דפים

יום שני, 24 באפריל 2017

מתי בפעם האחרונה ישבתם לשיחה עם ניצול שואה בביתכם?

מאת שחר קליימן


מתחת לפני השטח, בסלונים, במתנ"סים ובספריות, יום הזיכרון לשואה ולגבורה חווה שינוי עמוק. את השינוי חשתי הבוקר, כשעמדתי דום בצפירה והתקשיתי לדלות משמעות מהאקט הריטואלי. דווקא בגלל השינוי הזה, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה היה משמעותי במיוחד עבורי השנה. במתנ"ס קטן בעיר לוד, אותו פתחנו בתחילת השנה*, זכינו להשתתף ביוזמה המיוחדת של זיכרון בסלון. לא רק אנחנו, אלא לא פחות מששה עשר מוקדים נוספים בעיר. "זיכרון בסלון" מציע לארח מפגש עם ניצולי שואה בסלון הפרטי ולהקדיש ערב  לעדות חיה, ללימוד קבוצתי ולדיון במאורע.
את הערב שלנו הקדשנו לשואה בקרב יהודי צפון אפריקה, נושא שנדחק לא פעם לקרן זווית. זכינו לשמוע את רוחמה קומידי, ניצולת שואה מקסימה שסיפרה על חוויותיה כילדה בת שמונה בתוניסיה. כיצד ננצרו בבתיהם עקב הפצצות המלחמה, כיצד אביה נלקח למחנה עבודה ואיך שחררו אותם בעלות הברית. אך גם על המאפייה שניהלה משפחתה טרם המלחמה ועל עלייתה ארצה, כאן התחתנה והקימה משפחה לתפארת. בטרם הקשבנו לסיפור חייה, התעמקנו בסקירה היסטורית על גורל יהודי צפון אפריקה בזמן מלחמת העולם השנייה. ובסוף הערב, קיימנו דיון על מקומה של השואה בקרב יהודי המגרב והמזרח.
רצוי לפרט על כך: לאחר שבשנת 1940 הנאצים כבשו את צרפת והקימו משטר בובות בדרומה, אותו ממשל וישי בראשות מרשל פטן החיל את תקנות הגזע על הקולוניות הצרפתיות במגרב: במרוקו, בתוניסיה ובאלג'יריה. אזרחותם הצרפתית של היהודים נשללה. רופאים, פקידים, קציני צבא ובעלי מקצועות חופשיים אחרים, איבדו את משרתם. תלמידים הודרו מבתי הספר. יהודים בתוניסיה נאלצו לענוד טלאי צהוב ודמם הותר. כך גם בלוב שנשלטה על ידי איטליה הפשיסטית והחילה את חוקי הגזע ב-1938 עקב הברית עם גרמניה הנאצית. ואומנם, בשנת 1942 בעלות הברית שחררו את מרוקו ואלג'יריה ממדינות הציר, אולם תוניסיה ולוב נפלו במשך המלחמה לידי הנאצים. כך היהודים שם מצאו עצמם מבצעים עבודות כפייה ונכלאים במחנות צפופים ובעלי תנאי מחיה מחפירים כמו מחנה ג'אדו בו נספו 562 יהודים ברעב, חולי ועינויים. נתינים יהודים זרים אף גורשו מלוב וכחמש מאות מהם הגיעו למחנות ריכוז באירופה. שחרור שאר מאחזי הנאצים במגרב ב-1943 לא צפן נחמה גדולה. היהודים המשיכו לסבול מהשקיעה במעמדם, מאזרחותם שנשללה ומדמם שלמעשה הותר. כך עד עלייתם ארצה. 
"זיכרון בסלון" מציע אפוא נתיב מקביל ומשמעותי יותר לזיכרון. נתיב של למידה, של מפגש פנים אל פנים ושל דיון אמתי. לקראת סיום, כשרוחמה סיפרה לנו איך שמרה על זוגיות כמי שבמשך 60 שנה, היא ייעצה לנו שבחיים, כדאי ללמוד לסלוח ולהשלים. באופן מוזר מעט, אולי דווקא זו הנקודה שהייתה תמיד חסרה לי בטקסים הרשמיים. היכולת להביט בחור השחור הזה של הנפש היהודית ולהניח אצבע, אפילו זרת. לחבוש את המקום שכואב, וכך להתרפא ולמלא את החלל. למען נוכל לקום ולהתקדם למרות הכול. ככה זה כשפוגשים את האנשים עצמם, את הניצולים שמספרים לך בלי לומר זאת ישירות, "אנחנו המשכנו הלאה וניצחנו."

*במסגרת פרויקט "תוצרת הארץ".


הכותב הוא סטודנט שנה ג' בחוג לתקשורת ומזרח תיכון באוניברסיטת בר אילן וחבר מערכת "בר דעת"

יום שישי, 21 באפריל 2017

סטודנטים כותבים: "טינופת? הביתה?!". מאת עמרי פרץ

טינופת? הביתה?!     
   מאת: עמרי פרץ*

מי הוא הטינופת עליה מדברת הפרסומת הוויראלית (קישור) שהסתובבה הבוקר ברשת הפייסבוק, ומדוע פייסבוק ישראל נותנים במה לפוסט (ממומן), שלא עושה דבר מלבד לזרוע הרס ושנאה. הפרסומת ה'תמימה' לכאורה, איננה מדברת כנגד איש מסוים, או טורחת לציין מי הוא/הם או מהי אותה ה'טינופת' המדוברת. התגובות סוערות בשלל קללות ואיחולים כלפי ימניים, שמאלנים ומי לא היו אפילו יצירתיים שחשבו שמדובר בפרסומת סמויה לחומרי ניקוי.



הפרסומת כפי שפורסמה בפייסבוק, אתמול, 21.4.17
בריונות רשת או פרסום לגיטימי?
מרפרוף קצר בתגובות לאותה פרסומת, ניתן לראות כמה אלימות מילולית, כמה קיטור וכמה זעם המגיבים משחררים - הכל בחסות פרסומת בעילום שם, שקוראת להעיף 'אף אחד' הביתה.
מי לוקח אחריות על הכאוס הזה?

תגובות נבחרות

חופש הביטוי?
כל מה שעולה מהפרסום הוא שנאה שנאה, שנאה ושוב שנאה
פילוג בעם; שנאת האחר; הגדלת השסע בין השמאל לימין; בין דתיים לחילונים, המחלוקת עם הציבור הערבי. כל מגיב פונה כנגד מישהו אחר. ה'אחר' שלו. זה שלא חושב כמותו.
"אני שונא את השונה, לא משנה בכלל מי הוא".
הדבר המטריד הוא שהפרסומת לא מופנת כנגד איש מסוים (לפחות לא בשלב זה של הפרסום) ולמרות זאת כל מגיב הסיק שמדובר במישהו אחר, ופעל או הגיב בהתאם.

תגובות נוספות
מה אני מציע?
כשנתקלים בבריונות רשת מהסוג שמעורר מחלוקות או מכל סוג שהוא - לא להגיב. לא ללחוץ 'לייק'. לא לשתף. גם אם נראה לכם שהתגובה שלכם תשפיע מאוד על מישהו ושהיא הכרחית, זה כמו לזרוק עוד קרש למדורה ולצפות שהיא תדעך.
מי היא הטינופת? לא נדע, לפחות עד שיחליט משרד הפרסום שאחראי לספין התקשורתי לפרסם זאת. וכל שנותר לנו בינתיים הן תגובות מלאות בשנאה.

במקום לסכם, אצרף את תגובתו של מוטי קליינמן (אחד המגיבים). "טריגר מצויין למחשבה בוגרת על השאלה: האם אנו הופכים לבריוני מקלדת, לארגופני מילים ברשת? האם לא כדאי להנמיך את גובה הלהבות, ולבדוק שוב, היטב, מי יושב בנגמ"ש לצידנו, ומי יורה עלינו? מלחמת אחים תתחיל ממילים, אנחנו כבר יודעים".

*המחבר הנו סטודנט שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן וחבר מערכת הבלוג בר דעת 



יום שלישי, 18 באפריל 2017

מרצים כותבים: מה קורה כשהופכים ספר מוצלח לסרט? ההוביט כמקרה בוחן. מאת: ד"ר יונתן אילן וד"ר עמית קמה

מלאכת מחשבת קולנועית או המרה כושלת: מאבקים פרשניים על העיבודים הקולנועיים לספר ההוביט 

מאת: ד"ר יונתן אילן* וד"ר עמית קמה*








היחסים המורכבים שבין מילה לתמונה נמצאים במוקד ויכוח עיקש מזה שנים רבות תוך שהם מושכים את תשומת ליבם של חוקרים מדיסציפלינות שונות. במידה רבה, מתוארים יחסים אלו כהתגוששות שאין לה פתרון: שני אלמנטים שאינם ניתנים ל'תרגום', המצויים ב"קונפליקט תמידי זה עם זה". ואף על פי כן, נראה כי בפרקטיקה מתקיימים יחסי מילה-תמונה כחלק מפרדוקס נצחי: מצד אחד, מילים באות לידי שימוש תדירות כשהן מייצגות תמונות, פעולה המתוארת בספרות כאקפרסיס (Ekphrasis). אך יכולתן של מילים לייצג תמונות, ובה בעת אפשרות ייצוגן של תמונות בעזרתן של מילים, גם אם באופן חלקי, מוטלת בספק רב; זוהי ה"בעייה שהיא אקפרסיס".
נובלות ספרותיות וסרטים המתקיימים כעיבודים קולנועיים של אלו מקיימים ביניהם יחסים דומים. בלוסטון, אחד מחלוצי החוקרים של תיאוריית העיבוד (Adaptation Theory), למשל, רואה בנובלה הספרותית ובעיבוד הקולנועי של זו כ"שני מוסדות נפרדים". תיאוריית העיבוד עברה שינויים רבים במהלך השנים מאז מחקרו פורץ הדרך של בלוסטון על המעבר המורכב של הספר אל הבד, תוך שהוא נאחז במידה רבה במסורת חזקה של נאמנות (fidelity): מבט אנאליטי הממוקד בשאלה עד כמה 'תאם' הסרט לספר שממנו עובד; עד כמה 'נאמנים' היו העיבודים הקולנועיים; ומהן הצורות השונות שבהן מסופר הסיפור– הן בספר הכתוב והן בסרט המצולם.
מאמר זה נשען במידה רבה על הזרם המחקרי אותו הגדיר הול כשלב ההתקבלות במחקרי קהלים במדיה, בו ניסינו לבחון את יחסי הסרט-ספר כשם שאלו משתקפים בדיונים של קהלי העיבוד קולנועי של הספר ההוביט. בתוך כך, התמקדנו באסטרטגיות פרשניות של אותם קהלים הנוגעות ליחסי הסרט-ספר. בהסתמך על מורשת מחקרית ענפה, עניין אותנו לבחון כיצד אותם קהליםאשר קראו את ההוביט תפסו את העיבוד הקולנועי של זה. בהתבסס על ניתוח תמטי-איכותני של תשובות לשאלות פתוחות שהוגשו למשיבים הישראלים, מדגים המאמר כיצד באה לידי ביטוי אותה יריבות בין הנובלה הספרותית לעיבוד הקולנועי של זו באופני ההתקבלות של הסרטים. הממצאים הצביעו על מתחים שונים: מנקודת מוצא לפיה הסרט הוא שיקוף מדויק ואף ייצוג "עשיר יותר" של הספר, לביקורת נוקבת לפיה הסרט חיבל בספר המקורי ואף "פספס לגמרי את המטרה" תוך שהוא נעשה בעיקר למטרות רווח.
הרעיון למאמר נבע מנתונים שנאספו כחלק מפרויקט ההוביט הבינלאומי שבוצע ברשת במשך כחצי שנה (דצמבר 2014 – מאי 2015); במסגרת הפרויקט חולק שאלון עם 29 שאלות ב-34 שפות. בסך הכל נאספו כחלק מהפרויקט הבינלאומי נתונים מ-36,109 משיבים מ-143 מדינות ברחבי העולם. השאלון הורכב משאלות רבות ברירה אשר נגעו למאפיינים הסוציו-דמוגרפיים של המשיבים, כמו גם משאלות מורכבות יותר באשר להרגלי הצפייה, פעילויות הקשורות להערצה, וכדומה. במקביל לאלו הורכב השאלון גם ממספר שאלות פתוחות בהן הוזמנו המשיבים לתאר את תשובותיהם לשאלות רבות הברירה במילים שלהם ולהביע את דעתם באופן כללי בנושא.
251 משיבים ישראלים השלימו את השאלון (מתוכם 16 משיבים לא השיבו בעברית או באנגלית ועל כן תשובותיהם של אלונותרו מחוץ למאגר הנתונים שנותחו). למעט שלושה משיבים, כלל חברי וחברות הקבוצה שתשובותיהם נותחו מתגוררים בישראל, וככלל תואמים נתוני הקבוצה את המדגם הבינלאומי. כך למשל, כ41% הם בעלי תואר אקדמי; 36% סיימו תיכון; 13% בעלי תעודה אקדמית; 7% עם תעודה מקצועית; ו-2.5% סיימו בית ספר יסודי. באשר לחתך הנוגע להתרשמותם הכללית של המשיבים מהסרטים, נמצא כי כ-13% סברו כי הסרטים היו "נוראיים" או "דלים" בעוד ש-66% התרשמו כי הסרטים היו "טובים" ואף "מצויינים". 72% מהקבוצה הישראלית קראו, או עדיין קוראים, את הספר, בעוד ש18% לא קראו אותו. בדיוק שני שלישים מקבוצת המשיבים הישראלית היו גברים ושליש נשים.
מאמר זה, אם כן, מבוסס על התשובות של הקהל הישראלי שנדגם למחקר לשאלות הפתוחות הבאות: סכם במילים שלך את מחשבותיך ורגשותיך כלפי הסרטים; איזה היבט של הסרטים הרשים או הפתיע אותך ביותר? מדוע?;האם היה דבר שאכזב אותך במיוחד בסרטים? מדוע?; האם סרטי ההוביטמעליםסוגיות או נושאים שהיית רוצה להתייחס אליהם?; האם לדעתך ישנם אנשים נוספים השותפים לרעיונות שלך על ההוביט? מה מאפיין אותם?; וכן האם יש בך משהו (אישי או ייחודי) שיעזור לנו להבין את דעותיך על הספר או הסרטים של ההוביט?
בעקבות ניתוח התשובות עלו וצפו שני 'מחנות' עיקריים שקראו את הספר וצפו בסרטים: האחד, הורכב מכאלו ש'שנאו' את הסרט ה"פומפוזי", "עלבון לאינטיליגנציה". הנה למשל תגובת אחד המשיבים: "סצנות האקשן היו בלתי סבירות, הדמויות חסרות היגיון, ואף הנופים המרשימים של ניו זילנד צולמו בשוטים לא אפקטיביים". דוגמא נוספת, למשל, הצביעה על אכזבה רבה מהסרט ביחס לספר: "הסרט פשוט מביך ביחס לספר. יש בו מתיחה מכוונת של העלילה רק בשביל לעשות כסף [...] הוא משפיע לרעה על אותם צופים שמעולם לא קראו את הספרים ומעביר להם רושם מוטעה". ה'מחנה' השני הורכב מכאלו שדווקא הביעו התלהבות רבה מהסרטים והעריכו את מאמציו של פיטר ג'קסון (הבמאי) ליצוק "חיים חדשים לתוך הספר". כך, רבים ממחנה זה סברו כי הסרטים היו בבחינת "יצירה שלמה לספריו של טולקין" ו"הביאו לתחייה מחודשת את הספרים הנפלאים". זאת ועוד, היתרונות הטכנולוגיים הייחודיים לקולנוע, כך לדברי חלק מהמשיבים, באו לידי ביטוי בצורה כה מופלאה בסרטים עד שחלק מהצופים סברו כי ה'ויזואליות' המרשימה הביאה לידי כך ש"ניתן היה לחוש כי מדובר בעולם אמיתי של ממש".

הממצאים שלנו הצביעו על כך שאופני הקריאה של עיבוד קולנועי על ידי קהל הצופים עשויים בהחלט ללמד כיצד עשוי הקהל לשמש כמבקר לכל דבר. בתוך כך, מתקיימת קריאתם של עיבודים קולנועיים כתהליך מורכב הנוגע לחלקים שונים של היצירה כדוגמת מאפיינים נרטיביים, אסתטיים ותעשייתיים – בין השאר. הקהל, אם כן, בא לידי ביטוי במאמר זה ככוח רב משמעות בתהליכים נפרדים הנוגעים לצורות שונות של עיבודים קולנועיים\ספרותיים; במקרה הנדון, קהל הצופים של ההוביט משמש כאן כמבקר תרבותי הלוקח חלק פעיל בתהליך הצפייה,וביקורתו של זה נוסכת משמעויות נוספות בעלות ערך רב לתיאוריית העיבוד.



* ד"ר יונתן אילן הנו מרצה וחוקר תקשורת בביה"ס לתקשורת, אונ' בר אילן
*ד"ר עמית קמה הנו מרצה וחוקר תקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל

**התקציר מבוסס על מחקר שהוצג בכנס האגודה הישראלית לתקשורת, 2 באפריל 2017



יום שני, 10 באפריל 2017

על החירות- עורכי בר דעת מאחלים חג חירות שמח וכשר


                                   על החירות
ערך ופרסם שחר קליימן*




בפתח חג הפסח, מוטל על כל אדם לראות עצמו כמי שיצא ממצרים, בן חורין. שהרי לולא שוחררנו, עוד היינו עבדים לשליט זר. אולם מהי בעצם אותה חירות שמבקשים מאיתנו לייחס לעצמנו?

במהלך הדורות קמו פילוסופים ומדינאים, אנשי ספר וחברי פרלמנט, חידדו קולמוסים, השחיזו עטים, קרעו ניירות קלף וגוויל. הכול כדי לבאר את מושג "החירות" הכה חמקמק. חופן זהוב של חול שזלג בין האצבעות. הפילוסוף מהמאה ה-19, ג'ון סטיוארט מיל, הוא בלי ספק אחד המוצלחים שבהם. הספר שכתב מיל ,על החירות, הוא עדות לכך. אבן פינה במחשבה הליברלית עד ימינו אנו. לכן לכבוד חג הפסח, מוטב להתעכב על מושג החירות המתפרש מרשמיו בספר זה.

במרכז הרעיון מוצגים שני עקרונות חשובים שאותם ניסח מיל, המוכרים כאבני יסוד במחשבה הליברלית:

א.  ריבונות הפרט מול עריצות הרוב:  ביחס לעצמו, ביחס לגופו ונפשו שלו, היחיד הוא ריבון
ב. עיקרון ההיזק מול עריצות הרוב: המטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע נזק לאחרים

למעשה, משנתו  של מיל גורסת כי בלב החירות רוחש עימות. מאבק בין זכויות האזרח לסמכותה הכוחנית של המדינה. קרב בלימה בין ריבונות המדינה לזכויותיו ההכרחיות של האזרח, ולהסכמת הקהילה ונציגיה. החירות היא החופש מרודנות של אדון, מבריונות של מיעוט, מעריצותו של הרוב. הדרור מכול מחסום, כל עוד אינני גורם נזק לאחר.

החירות היא מרחב פתוח לחשוב, לדמיין ולהרגיש על פי הרצון האישי. לפי הטעם המיוחד לך. אפילו אם הדבר נוגד את דעת הורייך, את מחשבת חברייך ואת הנורמות בקהילתך. יחד עם זה, החירות היא גם האפשרות להיפגש, לשבת , לדבר, להקשיב, לשתף פעולה למען רעיון משותף. היא גועשת השמימה כמו גייזר בכול פעם ששתי דעות קוטביות מתנגשות להן, מכריחות אחת את השנייה לבחון את עצמה, להשלים את החסר, לאמץ קורטוב רעיון שאיננו שלה, אבל מחשל את האמת  לדבר בעל משמעות, בעל עומק וזוג רגליים איתנות על פני הקרקע. משום שבלעדי הדיון הזה, הדעה, האמת, הופכות למשענת קנה רצוץ. ייתכן ובחלוף השנים הן לא תהינה עוד רלוונטיות, אבל אנשים ימשיכו לירוק אותן כמו אמונה טפלה בכול פעם שיבחינו בדעה אחרת חולפת ברחוב. שמא יצטרכו להודות שהם ברי טעות. שהם בני אדם.

מכאן שבזכות החירות האנושות יכולה ליהנות מהקדמה. משום שדווקא חירותו של היחיד לפעול לפי הבנתו, לומר את שעל ליבו, לפי הניסיון האישי שלו, מתוך בחירותיו, מחוץ לתלם, בין הנירים,  היא המובילה את האנושות למחוזות שטרם הכירה. וכאשר כל אחד ואחת מאיתנו מגשים את החופש הזה, אזי השלם באמת גדול מסך כל חלקיו. כך האדם באמת מסוגל להתגייס ולתרום עבור תקומתה של החברה. כך האישי, הלאומי והאוניברסאלי, שלעתים נראים סותרים זה את זה, מתחברים למעגל אחד.


עד לפוסט הבא, צוות עורכי בר דעת מאחל לקוראיו

                 
 חג פסח שמח וכשר!


*המחבר הנו סטודנט שנה ג' בחוג לתקשורת ומזרח תיכון, אונ' בר אילן

יום ראשון, 2 באפריל 2017

בר דעת מארח את העיתונאית אילנה דיין בנושא תאגיד השידור וגלגוליו








אילנה דיין בטור מיוחד על כאן תאגיד השידור הציבורי, לקראת ההפגנה הערב:
הייתי חיילת בגלי צה"ל, בסך הכל בת עשרים, בערך. שלחו אותי לפנות בוקר לסקר את שובו של רה"מ שמעון פרס מפגישה חשאית עם מלך מרוקו. איכשהו לכולם היה ברור שמדובר בפגישה מיותרת, סוג של יחסי ציבור לקראת אפשרות של בחירות. ידעתי שרק אמא שלי, ואולי כמה דודות מאזינות לשידור החי בגל"צ בחמש בבוקר, ובכל זאת חתרתי לשאול את השאלה הראשונה מול פרס, כאילו חיי תלויים בזה. "אדוני רה"מ, האם אתה יכול לומר בעקבות המסע לאיפראן, שאנחנו קרובים היום לפריצת דרך מדינית יותר משהיינו לפני 48 שעות?". פרס ענה מה שענה, ולי משום מה היה ברור שאני רק צריכה לחזור על השאלה. וחזרתי עליה, פעמיים ושלוש פעמים: "אדוני רה"מ, האם אתה יכול לומר שאנחנו קרובים היום לפריצת דרך מדינית יותר משהיינו לפני 48 שעות?". בסוף אפילו פרס נשבר. "גבירתי הצעירה, את מחפשת כותרת מרעישה, ואני לא יכול לתת לך אותה" הפטיר בעייפות.
מישהו בגל"צ הבין שזאת הכותרת שלנו לאותו בוקר. חיברו את השאלה לתשובה, ואת שתיהן למוסיקה של יומן הבוקר, וזה היה הפרומו שרץ כשעתיים עד שהתחיל השידור.
חילצתי עם השנים כותרות קצת יותר מהותיות, עשיתי תחקירים קצת יותר גדולים, אבל איכשהו זאת היתה חוויה מכוננת: ראש הממשלה רצה לסובב את כולנו, עם קצת אקזוטיקה מרוקאית וספין חיובי על שום דבר. התפקיד שלנו היה לחשוף את התעלול במערומיו. כי זה מה שעיתונאים עושים.
זה מה שקלמן ליבסקינד עשה בפרשת גלנט והקרקעות. זה מה שרועי שרון עשה כשחשף את חתונת השנאה. זה מה ששאול אמסטרדמסקי עשה כששעט אל תוך ערבות הפנסיה המופקרת שלנו. שאול היה קצין בצה"ל. רועי היה לוחם בנח"ל. קלמן התגייס לגולני. אם זה נורא משנה למישהו, שניים מהשלושה חובשים כיפה. לפחות אחד מהם לא מסתיר את השקפת עולמו הפוליטית. הוא לא שמאלני. זה לא משנה. המדינה, שהם נלחמים על דמותה כעיתונאים חוקרים, אמיצים, עשויים ללא חת, הודיעה להם אתמול שהם מפוטרים. לא רק מפוטרים ממקום העבודה ששכר אותם על פי חוק וחוזה לעבוד בתאגיד השידור החדש. הם מפוטרים מהרעיון שבשמו הם עובדים כבר שנים.
אלא שהמדינה לא פיטרה אתמול רק את קלמן ואת רועי, ואת שאול, ועוד כמאה וחמישים אנשים טובים.
היא פיטרה את הרעיון הפשוט ששמו האמת.
ועכשיו הגיע הזמן לשאול אותה, כמו את פרס המנוח, מה הולך כאן.
באמת מישהו יכול לקום יום אחד בבוקר ולהחליט שקלמן ורועי ושאול הם שמאלנים שאסור לתת להם מקרופון?
באמת התחילו להרכיב כאן רשימות שחורות, לסמן כתבים לפני עמדות משוערות ולסנן אותם בהתאם?
באמת יכול מישהו להחליט פתאום שלא בא לו על גוף שקם כחוק, סתם כי נדמה לו ששם לא יעשו לו תשדירי שירות?
באמת אפשר לספר לנו שמדובר בחמלה פשוטה על עובדי רשות השידור שיפוטרו ערב פסח, ואז לפטר את עובדי התאגיד ערב פסח?
באמת אפשר להטיף שהתאגיד יקר מדי, ואז לדחות את תחילת שידוריו בעלות של עשרות מיליונים, ולפטר את אנשיו בעלות פיצויים של עוד עשרות מיליונים, ולאיים בבחירות שעולות מיליארדים?
מישהו לימד אותי פעם איך לעבוד בכאוס: לסנן את כל הרעשים החוצה ולהביט רק בעובדות.
אז נניח לרגע לשאלה מי כופף את היד למי, מי ניצח, מי הפסיד, מי ברח ונעלם, מי התקפל מול אקדח קפצונים, מי תיווך ומי בלם.
רק לרגע, רק עובדות:
 רשות השידור הפכה בעשרות השנים האחרונות לגוף מסואב, נגוע, לא רלבנטי. לא בגלל עובדיו – רבים מהם אנשי מקצוע טובים והגונים – בעיקר בגלל הפוליטיקאים שלרגע לא משכו את ידם מרוממה. נסיונות הרפורמה כשלו בזה אחר זה. השידור הציבורי בישראל, בטח בטלוויזיה, כמעט לא קיים בפועל.
תאגיד השידור החדש אמור היה לייצר כאן את מה שכל דמוקרטיה חייבת כמו אוויר לנשימה: שידור ציבורי עצמאי, משוחרר מלחצים של רייטינג ושל פוליטיקה, מחוייב לעיתונות טובה ויצירה מקורית, חיוני, סקרן, רענן, אחר.
גיל עומר, היו"ר, ואלדד קובלנץ, המנכ"ל, הם אנשי מקצוע. בזה איש לא יכול לכפור. הם לא אנשים פוליטיים. מעולם לא היו. קובלנץ הפך את גלגל"צ לתחנה הכי פופולרית במדינה. עומר גידל דור של עיתונאים בגל"צ. אחר כך הלך לנהל את מוזיאון הילדים בחולון.
אלה העובדות.
אלה האנשים שסומנו בבלפור. עד לרגע זה איש לא הסביר מדוע. אבל בשנייה שהם סורסו, נשארו בלי חטיבת חדשות תחת אחריותם – פתאום הכל בסדר, התאגיד כשר לפסח, ואפשר לשלוח מאה וחמישים עובדים הביתה ערב החג. אזלה מכסת החמלה.
אם יש נימה של זעם בטקסט הזה, היא נובעת מן הייאוש המסוים שמתחיל לכרסם: יכול להיות שהכל הולך? שאפשר להפוך יום ללילה, אמת לשקר, וכל אירוע לעניין של ימין ושמאל?
יכול להיות שאפשר להתנקש ככה בחופש הביטוי, בלי לנסות לייצר אפילו מראית עין של ממלכתיות?
יכול להיות שבאמת הלכו הברקסים?
יכול להיות שיש פה שלטון שמנסה לביית את כל מי שעלול להפוך למטרד?
 בכל השנים שעברו מאז אותו שידור עם שמעון פרס בגל"צ לפנות בוקר, בעצם במשך כל חיי הבוגרים, עשיתי עיתונות, נשמתי עיתונות, האמנתי במקצוע ובשליחות. לא קניתי את רוב הנבואות השחורות, שחזו מדי פעם את קץ הדמוקרטיה הישראלית.
ראיתי אותה, את הדמוקרטיה הזאת שלנו – צעירה ושברירית, נטולת חוקה כתובה ומוכת איומים קיומיים – מצליחה להכיל עיתונות חפשית; אמנם לא מושלמת, אבל בדרך כלל הגונה, ביקורתית ונושכת. חשבתי תמיד שזה קורה למרות השלטון, לא בזכותו. האמנתי שיש משהו בישראלים עצמם שמתדלק את השיח ושומר על סוכניו. כשהפרטי מתחכך ככה בציבורי, אנשים לא רוצים רק חדשות על הכלניות בנגב ועל מכונית ללא נהג. כשהילד בצבא, והפיגוע היה שני מטרים ממקום העבודה, הישראלים רוצים לדעת על מחדל המנהרות, ועל מתווה הגז, על השיחות בין המו"ל לרה"מ, ועל משלוחי הסיגרים גם. כשהקיום צפוף, האמת חיונית. לכן הדפתי את גלי הפסימיות. חשבתי שלמרות הכל, הדמוקרטיה הזאת שלנו בדרך כלל טובה מנבחריה.
השבוע, באמת בפעם הראשונה, הרגשתי אחרת. מפגן האטימות בירושלים נחת עלי כמו אגרוף בבטן.
ואז נזכרתי בדברים שכתב פעם לואיס ברנדייס, שופט ביהמ"ש העליון האמריקני: "החירות היא סודו של האושר, והאומץ הוא סודה של החירות... החירות לחשוב את מה שאתה רוצה, ולומר את מה שאתה חושב, הם אמצעי שאין בלתו להגיע לאמת פוליטית".
סביר שהאנשים שסחרו השבוע בגורל השידור הציבורי לא ממש מתרגשים מברנדייס. אבל אנחנו כן: אנחנו, האזרחים שרוצים לדעת, והעיתונאים שחובתם לברר, אנחנו חייבים להבין שהתאגיד הוא רק תמרור. הגיע הזמן לעצור.

אהבתיהצג/הציגי רגשות נוספים
הגב/הגיבי

יום שלישי, 28 במרץ 2017

מרצים כותבים: השפעות מפתיעות ובלתי-צפויות של מדיה חדשים. פרופ' ליימן-ווילציג

השפעות מפתיעות ובלתי-צפויות של מדיה חדשים

מאת: פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג*





כל מי שלומד תקשורת כמקצוע באקדמיה נחשף כבר בשנה הראשונה לכל מיני תיאוריות באשר השפעותיה על הקהל: עד כמה קולטים את התכנים, עד כמה מבינים, כיצד תופסים אחרת מכוונת המשורר וכו׳. מה שלא כל כך מלמדים: כיצד אמצעי התקשורת, במיוחד החדשים, משפיעים על החברה במעגלים הרבה יותר רחבים ובדרכים בלתי-צפויות בעליל. הנה שתי דוגמאות מהחדשות לאחרונה.
במשך כל המאה ה-20 בעולם המערבי הרחב, התקיימה מגמה חברתית אחת שעלתה כל הזמן ללא כל עצירה או נסיגה: יותר ויותר נוער למדו נהיגת רכבים וקנו (או ״שאלו״ מהוריהם) מכונית לבילויים וכו׳. ואז פתאום – החל מלפני כמה שנים – המגמה נעצרה ואף נסוגה אחורה! פחות ופחות נוער התעניינו בנהיגה. מה קרה?
מסתבר שהנוער של היום (כמובן, רק חלק מהם כהכללה) אינם מרגישים צורך לקפוץ למכונית ולבלות עם חבריהם, כי בלאו הכי הם ״מבלים בחיק החֶברה״ כל שעה ושעה (ויש כאלה, גם כל דקה ודקה). המדיה החדשים, כנראה, מספקים לנוער את הצורך להתחברות ולבילוי ביחד עד כדי כך שמה שנחשב בעבר כ״צורך חיוני״ הפך ל״לוקסוס שניתן לוותר עליו״. מדוע להשקיע כסף רב ושעות יקרות בנסיעה לחברים, אם ניתן להתבדר (ולהתחבר) בצורה וירטואלית ללא כל טרחה?
הדוגמה השנייה הינה עוד יותר טרייה – ולמען האמת טרם הוכחה כנכונה. אבל אנשי מקצוע רבים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכו׳) מסכימים שכנראה יש דברים בגו. על מה מדובר? שוב, אחרי כמה עשרות שנים של עלייה בשימוש בסמים (במיוחד בארה״ב) ע״י הנוער, לאחרונה המגמה התהפכה ומסתמנת ירידה תלולה (כ-20%) בשימוש בסמים על ידי קבוצת הצעירים.
מה הקשר למדיה חדשים? בגיל הנעורים, הצעיר זקוק כל הזמןלגירויים חיוביים. הדבר מביא לכל מיני תופעות מוכרות: הרפתקנות; משיכה לפעולות קיצוניות; סקס מסוכן; מרד נגד מוסכמות; והכי גרוע – שימוש בסמים. ואז לפני כעשר שנים הגיח הטלפון החכם ושוב אותו סיפור: גירויים מכל סוג שהוא נמצאים במכשיר הקטן הזה: משחקי מחשב דמיוניים, sexting (וגם סקס מרחוק ב״עולמות וירטואליים״), אלימות מילולית (ביוש ובריונות מילולית), ועוד כהנה וכהנה. כנראה, לפחות לגבי חלק משמעותי של הנוער – שבעבר היו מגיעים לסיפוקם באמצעות סמים – היום מסתפקים (תרתי משמע) בכל מה שהנייד יכול להציע ולתת להם.
מוסר השכל: התקשורת מהווה לא רק ציר מרכזי של העולם הפוליטי אלא של החיים בכללותם. שינויים במדיה עלולים ו/או עשויים לשנות ״סדרי עולם״ בתחומים חברתיים (לכאורה) רחוקים מעולם התקשורת. כל זה אמור לעניין לא רק את הסטודנטים, אלא (ואולי בעיקר) את המרצים והחוקרים. כלומר, הגיע הזמן להרחיב משמעותית את האופקים בהוראת ובחקר התקשורת החדשה.

יום ראשון, 26 במרץ 2017

נפרדים ממאיר איינשטיין

מערכת בר דעת מרכינה ראש עם מותו של שדר הספורט מאיר איינשטיין ומשתתפת באבל המשפחה והמקורבים.

יהי זכרו ברוך!