכבוד שבת, התקלחתם סתם. הוא אפילו כתב את ילדה כמוני ואת מבטיח בלי נדר, בלי שמישהו יבקש ממנו. ספר על ילדה וספר על ילד חרדי, פשוט כי מגיע להם. כי הוא לא היה רוצה שהם ירגישו לבד, או בחוץ. הייתה איזו אהבה בין המילים שלו. אי אפשר לכתוב לילדים ככה, כמו שהוא כתב, בלי לאהוב ולכבד אותם בצורה יוצאת דופן. הוא התיישב לידינו וחשב כמונו, נתן את הלגיטימציה הזאת שילדים כל-כך צריכים כדי להרגיש נכונים ונורמליים. הוא כתב על חלומות קטנים שהתביישנו להודות בהם בקול רם, הוא נתן מקום לפחדים ולחסרונות שלנו והם כבר לא נראו מאיימים כל-כך. האסתטיקה תמיד הייתה מושלמת. הוא לא זרק ולא חיפף רק בגלל שהיינו ילדים. החריזה, המשקל, הכול היה מוקפד ומלא חן כי זה מה שהוא רצה לכתוב. ככה.
נדמה היה שאף פעם לא נגמרו לו הרעיונות. הראשון מבין ספריו שקראתי היה בכלל סבא שלי היה רב, הרבה לפני שיכולתי להבין על מה הוא מדבר, אבל רצף ההברקות שלו סירב להיעצר. עוד ספר ועוד ספר, עוד אנקדוטה ועוד שיתוף פעולה, חגי סגל ואורי פינק ושי צ'רקה, יצירה שאי-אפשר להפסיק. הצלצול נועד למורים המופרע משהו, אסור להפוך תנין בשבת (זה אסור מחמת גדר), מתקן החלומות (אוי, אורי), מעבר להרי החדשות הנפלא שנחשפתי אליו רק בתיכון, מוקצה, מה מברכים על גלידה. אולי בשבת יזרקו סוכריות, בגלל ילד אחד, ילדה כמוני, באיזה שבט אתה, מבטיח בלי נדר. ספרים שלא רציתי שייגמרו. עיתון אותיות שהיה העיתון שלנו, שדיבר אלינו, שחשב כמונו ואף פעם לא זלזל. תמיד אתגר אותנו לפתור עוד חידה אחת, ללמוד עוד משהו על ארץ ישראל, עוד משהו על היסטוריה ועל טבע וטכנולוגיה, לפענח עוד סוד אחד. לדעת יותר.
אורי שלי הוא לא אורי הפוליטיקאי. אני בכלל לא יודעת אם אפשר לקרוא לו במילה המגרדת הזאת, פוליטיקאי, כי אורי היה איש ציבור, אבל עבורי הוא נשאר סופר. הוא נשאר אורי שרציתי להיות בדיוק כמוהו כשאגדל. להוציא תחת ידי יצירות יפות כל-כך, אוהבות ואהובות כל-כך. לדעת תמיד איך לשים את האצבע בדיוק על הנקודה של האמת, לא לפספס אותה במילימטר, לדעת איך להצחיק ולשמח ולנגוע ולגרום לאנשים לחשוב.
אחרי הפריימריז, כשהוא הודיע שעליו לדאוג כעת למצבו הבריאותי, אמרתי לעצמי שהכול בסדר. הוא הרי אמר את זה בצורה כל-כך מרגיעה, כל-כך שלוה, כל-כך אורי. הוא רק יטפל בזה ויחזור, הוא אוטוטו ממשיך להיות קול שפוי ולהשגיח על החברה שלנו ועל הציבור שלנו ועל התקשורת שלנו כדי שהכול יהיה בסדר. שלא נשכח מי אנחנו. תמיד באהבה ובנועם ובאמונה גדולה בצדקת הדרך.וכשביקשו להתפלל… לא הצלחתי. לא יכולתי להכיר בעובדה שהגיבור שלי זקוק לתפילות שלי. לא רציתי לקחת את הסיכון שאנסה לעזור לו ואכשל. לא רציתי שהוא יהיה חולה, לא רציתי להתפלל, לא רציתי לחשוב על זה.
ופתאום דמעות. גיבור התרבות שלא דיברתי איתו אפילו פעם אחת, כי כשראיתי אותו פעם בירושלים התביישתי לגשת, איננו יותר. עוד קורת תמך שלנו איננה, ואנחנו נוטים עוד קצת על צדנו. הדמעות האלו באות והולכות, שוכחות ונזכרות, מתכחשות להכול ובוכות בעצמן.
"אחרי הצהריים הוא נכנס אלי לחדר, התכרבל לידי על המיטה ואמר יפעתי, אני בעצב. כך תמיד היה מתאר רגשות. אני בשמחה, אני בעצב. טעות לשונית שאיש מעולם לא טרח לתקן, כי מבט אחד באדם הבהיר שהוא צודק. כל הווייתו הקטנה הייתה נשאבת לטעם הרגע." (גחליליות, גילית חומסקי)
אורי, איש יקר ומצחיק, מתקן חלומות יחיד מסוגך, גיבור נצחי שלי,
אני בעצב. הלוואי שהיית נשאר. הלוואי שיכולת לעזור לנו להתגבר.
עדיין לא נפרדת,


אלישבע.


                   המחברת היא סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת 

הערת אזהרה: מרווח הטעות בסקרי בחירות


מאת ד"ר שמעון פרידקין
היישום השכיח ביותר של אמידה באמצעות רווחים בני סמך (המכונה גם מרווח הטעות) הוא בסקרי דעת קהל ובחירות. סוקרים בדרך כלל מראיינים מדגם אקראי המייצג אוכלוסייה מוגדרת כדי לאמוד את הדעה הכללית בסוגיה מסוימת או את העדפות ההצבעה בבחירות מסוימות. לדוגמה, סקר של הניו יורק טיימס, שנערך בשנת 2009[1] בקרב 708 מבוגרים מובטלים, דיווח ש־69% מהם מתוחים יותר מן הרגיל. דווח גם מרווח הטעות של המשאל, שהיה ±4 אחוזים. מרווח הטעות במשאל אומר לנו עד כמה מייצג מדגם אקראי את האוכלוסייה שממנה נבחר. תוצאות משאל הניו יורק טיימס מעידות שאנחנו יכולים להיות בטוחים ב־95% שהאחוז האמיתי של מובטלים המרגישים מתוחים נמצא בין 65% (4% - 69%) לבין 73% (4% + 69%). מרווח טעות של 4% פירושו שבעזרת מדגם של 708 יחידים אפשר להיות בטוחים ב־95% שהערך האמיתי של 69% המתוחים נמצא בטווח של ±4% מן הערך שהיה מתקבל אילו היינו שואלים את כלל אוכלוסיית המבוגרים המובטלים. יש להדגיש שמרווח הטעות מודד רק את טעות הדגימה האקראית במדגמים שנבחרו אקראית. לרוע המזל, יש כמה מקורות אפשריים נוספים לטעויות בכל המשאלים או הסקרים. הם כוללים סירוב להתראיין (אי־השבה), בעיות בניסוח השאלות או הטיות של המראיין. טעויות כאלה עלולות להיווצר אפילו כאשר תבנית הדגימה של המשאל ניצבת על בסיס מתודולוגי איתן. טעות שיטתית מסוג זה עלולה להשפיע על מידת הדיוק של משאלים, אבל קשה, או בלתי־אפשרי, לכמת את הטעויות הנובעות מגורמים אלה.
דוגמה קלאסית לכישלון בניבוי תוצאות בחירות בשל טעות שיטתית שאיננה ניתנת לכימות היא הפריימריז לנשיאות של 2008 בניו המפשייר: הסנטור ברק אובמה התמודד אז נגד הסנטורית הילרי קלינטון, במירוץ שבו כל המשאלים שפורסמו ניבאו ניצחון לאובמה, וחזו לו 10 עד 15 נקודות יותר מאשר לקלינטון. כאשר נספרו הקולות, התברר כי בניגוד לתוצאות המשאלים, קלינטון הביסה בסופו של דבר את אובמה, 39.4% לעומת 36.8%.
הטעות הייתה אחת החשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית של המשאלים.  סוקרים, חוקרי מדעי החברה ומומחי דגימה בחנו את הנתונים ואת שיטות הדגימה שלהם בניסיון להבין מה השתבש.
מספר מומחי סקרים[2] טענו שהבעיה העיקרית הייתה החלוקה הסוציו־אקונומית  בין הבוחרים. קלינטון הביסה את אובמה ב־12 אחוזים (47% לעומת 35%) בקרב בעלי הכנסה משפחתית נמוכה מ־$50,000. לעומת זאת, אובמה הביס את קלינטון ב-5 אחוזים (40% לעומת 35%) בקרב בעלי הכנסות גבוהות מ־$50,000. היה גם פער בהשכלה: 39% מבעלי תואר ראשון הצביעו לאובמה, לעומת 34% לקלינטון. קלינטון ניצחה בקרב חסרי השכלה גבוהה, 43% לעומת 35%. בעיה נוספת הייתה דפוס רב־שנים במשאלים לפני הבחירות שלפיו מצביעים לבנים עניים מפריזים בתמיכתם במועמדים שחורים[3].
ומה אצלנו בארץ לקראת הבחירות הקרובות? להלן ממוצע של שלושת הסקרים האחרונים: ערוץ 1 – 12/3, גלובס – 12/3 ו-הארץ – 12/3.
מעניין מה יהיה מרווח הטעות? את זאת נדע רק לאחר  17/3.
*המחבר הוא מרצה לסטטיסטיקה ושיטות מחקר כמותיות, בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן



[1]Michael Luo and Megan Thee-Brenan, "Poll reveals Trauma of Joblessness in U.S." The New York Times, 5 December 15, 2009.
[2]Andrew Kohut, "Getting It Wrong," The New York Times, January 10, 2008.

יום שני, 9 במרץ 2015

״חוק ישראל היום״ כמשל למושלים


פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג
לפני מספר חודשים, התקיים דיון הציבורי סוער סביב ״חוק ישראל היום״ שהוצע בכנסת. דיון זה התמקד בשני מישורים: הפוליטי (בעד או נגד ה״שופר״ של רה״מ) והעקרוני (חופש העיתונות; חופש העיסוק). אולם, ישנם מימדים אחרים לגמרי, אולי משקלם אף כבד יותר, המשליכים על מצב התקשורת הישראלית בכללותה: מימדים טכנולוגיים ומעשיים.
         התפתחויות טכנולוגיות-תקשורתיות במאה ה-21 מביאות לתוצאה ולמסקנה אחת מרכזית: אי אפשר עוד להתייחס ל״מדיה״ כאילו הם שונים אחד מהשני ושניתן להטיל ״רגולציה״ (אסדרה) דיפרנציאלית עליהם. בעגה האקדמית קוראים לזה ״התלכדות״ או ״התכנסות״ (convergence). כל אחד מכיר את התופעה: תוכניות טלוויזיה או סרטוני וידיאו, שצופים בהם במחשב הטאבלט; משחקי וידיאו שמשחקים בסמארטפון; שיחות טלפון דרך המחשב (Skype); והכי רלוונטי בסוגייה שלפנינו: חדשות בכל מדיום שניתן להעלות על הדעת.
         בעידן טכנולוגי כזה, אין כל הגיון להטיל ״סנקצייה״ או ״פיקוח״ או ״דרישות״ על פלטפורמה (״מדיום״) ספציפי. מה שכן נכון, אם בכלל, הנו רגולציה של תכנים שונים, כגון פורנוגרפיה, תוכן לא ראוי לילדים, הטעייה גסה בפרסומת וכו׳ -- בכל מדיום בו מוצגים בפני קהל רחב. ״חדשות״, כמובן, אינן נכללות בקטגוריה זו בד״כ, מאחר שמדובר בתוכן המהווה לב ליבה של הדמוקרטיה ותפקוד חברתי תקין.
         אך נניח לרגע, שמחליטים לחוקק משהו הקשור לחדשות, כמו ״חוק ישראל היום״ אשר קובע (בתנאים מסוימים), שאין להפיץ עיתון בחינם. נשאלת השאלה: מדוע, אם כן, ניתן לצפות בחדשות טלוויזיה בחינם? מדוע לא מטילים חובת תשלום על חדשות באינטרנט (כפי שיותר ויותר עיתונים מקוונים עושים בעולם, כולל ״הארץ״ וה-״ניו יורק טיימס״)? כלומר, ״ישראל היום״ המודפס חייב בתשלום על פי חוק זה - ו״ישראל היום״ באינטרנט אינו חייב? שוב, בעולם של ״נייטרליות טכנולוגית״, האם יש לכך היגיון כלשהו?? ובמיוחד כשהצעירים (ה״מיינסטרים״ של מחר) נוטשים בהמוניהם את הנייר ועוברים בלעדית למסך?
         יתרה מכך, בואו ״נפליג״ קצת לתוך העולם הטכנולוגי העתידי. כבר היום מפתחים במעבדות (וישנם כבר פירות מעשיים) ״מסכי מחשב״ מפלסטיק -- דקיקים וגמישים כמו נייר! אם ״ישראל היום״ יחליט להוציא את העיתון שלו ב״מדיום״ כזה, האם הוא יהיה בקטגוריית החוק או לא? בעידן של התפתחויות טכנולוגיות מואצות להפליא (גוגל גלאס, שעונים חכמים וכו׳), חוק כזה יספק הרבה עבודה לבתי המשפט, אשר יידרשו לשאלות ״טכניות״ בלתי-אפשריות, כגון: מה נחשב ״נייר״?
         ומכאן למישור המעשי. סיפור אחד ימחיש את האבסורד בעניין. בתחילת המאה ה-18, משרד האוצר בבריטניה חיפש נואשות מקורות חדשים למימון מלחמותיה של הממלכה (במיוחד נגד נפוליאון). פקיד אחד בא עם רעיון מבריק (לכאורה): לממס את העיתונים  על פי מספר העמודים של הגיליון היומי. בתקופה ההיא, גודל העמוד של העיתון היה משהו דומה ל״ישראל היום״ -- מה שנקרא היום גודל "tabloid". החוק התקבל. מה עשו העיתונים? הפכו את גודל העמוד ל-broadsheet (משהו דומה לעיתון ״הארץ״ של היום או ״ידיעות אחרונות״ ביום שישי) -- ובכך הקטינו את מספר העמודים תוך שמירה על כמות התוכן, וכמובן בכך גם הורידו משמעותית את המס המשולם!
         אינני נביא ולכן איני מוכן לחזות שבדיוק כך יעשה ״ישראל היום״, אם וכאשר החוק יתקבל אי פעם. ברם, אני כן מוכן להמר שמר אדלסון ועורכיו כבר ימצאו דרכים ״יצירתיות״ (טכניות ו/או טכנולוגיות) להתחמק מנטל החוק תוך הפעלת שיטות מחכימות אלו ואחרות. וכנ״ל כל מאמץ אחר בעתיד להפלות בין מדיום אחד למדיה אחרים.
         מה לעשות, המאה ה-21 אינה המאה ה-18 בשום צורה -- לא טכנולוגית, לא פוליטית ולא תקשורתית. מי שינסה לקבל חוקים או להטיל אסדרה על כלי תקשורת ספציפי עלול להעמיד את עצמו ללעג -  מעין מחוקק ״ניאנדֶרתַאלי״, שטרם יצא ממערת עולם התקשורת הישן.
המחבר מכהן כראש ביה״ס לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן.
קוראים יקרים, מה דעכתם על הנאמר?