דפים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

סטודנטים כותבים: קלטות יאיר נתניהו, תפקידי התקשורת ומה שביניהם. מאת: מאורו נצר


         קלטות יאיר נתניהו, תפקידי התקשורת 
     ומה שביניהם מאת: מאורו נצר*  




                                  



בשבוע האחרון אנו עדים לסיפור חדש - בנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בהקלטות, שהוקלטו על ידי אחד הנוכחים ברכב, נשמע יאיר נתניהו בהתבטאויות לא מחמיאות כשהוא משתולל ושיכור. בנוסף, גם הידיעה שמאבטח מטעם המדינה ורכב מטעם המדינה הולכים איתו לכל מקום (גם למועדוני חשפנות) לא מוסיפות ליאיר נתניהו נקודות חיוביות, גם אם נושא זה כלל לא באחריותו.

קודם כל אני רוצה להתייחס לאבטחה על יאיר נתניהו - יאיר נתניהו נהנה מאבטחה צמודה מהרגע שאביו נבחר לשלטון (או במילים אחרות: כבר המון שנים). אבטחה צמודה פירושה מאבטח אישי צמוד ורכב. אולם, נושא זה נבחן על ידי גופים בטחוניים במדינת ישראל ואין יאיר קובע לעצמו מה הוא צריך ומה לא. גם אם זה נראה רע, זכותו של יאיר נתניהו ללכת למועדוני חשפנות, אבל נוצרת בעייתיות כאשר האבטחה הצמודה והרכב הצמוד מגיע מכיסינו. אבל בנושא זה יאיר אינו מחליט כלל ואין אני מאמין שיש להאשימו.

בהקשר להתבטאותיו של יאיר נתניהו - אני לא רוצה לנפץ את חלומם של אנשים מסוימים, אבל אנשים נוטים לדבר שטויות כשהם שיכורים. לא רק שהם מדברים שטויות אלא שגם לא שמים לב כלל מה הם אומרים ועל מה זה מתבסס. יאיר נתניהו התבטא בצורה רעה מאוד כלפי החברה שלו לשעבר, אבל - בשיחות גברים לפעמים שומעים דברים גרועים יותר. יותר מזה - האם בחורות לא מדברות בצורה כזו כשהן בקבוצה רק של בנות? או כשהן שיכורות? זכותו של יאיר נתניהו להתבטא כך גם אם "זה לא נראה לנו". אני די בטוח שכל אחד מאיתנו התבטא בעבר בצורה כזו או אחרת.
הדבר היחיד שנראה לי באמת בעייתי, על אף שזה נאמר כאשר הוא שיכור - הוא המשפט שבו אומר יאיר שאבא שלו סידר עסקה לאבא של בן אדם אחר בהמון המון כסף. נושא זה ראוי לבדיקה ולא משנה מה הנסיבות. אך הדבר הזה מוביל אותי לשאלה האמיתית הבאה הנוגעת לתחום התקשורת - אם לא היה משפט זה בהקשר של מתווה הגז, האם הקלטת הזאת הייתה משודרת? האם זכותה של תקשורת להכפיש שמו של אדם, רק בגלל היותו בן של ראש הממשלה שמנוגד לאג'נדה התקשורתית הרווחת בישראל? האם מבחינה מוסרית זה תקין לשלם על קלטת זו כסף כדי לשדרה בשעת שיא של רייטינג?

כמו שאמרתי יש נושאים שראויים לבדיקה ויש נושאים שכלל לא קשורים לשום אדם אחר שהוא אינו יאיר נתניהו, השאלה הנשאלת - מה גבולות התקשורת הישראלית?

אני לא מסכים עם דברי יאיר נתניהו, אני לא מתחבר אליהם והם לא נראים לי בסדר כלל. אבל מהם התפקידים האמיתיים של התקשורת?

המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן


יום ראשון, 7 בינואר 2018

סטודנטים כותבים: פאודה תודעתי. מאת: עופר רץ


פאודה תודעתי
מאת: עופר רץ*






"מה, לא ראית פאודה?!", שאלה זו ליוותה אותי לכל אירוע חברתי במשך השנה שעברה. עליית העונה השנייה של הסדרה, הסערה התקשורתית בעקבות הפרובוקציה השיווקית בדמות שלטי החוצות והחשש מעוד שנה של חוסר יכולת להשתתף בשיח חברתי כל שהוא הכריעו אותי. אעשה מרתון של העונה הראשונה. זהו, חשבתי לעצמי, הסוף לבדידות ולתחושת הניכור הנה גם אני בחבורה הגדולה כל כך של מעריצי פאודה.
צפיתי! שתי חוויות חזקות, מטלטלות ומטרידות התפרצו והתגברו מפרק לפרק. חוויות מקבילות, האחת גלויה והאחרת סמויה. בפן הגלוי התרגשתי לזהות סדרה מושקעת היורדת לפרטי הפרטים, לא עוד צנחן עם נעליים שחורות או מסתערב שמדבר ערבית אשכנזית. אינני מבקר טלוויזיה אבל זיהיתי שורת שחקנים מעולה ומשכנעת המציגה תסריט קצבי ומעניין. מדקה לדקה התאהבתי בדמויות, רצתי וקפצתי איתן, כאבתי וצחקתי איתן ובעיקר הזדהיתי איתן. אך, כאמור, במקביל חשתי כי באופן סמוי הסדרה אומרת לי עוד משהו חזק ומטלטל. כבר מההתחלה ניסיתי לגרש את התחושה המכבידה אשר לא הייתה ברורה לי ובעיקר הפריעה לי ליהנות. "תפסיק לחפור ולהקשות סך הכל סדרת טלוויזיה", שבתי ואמרתי לעצמי, אך ככל שהתפתחה העלילה התחושה המתסכלת הלכה וגברה.כיצד לוחמים אמיצים המגלים רמת חיילות פרט מושלמת, מאחיזת הנשק ופתיחת הזיג, דרך היכולת הפנומנלית להטמע בשטח עוין ועד חדות הביצוע האישית, אינם מצליחים בשום מבצע לאורך סדרה שלמה?
איך יתכן שכל כך אכפת לי מה מרגישה אימו של רב המחבלים? האם זו המורכבות של המציאות, האם סוף סוף מישהו פקח את עיני והראה לי את התמונה השלמה? התשובה לא אחרה לבוא. בסצנה בה איש השב"כ מפסיק את תחקור המחבל לצורך שיחה סתמית עם בנו בה הוא הופך רך, אנושי ומאד אבהי. הכתה בי התובנה הכל כך מוכרת וברורה. הרי אני מכיר את הז'אנר. לא מדובר כאן בתכסיס חקירתי מתוחכם, מדובר כאן בתכסיס פוסט מודרני מתוחכם. איש השב"כ הוא קורבן של המציאות. בשונה מתפקודו הציני והאכזר כחוקר, הנה הוא יכול להיות איש מוסרי מאד אל מול חקירת מחבל שמתנהלת באופן לא מוסרי. ואז כמו במטריקס, כל התמונה כולה נפרסת במלוא תפארתה. אין בסדרה קורבנות פיגוע תמימים. החברה של אחד הלוחמים נרצחת בפיגוע שהתקיים במועדון בו היא מועסקת היות והחבר שלה פשט יום קודם על הכפר של המחבלת. המחבלת עצמה התפוצצה כי הרגו את בעלה. ודאי, הרי כל אישה שבעלה נרצח עושה פיגוע, לא?!
הכל בסדרה אישי, אין שום הקשר לאומי. הלוחמים עם "סל הכלים" המקצועי והמושלם, נעדרים כל "כלי" ערכי. נהפוך הוא, מדובר בכנופיה של לוחמים אינדיבידואליסטים אשר אינם מסוגלים לקמצוץ של הכלת כעס או שיקול דעת. כל מבצע מתחיל ומסתיים בחוסר יכולת בסיסית לדחיית סיפוקים. חוסר אשר הולך ומחמיר ככל שעולים בדרגות הפיקוד והאחריות. כלל המפקדים מנוהלים על ידי הפקודים ואלה רשאים לבצע ככל העולה על רוחם. כל אחד מאשר לעצמו את מי לחטוף ואת מי להרוג. אין דין ואין דיין. מנגד, המחבל מבצע פיגוע על רקע אישי כנגד המועדון שבו בילה הלוחם. מדוע הוא עושה פיגועים בכלל לא ברור. האם יש מאחוריו אידיאולוגיה מסוימת לא ממש ברור ובטח הנושא לא מטופל לעומק. אגב, קורבנות הפיגוע האחרים הם חסרי שם או פנים. אנחנו לא יודעים מה מרגישה אמא שלהם או הבת שלהם או בני זוגם.
במקביל לכל הבלאגן האישי נשמרת פרופורציה אחת מאד מוקפדת העוברת בכל פרקי הסדרה כחוט השני. כל בעיה אישית של לוחם נענית בבעיה אישית של מחבל וככל שהמחבל מתחבט בבעיותיו האישיות כך מתחבט גם הלוחם בבעיותיו. כך הופכות להן כל הדמויות בסדרה לקורבנות מבלי שמוגדר תוקפן. כולם טובים וכולם רעים. השיח הקורבני, נטול הגיבור ההרואי, הנעדר כל הקשר לאומי, היסטורי או תרבותי משאיר את הצופה בתחושה של מבוי סתום או מעגל בלתי נגמר. שיח הנרטיבים הוא נטול אידיאולוגיה ובוודאי אין בו שנאה לשמה. וכך באמצעות ההקפדה על הפרטים והשימוש במונחים מציאותיים (שמות יחידות -8200, תמונות המזל"ט ושמות הישובים) מקבל הצופה חוויה מציאותית של פעילות כוחות הביטחון הישראלים בשטחי יהודה ושומרון. מציאות מעוותת ומסולפת שהרי כל מי שקצת מכיר את אופי הפעילות במציאות האמיתית יודע כי יש הקשר ויש אידיאולוגיות רצחניות. יש דרגים ממונים ויש דין ויש דיין. כל החלטה על סיכול או חטיפה של רב מחבלים מתקבלת לאחר מחשבה ודיון מסודר בדרגים הגבוהים ביותר. אכן הקרב הוא ממלכת אי הודאות אבל לא ממלכת ההפקר, פעולה שמסתבכת נעצרת, מתוחקרת ובעיקר מדווחת לפרטי פרטים לכל רמות הפיקוד. בכל פרק בסדרה יש מספר סיבות שלו היו מתקיימות במציאות היחידה הייתה נסגרת מזמן. באשר למוסר, חקירת שב"כ היא אירוע סופר מוסרי במגבלות הקיימות במדינת ישראל ואמא או בת זוג או רופאה של רב מחבלים שלא מסגירות אותו לשלטונות הן סופר לא מוסריות, זו המציאות הנדרשת.
והנה התחילה לה העונה השנייה ומיד פגשנו מחבל מפוחד, כמעט תמים, שחבריו בוגדים בו ומפוצצים אותו והופ, הנה גם הוא קורבן, בדיוק כמו החייל והאזרחים שהתפוצצו איתו. אני מנחש כי גם העונה השנייה עתידה להעמיק את טשטוש המציאות וליצור שיח מציאות חדש. אלא שהפעם השיח החדש לא ישאר בארץ הוא יוצא כעת, בעקבות הצלחת התוכנית, אל מעבר לים. אם הייתי מנכ"ל או דובר של ארגון פוסט ציוני, הייתי עוצר כל השקעה כספית בפעילות הסברה בחו"ל ובמקום הרצאות בקמפוסים הייתי פשוט מזמין את כולם לצפות בפאודה, אחלה סדרה!


*המחבר  הינו סטודנט תואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטת בר אילן 

יום שני, 1 בינואר 2018

מרצים כותבים: כישורי הלהטוטנות של ארגוני המודיעין מאת ד"ר כלילה מגן

על ביון ותקשורת: 

כישורי הלהטוטנות של ארגוני המודיעין

מאת: ד"ר כלילה מגן*






בשנים האחרונות אני עוסקת רבות בשאלת יחסי ארגוני הביון הישראלים עם הזירה הציבורית. אירועים דרמטיים דוגמת האחד-עשר בספטמבר, המלחמה בעיראק ופרשת וויקיליקס, כמו גם פרשיות אחרות, המחישו לציבור הרחב עד כמה מרכזי מקומם של ארגוני המודיעין במציאות חיינו כיום ועד כמה הארגונים הללו מעורבים בהכרעות הפוליטיות והמדיניות המתקבלות על-ידי גורמי הממשל במערב. ממד אחד, שנזנח באופן יחסי בכל הקשור לפעילות ארגוני המודיעין, הוא הקשר שיש להם עם אמצעי התקשורת - לרוב הרחק מן הזירה הציבורית.
בטרם אציג בקצרה "טעימה" מן היחסים שקיימו ארגוני המודיעין הישראלים עם התקשורת לאורך השנים, צריך להשיב על שאלה בסיסית מתבקשת: האין הצל, הטבעי כל-כך לעבודתם של אנשי הדממה, משרת אותם באופן היעיל ביותר להשגת מטרותיהם?  לשם מה הם זקוקים בכלל ל"רעש תקשורתי" או לאור זרקורים מסנוור?  ובכן, התשובה עלכך היא מורכבת. בהחלט, מעל לכל זקוק ארגון מודיעין לחשאיות. הגלימה המכסה אותו היא תנאי הכרחי לעצם קיומו. זוהי מהות עבודתו והעלטה תוסיף להיות המרכיב המרכזי ביותר שיאפיין ארגוני מודיעין כל עוד הם קיימים. לצד זאת, לצורך השגת יעדים שונים כגון טיפוח אמון הציבור, גיוס כוח אדם איכותי, אישור תקציבים ממשלתיים, הרתעת אויבי המדינה, השפעה על סדר היום הציבורי-ביטחוני והגדלת שיתופי הפעולה עם ארגוני מודיעין זרים, זקוק הארגון למידה מסוימת של חשיפה ציבורית.  מצד שני, השתיקה משרתת את הארגונים הללו בצורה היעילה ביותר, גם מבחינת יחסי הציבור שלהם ושיקוליהם התדמיתיים. זה הפוך לגמרי מכל ארגון ציבורי אחר, שיבקש לעצמו פרסום חיובי על עשייתו ואף ישקיע במאמצים ובמשאבים לא מבוטלים כדי להשיג תהודה כזו. לאור האתגרים הביטחוניים והאיומים מבית ומחוץ, הנטיה של הציבור הישראלי היא להעניק לארגונים הללו מראש לגיטימציה ציבורית מאד גבוהה, מבלי שיצטרכו להתאמץ יתר על המידה בעבורה. לכן, בין הצורך לשמור על ריחוק לשם שמירה על נכסים מודיעינים והגברת ההילה של הארגונים הללו לבין הצורך בנסיבות מסוימות להתקרב לזירה הציבורית, מוצאים עצמם הארגונים הללו מתמרנים בין הזירה הגלויה לזו החשאית, בין הצל לאור. 
סיפור יחסו של השב"כ עם התקשורת הישראלית שונה מאד מסיפורו של המוסד. אין זה מפתיע כלל. בעוד השב"כ פועל בזירה הפנים-מדינתית, אחריותו של המוסד היא על הפעילות המודיעינית החוצה את גבולות המדינה. על-פי הגדרה, המוסד עובר על החוק במדינות זרות. בניגוד לשב"כ, שעל הצלחותיו אנחנו שומעים לא מעט בישראל 2017, המוסד מוגבל הרבה יותר ביכולת שלו לשתף בהצלחותיו וידיו קשורות במידה רבה מבחינת ניהול יחסיו עם התקשורת. עניין אחר הוא הממשק שיש לשירות הביטחון הכללי לנושאים פוליטיים פנים-ישראלים רגישים, כגון חקירת עצורים באמצעים שנויים במחלוקת או הטיפול של הארגון בפעילות בלתי חוקית של מה שמוגדר כטרור יהודי. המוסד מרוחק מהדיון הציבורי בשל גזרת האחריות שלו ולכן גם מתמודד הרבה פחות עם שאלות של לגיטימיות ואמון הציבור.

ניכר כי השב"כ עשה כברת דרך משמעותית ביחסו עם התקשורת ובמגע שלו עם הזירה הציבורית. כיום יש לארגון מערך דוברות מסודר ועיתונאים זוכים למענה לשאלותיהם (ולפעמים גם זוכים לסרוב מנומס למענה בשל הרגישות הביטחונית של העניין הנדון), לתדרוכים, לסיורים, ובאופן כללי לערוץ פתוח למדיי אל מול התקשורת. המוסד, מנגד, מוסיף לשמור על אותו ריחוק שבו נקט לאורך השנים, תוך הבנה פרגמטית שהנזק מן החשיפה לציבור, על-פי רוב, עולה על התועלת ממנה. יחד עם זאת, גם במוסד ניתן לראות כי לאורך השנים התקיימו קשרים זהירים עם עיתונאים להשגת יעדים שונים, הגם שהיה מדובר בהיקף נמוך הרבה יותר מבשב"כ ובמידה מוגבלת מאד. היחסים הללו התקיימו תמיד הרחק מן העין הציבורית ומאחורי הקלעים, לא בגלל שבהכרח יש משהו שלילי בעצם קיום הקשר הזה, אלא בגלל שהבאת היחסים אל קדמת הבמה הייתה מסבכת את הארגון החשאי מול הגורמים הרבים המעורבים בפעילותו המודיעינית הרגישה. המאה ה-21 והמציאות התקשורתית של עידן הרשתות החברתיות יוסיפו ודאי לחדד את האתגרים עמם מתמודדים ארגוני הביון מערביים בזירה הציבורית, אך ההערכה היא שהצורך לאזן כל העת בין השמירה ההדוקה על החשאיות לקיום קשר מדוד עם אמצעי התקשורת, יוסיף להתקיים עוד זמן רב.

קישור לאירוע ההשקה של הספר:   https://www1.biu.ac.il//File/news/file_biu_17_12_18_14_03.pdf

*ד"ר כלילה מגן היא מומחית לתקשורת משברית ויחסי ציבור, מרצה בבית הספר לתקשורת ועמיתת מחקר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר־אילן.

יום שלישי, 26 בדצמבר 2017

סטודנטים כותבים: לא הורה. לא אבא. גבר שקוף מאת גיא חורש גונין

לא הורה. לא אבא. גבר שקוף 
מאת: גיא חורש גונין *








אנחנו האבות שקופים. אפילו לא מכנים אותנו בשמנו , אבות. מעדיפים לקרוא לנו גברים. היא אם חד הורית, אני גבר. באבחה חדה אחת, נמחקתי. לא הורה, לא אבא. גבר שקוף. לא קיים. בלי זכויות, רק חובות.

חזקת הגיל הרך הוא חוק מפלה שעומד בסתירה גמורה למגילת העצמאות של מדינת ישראל ובאה בעקבות לחצים של שדולה רדיקלית שטובת הילד אינה מעניינה, לכול ילד בישראל זכות לגדול עם שני הוריו
עצם מתן העדיפות במשמורת לידי צד אחד נוגד את ההיגיון, היושר המשפטי ואת הלוגיקה הפמיניסטית שמדברת  ודורשת שוויון, מעל אלו יש אין ספור מחקרים אקדמיים המצביעים על החשיבות שבגידול ילד בידי שני הוריו ולא ע"י אחד מהם.
הטענה שמעלות ע"י חברות הכנסת מהלובי הפמיניסטי וארגוני הנשים כי "אין בעיה כיום לאב שרוצה לגדל את ילדיו לעשות כן", רחוקה מן האמת שכן מבחינה חוקית אין לאבות יכולת שכזו בשל חזקת הגיל הרך והדבר שונה רק במקרים בודדים.
טענתם של ארגוני הנשים כי לבית המשפט מגיעים הצדדים עם חוזה חתום בו רוב הגברים "מוותרים" על משמורת ילדיהם הנה טענה דמגוגית שמתעלמת מהחקיקה הקיימת והרוח הנושבת בבתי המשפט, ברווחה ובשאר הגופים המעורבים בנושא.
גברים בישראל מגיעים להסכמי גירושים בין אם מרצון או תחת איומי הלובי הנשי רדיקלי (תלונות שווא, מעצרים, טיפול של גורמי רווחה והרחקה מילדיהם, נתון מעניין הוא שרוב האבות המתגרשים הופכים לפתע להיות הגורם האלים במשפחה, זאת למרות שמחקרים אקדמיים מראים כי התפלגות האלימות בין נשים לגברים שווה וכשבודקים אלימות המופנית נגד ילדים המחקר מוצא שנשים אחראיות פי שתיים מגברים לאלימות המופנית כנגד ילדים (34% לעומת 16.6% בהתאם).
גברים מבינים שכדי לשרוד תחת המערכת ותחת החוקים הקיימים הם נאלצים מראש לחתום על הסכם שקורע אותם מילדיהם, זאת בשל חזקת הגיל הרך וחוקים מפלים נוספים. על רקע נתונים אלו הוקמה בשנת 2005 וועדת שניט (הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין), למרות הניסיונות לטרפד את עבודתה הוועדה הגישה לאחר 8 שנים של עבודה המלצות חד משמעיות לביטול חזקת הגיל הרך, זכותו של כל ילד לגדול ולהיות בקשר עם שני הוריו, לצערי עד כה שרת המשפטים איילת שקד מסרבת לאמץ את המלצות הוועדה.
כול בר דעת מבין שכשהחלפתי חיתול לבתי הייתי הורה, כשהאכלתי את בתי הייתי הורה, כשהשכבתי אותה לישון הייתי הורה, כשטיפלתי בא כשהייתה חולה הייתי הורה. אך מרגע שהתגרשתי הפכתי מופלה ע"י מערכת חוקים שאינה תואמת למאה ה 21 ולתפקידי כהורה.
הגיע הזמן שנשים יפסיקו להסתכל על ילדי גירושים כנכס מניב של האם, ילדים באו לעולם ע"י שני הורים וזכותם לגדול אצל שני הורים גם לאחר שאלו התגרשו.


*   המחבר הנו גרוש, בוגר בר אילן בעל תארי BA במדעי המדינה, MA במשפט, לומד לתואר שני בתקשורת פוליטית ו CTO בחברת הייטק.

יום שלישי, 19 בדצמבר 2017

סטודנטים כותבים: בין פורנו לבריונות ברשת. מאת ערן ליס

בין תעשיית הפורנו לבריונות ברשת -  חייה ומותה של השחקנית אוגוסט איימס
מאת: ערן ליס*


בתחילת דצמבר חווינו כולנו אירוע בעל משמעות מאוד עמוקה לחיינו. לא, אינני מדבר על חתונתם הקרבה של הנסיך הארי עם בחירת ליבו מייגן מרקל. אני דווקא רוצה להתמקד בסיפור אחר, אך כזה שיש לו המון השלכות ותובנות למציאות שלנו כיום.
בחמישה בדצמבר, צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה בשם מרצדס גרובווסקי, נמצאה מתה בדירתה בקליפורניה, ככל הנראה שמה קץ לחייה. נסיבות האירוע קשורות ככל הנראה לעובדה שהצעירה חוותה בריונות ברשתות החברתיות, שזה כשלעצמו בעיה אשר דורשת טיפול, אבל בהחלט לא חדשות מסעירות. מתברר, כי הסיבה לתרעומת כלפיה הייתה בציוץ שהיא פרסמה אשר ניתן לפרשו כהומופובי. גרובווסקי, אשר התברר כי התמודדה עם עבר של הפרעות פסיכולוגיות לא יכולה הייתה לעמוד בשטף התלונות וכעבור ארבעה ימים בלבד היא נמצאה מתה בדירתה. עוד פרט, גרובווסקי אולי קיבלה את השם מרצדס בלידתה אבל למעריציה היא הייתה ידועה בתור אוגוסט איימס, כוכבת פורנו.


whichever (lady) performer is replacing me tomorrow for , you’re shooting with a guy who has shot gay porn, just to let cha know. BS is all I can say🤷🏽‍♀️ Do agents really not care about who they’re representing? I do my homework for my body🤓✏️🔍



כדי להבין את הציוץ, סיפור הרקע הוא סירובה של איימס לבצע סצנה עם כוכב שגם השתתף בפורנו גייז. מסתבר שבתעשייה זהו דבר ידוע שרמת הבדיקות הרפואיות בסוגה זו אינה גבוהה והיא רצתה לשמור על עצמה ועל גופה.

נשאלת השאלה, איך ניתן להתייחס ולהבין את הסיפור הזה? האם מדובר אך ורק בתוצאה עגומה של בריונות ברשת? אולי בכלל צריך לחפש את הגורמים  בתעשיית הפורנו ובניצול המחפיר של נשים המועסקות בתעשייה זו  כמעט ללא הפרעה או ביקורת מצד אף גורם רשמי  משמעותי?
האם בשמם של ערכים של שוויון לקהילה הלהט"בית ניתן למחוק את זכותה של האישה על גופה? האם העובדה שמדובר בכוכבת סרטים כחולים מאפשרת לחברה לשלול ממנה להחליט מי יהיו שותפיה לעבודה?
המסקנה המתבקשת היא שבריונות ברשת אינה קשורה לערכים אלא לתרבות של שיח כפייתי ואלים, שיכולה להתקיים גם על ידי גדולי הדוגלים בזכויות אדם. בשום מקרה אסור שתהיה הצדקה לעדר של אנשים להשתמש ברשתות החברתיות על מנת לדרוס את כבודו והחלטתו של אדם, ובפרט כאשר מדובר על גופו. כל אדם זכאי לכבוד ולאוטונומיה.

המחשבה שלא הניחה לי היא שאם הייתה לאיימס יכולת קסם להעלים את אחת העוולות אשר איתם נאלצה להתמודד, במה היא הייתה בוחרת? בריונות ברשת? ההתמודדות הקשה עם דיכאון? חוסר ההכלה של החברה לרצונות שלה? או אולי מציאת מפלט מהמקצוע שבו בחרה? אם היה מדובר בשחקנית "רגילה", האם הסיפור היה תופס יותר כותרות? האם ברגע שאיימס איבדה לכאורה את כבודה העצמי, היא גם איבדה את קולה העצמי?
אני מאמין כי בסיפור הזה עולות הבעיות הקשות ביותר שהחברה שלנו צריכה היום להתמודד איתם, וכדי להתמודד אנו מוכרחים לדבר גם על הסיפור הזה. עם כל הכבוד, האם מייגן מרקל, אשר כבר צוטטה מספר פעמים כפמיניסטית אקטיביסטית תוכל להתייחס גם לאירועים הללו בישיבות הבאות שלה עם המלכה?

*   המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן



יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

בר דעת משתף: תמונה אחת שווה אלף מילים. הלוויתו של הרב הגאון יהודה שטינמן




הלוויתו של הרב אהרן יהודה לייב שטינמן







מאות אלפים ליוו את הרב שטינמן בדרכו האחרונה.

תמונה אחת שווה אלף מילים!

יום שני, 11 בדצמבר 2017

מרצים כותבים : על הניסים ועל הפרסומים. ד"ר צוריאל ראשי

על הניסים ועל הפרסומים

מאת: ד"ר צוריאל ראשי*




רק שני חגים  - פורים וחנוכה - הם החגים היחידים בהם נוקטת ההלכה במטבע הלשון "פרסומי ניסא" –פרסום הנס. אמנם יש חגים נוספים בהם קיימת חשיבות של העברת המסר הדתי והטמון בו לדור הבא [כדוגמת פסח בו קיימת המצווה "והגדת לבנך" או חג הסוכות המנומק על ידי התורה "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"], אך אין בהם את ההיבט הפרסומי, כפי שיש בחנוכה ובפורים.

משמעותו של פרסום זה באה לידי ביטוי בפרטי הלכות שונים ומגוונים, אשר מטרתם להביא את דבר הנס לכמה שיותר אנשים. דגש מיוחד מושם על פרסום זה עד שהרמב"ם בסוף הלכות חנוכה מציין זאת ואומר "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו" (הלכות חנוכה פרק ד ' הלכה י"ב). בדבריי אלה אני מבקש לעמוד על פרטי ההלכות מתוך כוונה לתהות על מטרתן כחלק מתהליך פרסום.

ניתן לציין מספר גורמים במהלך קמפיין פרסומי, ובהם הגורמים הבאים:

  1. מוען– המקור המתחיל את תהליך ההתקשרות, למשל: היצרן או הגוף המנסה לעורר את דעת הקהל כלפי נושא רעיון או מוצר מסוים.
  2. נמען – קהל יעד, אשר יש צורך להגדירו בטרם יחל מסע הפרסום. הרכב הקהל יכול להיות כלל האוכלוסייה או חלקים ממנה.
  3. מסר מרכזי– המידע שיעבור בין המוען לנמען. ייתכן, ויהיו מסרי משנה אשר יתלוו את המסר המרכזי. למשל: מזון מסוים הוא בריא ביותר. מלבד זאת, הוא כעת מצוי במבצע, מה שמוזיל את מחירו.  
  4. גירוי ויצירת עניין– מאחר והמטרה היא להביא את המידע אף לידיעתם של אלושאינם מודעים לקיומו של המוצר או של הרעיון, יש לגרות את הסקרנות בקרבם ולעורר בהם עניין סביב מושא הפרסום. לשם כך יושבים במשרדי הפרסום הקופירייטרים האמורים לחשוב על רעיונות מקוריים, אשר ימשכו את תשומת לב הנוסע בכביש המהיר או הולך הרגל הצופים בשלטי החוצות.

ייתכן וישנם  גורמים נוספים  המרכיבים מסע פרסום מוצלח, אך הגורמים שמניתי הנם  הגורמים הבסיסיים הקיימים בכל מסע פרסום. אף בפרסום הנס בחגים חנוכה ופורים (יותר בחנוכה מאשר בפורים) קיימים המרכיבים אותם ציינו לעיל. זה המקום לשאול: מי המוען ומיהם הנמענים בפרסום הנס? מהו המסר המרכזי במסע הפרסום? האם ישנם מסרי משנה? כיצד מגרים את מי שאינו  מודע לקיומו של המסר?
מעבר לכך: מה ייחשב למסע פרסום מוצלח? בין היתר ניתן להצביע על הגורמים הבאים: הזדהות עם התוכן, עמידות הקמפיין לאורך זמן, יכולת פנייה לקהל יעד כמה שיותר גדול. אף אלמנטים אלו נוכל למצוא בפרסום הנס ההלכתי.

חנוכה

חג החנוכה מצוין בעולם היהודי במשך שמונה ימים בין התאריכים כ"ה בכסלו ובין ב' (או ג') בטבת. חג זה נקבע לדורות על ידי יהודה החשמונאי ואנשיו לציון טיהור המקדש וחידוש העבודה בו לאחר שחרור הר הבית מידי מחלליו היוונים והמתייוונים בשנת 164 או 165 לפנה"ס (אנציקלופדיה עברית י"ז, תשכ"ה: 711).[1] עולה מדברי הרמב"ם, שכתוצאה מהנס של פך השמן[2] תיקנו חכמים את מצוות החג להדליק נרות חנוכה. מטרת המצוה היא לפרסם נס זה, כפי שנוהגים בפורים על ידי קריאת מגילת אסתר.

בהדלקת נרות חנוכה ישנם מרכיבים שונים המצביעים על הפרסום שבדבר: מועד ההדלקה החל משקיעת החמה, מקום ההדלקה – מחוץ לבית בגובה מסוים במקום הפונה לרשות הרבים, והנוכחים בהדלקה.

מועד ההדלקה

הזמן הנועד להדלקת נרות חנוכה הוא, לדברי התלמוד הבבלי (מסכת שבת דף כ"א עמוד א') "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". ישנן מספר שיטות בחישוב זמן זה, אך פרק הזמן שישערו חכמים לפרק זמן זה הוא מחצית השעה בערך בעת הדמדומים במעבר שבין יום ללילה. על הרב יוסף זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז), מגדולי רבני ירושלים במאה ה-20 מסופר, ש"הוא עצמו הדליק עד כמה שעות בלילה, עד ששיער שאין רבים מצויים עוד ברחוב..." (עובדות והנהגות לבית בריסק, ב', עמ' צ"ט). הרב וייזר הסביר את עיתוי זמן הדלקת נרות חנוכה דווקא בשעה זו בכך שהמטרה למצוא את פרק הזמן ביממה במהלכו הדלקת נר תמשוך את עין הצופה ותגרום לו לתהות אחר הסיבה להדלקתו:

תקנת נר חנוכה הייתה להדליק נר ניכר אך לא מאיר. דהיינו מחד גיסא, יהא בולט ומושך את עיני הרואה, אך מאידך גיסא, לא יהא מסוגל להאיר, דהיינו לפזר את החשיכה. משום כך כל הרואה נר כזה תוהה על עניינו, יבין שהוא הודלק לשם מצוה בלבד. בזה נעשה פרסומי ניסא –לפי שהנר עצמו כביכול צווח ואומר לרואיו שהוא הודלק למצוה...
כדי שנר יהיה ניכר ולא מאיר צריכים להתקיים כמה תנאים: בראש ובראשונה – זמן ההדלקה. רק בזמן שאור היום חלש, מתחיל אורו של נר להיות ניכר...יותר מאוחר בזמן שהחושך כבר שולט ואין כלל אור-יום, הנר לא רק ניכר אלא כבר מאיר, וכל הרואהו סבור שהוא עשוי להאיר ממש...זהו ששנינו: 'מצותה משתשקע חמה' – שאז מתחיל זמן ההיכר של נר, 'עד שתכלה רגל מן השוק' – שאז מתחיל זמן ההארה של נר.

(וייזר, תשס"ב: 59)

מניתוחו של הרב וייזר עולה כי הוקדשה מחשבה כיצד למצוא את העיתוי אשר ימשוך את עין הצופה הפוסע ברחוב. ההדלקה בעת השקיעה יוצרת פרסום במידה הראויה, לא פחות ולא יותר. תשומת ליבו של הצופה מוסטת אל הנר היחיד הדולק, לכאורה, ללא הסבר, ובכך ניתן למשכו להבנה מעמיקה יותר. 

מקום ההדלקה

לגבי מקום ההדלקה של נרות חנוכה מצינו מספר אפשרויות, התלויות בנסיבות השונות:

בשיגרה: "נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית" (רמב"ם, הלכות חנוכה פרק ד' הלכה ז'). דברי התלמוד הללו, שנפסקו על ידי הרמב"ם, מבוארים על ידי בעלי התוספות (שבת דף כ"א עמוד ב' ד"ה "מצוה") שמדובר בבית העומד סמוך לרשות הרבים "אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח החצר".

את ההסבר למיקום ההדלקה מנתח גם כן הרב וייזר. לדבריו, כפי המקובל – וליתר דיוק: כפי מה שהיה מקובל בתקופת חז"ל – יש המתחילים להדליק אש לתאורה בתוך הבית עם שקיעת החמה. ולכן בתוך הבית כל נר הדולק נחשב לנר המאיר, ואין שייך שבאמצעותו יתפרסם הנס. מחוץ לבית – בחצר או במבוי – אין מאירים עם שקיעת החמה, לפי שאור היום שולט. אך עם התגברות החשיכה שייך להאיר גם מחוץ לבית, ואז כלה זמן פרסומי ניסא (וייזר, תשס"ב: 60). ממילא, הדלקת נר מחוץ לבית תיחשב לבלתי מקובלת עד כדי כך שתגרה את עין הצופה.

במגורים גבוהים: "ואם היה דר בעלייה - מניחו בחלון הסמוכה (=הסמוך) לרשות הרבים. ונר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה [=כעשרה מטרים בקירוב] לא עשה כלום לפי שאינו ניכר" (רמב"ם, הלכות חנוכה פרק ד' הלכה ז'). לכאורה, היה צריך להגביה את הנר עד גובה של עשרים אמה ולהציב שם את נרות החנוכה על מנת להשיג כמה שיותר בולטות, אך חכמים אמרו שיש להניחם בגובה של עשרה טפחים. מדוע? אלא מפני שפרסום הנס (פרסומי ניסא, כלשון חכמים) יתבצע כאשר הנר נראה אך אינו מאיר (וייזר, תשס"ב: 62). התלמוד מנמק את גבול עשרים  האמות בכך שמגובה זה ואילך "לא שלטא עינא" [=אין העין שולטת]. רצון חכמים הוא שהנר ייראה, אך בה במידה שלא יחשבו שמטרת הדלקתו הייתה להאיר, אלא שמטרה אחרת הביאה להדלקתו.


בעת סכנה– "בימי הסכנה מניח אדם נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים ואפילו הניחו על שולחנו – דיו. וצריך להיות בתוך הבית נר אחר להשתמש לאורו. ואם הייתה שם מדורה אינו צריך נר אחר. ואם אדם חשוב הוא שאין דרכו להשתמש למדורה צריך נר אחר" (שם, הלכה ח').

אף בעת סכנה לא ויתרו חכמים על ההיכר שבנר חנוכה. הפרסום, לשיטתם,  יכול להיות אף ברמה האישית, בניגוד לפרסום המקובל בימינו. זאת מאחר וכל מי שמדליק את נרות החנוכה גם כן מהווה חלק מקהל היעד של פרסום הנס. לו היו רק העוברים ושבים מהווים את קהל היעד, לא היה טעם בהדלקה נסתרת זו שאדם מדליק על גבי שולחנו. מאחר והוא מהווה סוכן לפרסום הנס וקהל היעד כאחד – יש טעם בהדלקת היחיד שלו.   
לכן כאשר מניח האדם את הנר על שולחנו, ואין הנר עצמו עושה את ההיכר, דרוש שיוכיח עליו היכר חיצוני, דהיינו על ידי הדלקת נר אחר בבית או על ידי הבערת מדורה.

הנוכחים בעת ההדלקה

לאור האמור עד כה אנו רואים, שהפרסום בצורתו העדיפה מופנה לכלל הצופים ברשות הרבים, כפי שמנמק הרב יוסף קארו לגבי תחילת הדלקת הנרות בשקיעת החמה ואומר "שאז העם עוברים ושבים" ( שולחן ערוך אורח חיים, סימן תרע"ב סעיף ב'). היקף מצומצם יותר של הפרסום הוא זה המתקיים בקרב בני ביתו של מדליק החנוכייה. בעת הסכנה האדם מפרסם לעצמו את דבר הנס בכך שמניח על שולחנו את נרות החנוכה. במהלך השנים ניסו להגדיל כמה שיותר את מספר העדים להדלקת נרות החנוכה, וכיום טקסי הדלקת נרות חנוכה משודרים בשידורי הטלוויזיה, חנוכיות ציבוריות דולקות במרכזי הערים הגדולות בעולם ובכל מקום ציבורי אפשרי.

הדלקת חנוכייה בבית הכנסת, בחתונות ובכנסים

המקום הציבורי המוזכר בהלכה בו מפרסמים בהדלקת נרות, שאינן בבית הפרטי, הוא בבית הכנסת, וכך פוסק זאת הרב יוסף קארו להלכה (שולחן ערוך הלכות חנוכה סימן תרע"א סעיף ז'). כבר פשט המנהג להדליק בברכה נרות חנוכה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משום פרסום הנס, כאשר המנהגים על עיתוי ההדלקה המדוייק משתנים בין קהילות ישראל (הררי, תשס"ג: 110). הדעות חלוקות לגבי ההיתר לברך על הנרות בבית הכנסת כאשר אין עשרה אנשים נוכחים, אך למסקנה נפסק ש"אין מברכים בבית הכנסת על הדלקת נרות אלא אם כן יש שם עשרה אנשים, אבל כשאין שם עשרה אפילו אם עתידים להיות שם עשרה, אין לברך על הדלקת הנרות" (יוסף, תשנ"ו: קצ"ג). את פסיקתו מנמק הוא בכך שעיקר התקנה להדליק בבית הכנסת היא כדי לעשות פרסומי ניסא לרבים, ולכן אין להדליק בבית הכנסת אלא בנוכחותם של עשרה אנשים, שבזה יש פרסומי ניסא ראוי (שם, הערה ז').

אם נאספו אנשים לעצרת, מסיבת חג, חתונה וכדו' נחלקו הפוסקים אם מותר לברך על הדלקת נרות החנוכה ואם אין בכך ברכה לבטלה. חלק מהפוסקים ובהם הרב ישראלי זצ"ל, חבר בית הדין הגדול לשעבר, נטו להקל כיון שיש בכך פרסום הנס, וכן מפני שרבים מהמגיעים לאירועים אלו אינם מדליקים נרות חנוכה בביתם, ואף על פי שאין הם יוצאים בכך ידי מצות חנוכה, מכל מקום מאחר ומתכנסים אנשים כפי שנהגו בעבר בבית הכנסת - יש כאן היבט של פרסום הנס (הררי, תשס"ג: קי"ג).

פרסום חנוכה בעידן המודרני: חב"ד כמשל
מצוה על כל אדם הנמצא במקום ציבורי בזמן הדלקת הנרות להדליק נרות חנוכה בשמן או בשעוה, ואם לאו – ידליק אפילו חנוכיה חשמלית כדי לפרסם הנס (הררי, תשס"ג: 51). בשנים האחרונות הגדילו נציגי חסידות חב"ד לעשות ובהנחיית רבם, הרב מנחם שניאורסון, הרבי מלובביץ', הפיצו את אור נרות החנוכה בעולם. בהקשר זה ראוי לראות את דברי הרב שניאורסון. דברים אלו נאמרו בשנת 1992 לרגל המעמד אשר כונה "מעמד פרסומי ניסא עולמי". אירוע זה, אשר שידר את הדלקת נרות חנוכה במקומות שונים בעולם באמצעות לווין הביא להתייחסותו של הרבי לעצם המסר שבמדיום ולמשמעות הפרסום בקנה מידה בינלאומי. לדבריו, המעמד מוכיח ליהודי את יכולתו להפיץ אור אף במקומות שאין הוא מאמין שביכולתו לפרסם את דבר ה'.


* המחבר הנו מרצה בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן ומרצה בכיר במרכז לאתיקה במשכנות שאננים.





[1]לסקירת המסורות השונות ממקורות הלכתיים וחוץ-הלכתיים על נסיבות תיקונו של החג ראה אנציקלופדיה עברית י"ז ערך "חנכה" עמ' 711-712. בחיבורנו זה נתמקד במסורת ההלכתית כפי שהיא מופיעה בספרות ההלכה.
[2]אין בכוונתנו לעסוק בפולמוס ההלכתי-מחשבתי אודות הנסיבות לקביעת המצוה להדלקת הנרות: הודאה לה' על הניצחון במלחמה נגד היוונים, כאשר הביטוי החזק לניצחון זה הוא היכולת להדליק נרות בבית המקדש, או הזכרת הנס שאירע עם תום המלחמה עד שחזרה עבודת בית המקדש לסידרה. זאת מאחר ואין זה מוקד עניינינו, אלא העיסוק בתוצאת העניין – המצוה להדליק נרות חנוכה מדי ערב במשך שמונת ימי החנוכה.  הדלקה זו תעורר בלב הצופה את הסקרנות אודות הסיבות לתיקונה של מצוה זו, ואז יהיה ניתן להסביר לו את שני ההסברים המרכזיים: הודאה על ההצלה במלחמה או הודאה על נס פך השמן.