דפים

יום חמישי, 25 במאי 2017

מרצים כותבים: איך להפוך צפרדע לנסיך? פרופ' חיליק לימור וד"ר ברוך לשם הוציאו בספר את הטיפים ליחסי ציבור שפרסמו לראשונה בבר-דעת


זה התחיל בבלוג של בר-אילן...
מאת: פרופ' יחיאל לימור וד"ר ברוך לשם*



        
במשך תקופה ארוכה פרסמנו בבלוג "בר דעת" טיפים המוקדשים ליחסי ציבור. בעקבות התגובות הרבות והטובות שקיבלנו, הצענו להוצאת "ידיעות אחרונות" לפרסם את הטיפים האלה, ועוד רבים אחרים, כספר.
והנה, בימים אלה יצא לאור הספר "איך להפוך צפרדע לנסיך? 1,000 טיפים ביחסי ציבור", והוא זכה מייד למחמאות מפי אנשי מקצוע.
מה יש בספר זה? 13 פרקי הספר מקיפים מגוון רחב של נושאים בתחומי העשייה של יחסי הציבור, החל ביחסים עם עיתונאים, דרך יחסי הציבור בחיים הפוליטיים וכלה בשימושים מושכלים בטכנולוגיות חדשות. כל אחד מהפרקים כולל מבוא קצר, המעוגן גם מבחינה תיאורטית, ובעקבותיו "המנה העיקרית" – טיפים מעשיים.
בין הנושאים הנדונים בספר: כיצד בונים תדמית? מה זה ספין? איך לדבר עם עיתונאים? איך להופיע ולהתלבש בטלוויזיה? כיצד מזהים משבר תקשורתי וכיצד מתמודדים אתו? איך משתמשים ברשתות החברתיות כדי להעביר מסרים? איך מכינים נאום מוצלח?



וכך כותבים וממליצים המבקרים:
· רני רהב (מנכ"ל, רהב תקשורת ויחסי ציבור): "ספר חובה מרתק לכל מי שעושה יחסי ציבור, לכל מי שצריך יחסי ציבור ולכל מי שמתעניין ביחסי ציבור"
· משה דיין (נשיא איגוד יועצי התקשורת ויחסי הציבור בישראל): "התנ"ך של יחסי הציבור. אלף הדברות של 'עשה' ו'אל תעשה', שכל אחד חייב לדעת".
· רוני רימון (יועץ תקשורת, רימון-כהן): "ספר ראשון בחשיבותו לעוסקים, ללומדים ולמתעניינים בייעוץ תקשורת, דוברות ויחסי ציבור. ספר חובה".
· תמי שינקמן (שינקמן יחסי ציבור, מנכ"ל ובעלים): "יוצא מן הכלל. לא יכולתי להניח את הספר מידי כל הלילה".
וזו רק "המנה הראשונה" של המלצות המבקרים...
 *
ולסיום – מילה טובה לעורכת המדור, ד"ר תיקי בלס, שבזכות יזמתה ו"הלחץ" שלה התחלנו לכתוב את הבלוג על יחסי הציבור באתר "בר-דעת".

*


יום שלישי, 23 במאי 2017

סטודנטים כותבים: כשטכנולוגיה פוגשת מסורת: עארף אבו-גוידר מספר על הקשרים המקוונים המפתיעים של נערות ערביות-בדוויות

כשטכנולוגיה פוגשת מסורת: נערות ערביות-בדוויות קוראות תיגר על המסורת החברתית באמצעות שימוש בשמות בדויים ויצירת קשרים רגשיים משמעותיים ברשת
מאת: עארף אבו-גוידר*





רקע
במאמר הנוכחי אתאר את הקשרים המקוּונים ברשתות החברתיות של נערות ערביות-בדוויות בישראל, ואראה כיצד תורם שיח זה להבנת מהות הקשרים ולחשיפת תחומי העניין של הנערות, החיות בעולם דיכוטומי שיוצרת החברה המסורתית. מצד אחד, החברה המסורתית מאפשרת חשיפה לתכנים אינטרנטיים המאפיינים את החברות המודרניות, ומצד אחר, היא דורשת מהנערות להיות "חמצן הכבוד המשפחתי".
השיח המקוּון של נערות ערביות-בדוויות מתאפשר הודות לטכנולוגיה, התופסת מקום חשוב ביותר בחייהן. בזכות טכנולוגיות התקשורת החדשות נוצר שיח שוויוני, שביכולתו לשחרר אותן מתדמיתן הקבועה במציאות החברתית הסגורה מבחינתן. ממחקרים עולה כי המניע המרכזי לשיח בין שני המינים הוא הרצון להשתחרר מהמציאות החברתית בחברתם המסורתית (אבו-גוידר, 2014, 2015; ג'ריביע, 2005, 2013).
החברה הערבית-בדווית אינה מאפשרת שיח קולח בין שני המינים מטעמים חברתיים ושבטיים. במציאות המקוּונת, הודות לטכנולוגיית התקשורת החדשות, שיח זה מתרחש בזכות האנונימיות, המאפשרת לבני נוער לזייף את גילם, את מוצאם ואת מינם. שיח זה מאפשר היכרות יוצאת דופן עם תרבותו של האחר. נוסף על כך, נפתחות בפני הנערות הערביות-בדוויות הזדמנויות חדשות לקשרי חברות, לליטוש אינטלקטואלי, לפריצת גבולות המשפחה, הדת והשיוך השבטי.
על כן, במאמר אתאר דילמה חדשה שאִתה מתמודדים הורים של בני נוער: מה מקומן של טכנולוגיות התקשורת החדשות ביחס לחברה המסורתית, והאם מדובר בקריאת תיגר על תרבות הבית ועל המסורת החברתית שכה מאפיינות את הזרמים השונים בחברה הערבית-בדווית בנגב?
1. התפתחות טכנולוגית מול המסורת בחברה הבדווית
בשנים האחרונות הפך המרחב המקוון לזירת האינטראקציה והפעילות החברתית בקרב בני נוער ערבים-בדווים בישראל (אבו-גוידר, 2014). זירת הרשתות החברתיות באינטרנט מהווה בעיני רבים זירה חברתית חלופית לחברות הפיזית. מחקרים מראים כי כשליש מבני הנוער דיווחו שאחד מחבריהם הקרובים הוא חבר מקוּון (אהרון, חיות ועשת-אלקלעי, 2010). לצד זאת, יש הגורסים שבחברות מסורתיות טכנולוגיות תקשורת חדשות משמשות כלי להפוגה מהערכים המסורתיים של החברה הערבית-בדווית בנגב (אבו-גוידר, 2013, 2015; ג'ריביע, 2005, 2013). אין ספק כי תהליך המעבר שפוקד את החברה הערבית-בדווית בשני העשורים האחרונים מזמן הזדמנות ייחודית לשפוך אור על תופעת הרשתות החברתיות באינטרנט וללמוד יותר לעומק כיצד ובאיזה אופן היא מהווה תהליך חברתי חדש.
ג'ריביע (2013) ואבו-גוידר (2015) מצביעים על כמה יתרונות של הרשת שמעודדים את בני הנוער להשתמש בטכנולוגיות תקשורת חדשות:
1. אנונימיות, שבעזרתה מתקיים שיח על זהות אחרת שאינה מוכרת במציאות הפיזית.
2. תקשורת בינאישית זמינה ומהירה, המאפשרת לקבל תגובה מיידית מבן השיח.
3. הפיצוי החברתי על חוסר החברתיות שנערים ונערות חשים במציאות היומיומית.
לשיח המקוּון יש כאמור השפעות משמעותיות על נערות ערביות-בדוויות. להלן הסיבות לכך.

2. בין קִדמה למסורת: הנערות הערביות-בדוויות והעולם הטכנולוגי החדש
בהמשך המאמר אדון בתרומה של הטכנולוגיה לנערות הערביות-בדוויות, על רקע מאפייני החברה הייחודיים שבה הן חיות. אראה על אילו צרכים עונה הטכנולוגיה בעולמן, מהו הערך המוסף שהיא מביאה ומהם האתגרים התרבותיים-חברתיים שאִתם הן מתמודדות.
2.1 הצורך לברוח ממנגנונים שבטיים: חדשנות על רקע חשדנות
הנערות בחברה הערבית-בדווית מתמודדות עם חברה שבטית שבה יש חשדנות כלפי טכנולוגיות תקשורת חדשות המאיימות על המנגנונים החברתיים שלה. החיים הדמוקרטיים מביאים חופש לפרט, אך בפועל, ערכי המשטר הדמוקרטי והליברלי שמקנים בתי הספר הערביים-בדווים רחוקים מהערכים שאותם שואפת מערכת החינוך להקנות (אבו-סעד, 1998; בן-דוד, 1994). אחת המגמות המובהקות בחברה הערבית-הבדווית כיום מצביעה על קונפליקט שמתקיים בין ערכי החברה המודרנית ובין הערכים המסורתיים. יש גישות ופתרונות שהמדינה מנסה לקדם בעניין זה, אך הם אינם רצויים בקרב רוב החברה הערבית-הבדווית. למשל, מושגים כגון "ערכי הדמוקרטיה" ו"קִדמה" מתנגשים עם הערכים המסורתיים, ולכן לא נלמדים לרוב בקרב אוכלוסיית בית הספר כדי למנוע קונפליקט פנימי עם כל ניסיון ליישמם במערכת החינוך. על רקע זה, אחת הבעיות העיקריות שבית הספר הערבי עומד בפניהן כיום היא העדר "דמוקרטיזציה פנימית" הבאה לידי ביטוי בהדרה של נערות מן השיח האמיתי בתוך החברה שלהן בשל ריכוז רוב סמכויות הכוח בידי זקני המשפחה, הגברים ואנשי הדת. לא ניתן לתרבת בבית הספר שיח דמוקרטי אמִיתי ומעמיק כל עוד שיח זה נעדר מביתן של הנערות ומסביבתן הקרובה.
2.2 היכולת לערוך "מהפכות שקטות"
החברה הערבית-בדווית מציבה בפני הנערות יעדים בלתי אפשריים: עליהן להשתלב בחברה, לשאת בגאווה את כבוד המשפחה, להיות אמיצות ובטוחות בעצמן, קנאיות ונאמנות לכבוד שבטן, לשמור על ערכי הצניעות והמסורת, לא לפרוץ את גבולות המותר ולהישאר במרחב הביתי-שבטי.
על רקע זה, המציאות הטכנולוגית מאפשרת לנערות ערביות-בדוויות לקיים קשרי אהבה עם בני שבטן או עם צעירים אחרים שאינם מביאים בהכרח לחתונה. אפשר לראות בהתנהלות זו לא-פחות מאשר מהפכה שקטה. נערות אלו יכולות למעשה לתמרן את הצורך השבטי העז בשמירה על כבוד המשפחה ולצאת לרכוש השכלה בתמורה להבטחה שתשמורנה על מנגנוני המפתח בחברה המסורתית, כגון: עליונות הגבר על פני האישה, נישואים בתוך המשפחה והתרחקות ממפגשים תכופים עם גברים ממשפחות אחרות (Abu-Rabia–Queder, 2008).

2.3 השתלבות בחברה היהודית
נערות ערביות-בדוויות סובלות מבדידות חברתית היות שהן מתמודדות עם קשיים כלכליים וחברתיים. הן מוּדרות בשתי החזיתות. בחזית הישראלית החברה הערבית-בדווית נמצאת בעוני מחפיר ובקושי כלכלי-חברתי גדול. לדוגמה, הריסת בתים, המהווה בעיני הנערות ובעיני משפחתן פגיעה עמוקה בעוגנים בחברה, מערערת אצלן את מקומם של השבט ושל המשפחה כמקום בטוח ומוגן. בחזית הפנימית הן חיות בחברה מסורתית שבה יש עליונות של הגבר – מצב המעורר אצלן תחושה של הסגר חברתי. אבו-גוידר (2015) מציין שבני נוער בחברה הערבית-בדווית מרבות להשתמש בשיח מקוּון כבריחה מהמציאות החברתית המסורתית בחברת האם שלהם. שיח זה חושף אותם לתרבות חדשה הנקראת "תרבות מקוּונת", שיש בה אינטראקציה עם בני נוער יהודים המשתייכים לקבוצות מודרניות. לטענתו, הקשר הקולח בפייסבוק מאפשר לבני הנוער הערבים-בדווים חוויות רגשיות חדשות עם בני נוער יהודים, אך קשר זה אינו מאיים על השתייכותם לחברתם המקורית (אבו-גוידר, 2013).

2.4 יכולת להתבטאות חופשית בלא חסמים
גיל הנעורים הוא תקופה קשה ומורכבת בחיי האדם. בתקופה זו של התפתחות גופנית, נפשית, חברתית ושכלית, מתבגרים חווים תסכול, מרדנות נגד החברה, ההורים והמשפחה, מעברים שונים שבמהלכם הם מעצבים את זהותם ונתונים בלחץ נפשי וחברתי מתמשך. שינויים אלה משפיעים על חייהם של המתבגרים והם מנסים לחפש להם פתרונות כדי להשתחרר מהלחצים ומהלבטים המציקים להם (אריקסון, 1987). הדבר נכון על אחת וכמה וכמה בעבור נערות בחברה הערבית-בדווית, המוּדרות כאמור ממעגלי שיח רבים.

2.5 חיזוק הזהות האישית
במחקר ייחודי נמצא שבני נוער מאמצים את זהותם הערבית כפלסטינים וכשייכים לאומה הערבית, הדומה להם בשפה, בדת ובמסורת, ומשתמשים באזרחותם הישראלית כאישור כניסה למוסדות הפורמליים בתוך ישראל תוך שביעות רצון מאזרחותם (ג'ריביע, 2013).

דיון: העידן הטכנולוגי החדש והשיח המקוון – מוקשים אפשריים וחלונות הזדמנות
בפרק זה אציג את היתרונות והערך המוסף שהטכנולוגיה והשיח המקוּון יכולים לתרום לחברה הערבית-בדווית, ואציין לאילו עניינים קהילת אנשי המקצוע והמחנכים צריכים לשים לב.
מוקשים אפשריים
היעדר פיקוח והבנה של העולם הטכנולוגי אצל ההורים ומערכת החינוך: הורים רבים אינם מבינים את חשיבות הכלים הטכנולוגיים ואינם מודעים לכך שלבנותיהן יש פרופילים בשמות בדויים בקבוצות למידה סגורות בפייסבוק ובאינסטגרם. יש נערות שמספרות כי השימוש בפייסבוק מאפשר להם, בזכות האנונימיות, לנהל שיח על אהבה ועל חוויות רגשיות ולהרחיב את המעגל החברתי שלהן. מהיכרותי האישית כמחנך עם מורים רבים אני יודע שנערות ערביות-בדוויות משוחחות עם המורה שלהן שאותו הן פוגשות בכל יום בבית הספר, ברשת, בשמות מזויפים כדי שלא יקבלו עונשים חברתיים.
העמקת הפער הבין-דורי לצד שימור הפער המִגדרי
חשיפתן של נערות ערביות-בדוויות לרשתות החברתיות מהווה איום משמעותי על המבנה המסורתי הגברי של החברה הערבית-בדווית (אייזנשטדט, 2010). דבר זה יכול להשפיע לרעה על היחסים בין בני הגיל המבוגר ובין הצעירים (אבו-עסבה ואבו-נסרה, 2012; מש ותלמוד, 2009). כיוון שקבוצת הגברים בחברה הערבית-בדווית מפקחת על הפעילות של הצעירות ברשת, הן משתמשות בשמות מזויפים כדי להימנע מפגיעה בכבוד המשפחה. חשש זה מחזק ממצאי מחקרים שלפיהם שליטת הגברים בחברה הערבית הקולקטיביסטית עדיין חזקה מאוד (יחיא-יונס, 2007; עראר ואבו-עסבה, 2007).
סכנת היטמעות בחברה הכללית ואיבוד מאפיינים ייחודיים
היציאה המוגברת של צעירי החברה הערבית-בדווית לרכישת השכלה מתנגשת עם הערכים התרבותיים של חברה זו. מחקרים מראים שצעירים ערבים-בדווים מנסים להתערות בחברה הישראלית ולאמץ חלק מערכיה (בן-דוד, 2004; ). כלומר, התרבות הערבית-בדווית נמצאת במקום של היטמעות בתרבות הישראלית, המאפיינת את החברות המודרניות.
יתר על כן, המבוגרים מקפידים להנחיל את ערכיהם לדור הבא, דבר מאתגר לאור העובדה שהם עצמם מאמצים לחלוטין את ערכי המודרנה מבחינה פיזית (למשל הבתים שהם גרים בהם) ומבחינה מנטלית (למשל שימוש ברשתות החברתיות).
יש המציעים לחולל שינויים בנושא ההפרדה בין המינים בחברה הערבית-בדווית בהתאם לערכיה ולסדר המסורתי שלה. ההפרדה בין המינים בכיתות ברורה מאליה. אין היא מאפשרת פגיעה בכבוד הנערות ובכבוד משפחתן. כשאותן נערות יוצאות ללימודים, הן כביכול משתחררות מ"מגבלה" זו. כאן נוצר מצב פרדוקסלי: מצד אחד, יש הטוענים כי הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה חושפים את הנערות למפגשים עם גברים, בכללם יהודים, בזמן שיש להם איסור להיפגש עם גברים ערבים-בדווים. המצב הפרדוקסלי הזה יכול להיות מוקש לקשיים חברתיים להמשך חייהן של הנערות, למשל שינוי היחס אליהן מצד משפחתן הגרעינית, על אחת כמה וכמה כאשר בעקבות הלימודים באוניברסיטאות אותן נשים מתתחתנות עם גברים ממשפחות אחרות. חשוב לציין שמבחינת הדת, זכותה של האישה להתחתן עם כל גבר מוסלמי ואף מומלץ להתחתן עם אנשים שאין ביניהם קִרבה משפחתית. כפי הנראה, מרבית הערבים-בדווים מאמצים את הדת העממית, ולא את הדת המקורית בנושא בעייתי זה. אילו היו מאמצים את עקרונות הדת המוסלמית – היו נחסכות בעיות אלו.
לסיכום, העידן העכשווי מזמן לנערות בחברה הערבית בדווית נגישות גבוהה לטכנולוגיה ולהשכלה. למעשה נרקמת כאן תרבות חדשה, תרבות הרשתות החברתיות, שעליה לא חלים הכללים הנוקשים של החברה המסורתית. תרבות זו קוסמת לנערות בחברה המסורתית הנוקשה, מפני שהיא טומנת בחובה אפיקים חדשים והזדמנות לביטוי עצמי וליצירת קשרים עם אחרים שעד היום לא התאפשרו. היא מאפשרת לנערות אלו להשתייך לתרבות שבה אין הן מוּדרות, אין הן האחר. מצב זה מזמן בפני החברה הערבית-בדווית אתגר גדול.
לאורך המאמר הוצגו הממצאים העדכניים באשר לתוצרים החברתיים והתמורות שמחוללים הטכנולוגיה והמרחב המקוּון בחייהן של נערות ערביות-בדוויות. אם מביטים מגבוה על כלל הממצאים אפשר לסכם ולומר כי השינויים שמביא אִתו העידן החדש, לצד תופעות שדורשות מודעות וערנות, טומנים בחובם חלונות הזדמנות רבים.
רשימת מקורות
אבו-עסבה, ח', ואבו-נסרה, מ' (2012). שימוש בני נוער מאזור המשולש באינטרנט. אלחסאד, 2: 107–134.
אבו-גוידר, ע' (2013). האינטראקציה המקוונת של בני נוער ערבים-בדואים עם בני נוער יהודים. עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
אבו-גוידר, ע' (2014). התרבות המקוונת של בני נוער ערבים-בדווים. עט השדה, 14: 76–88.
אבו-גוידר, ע' (2015). טכנולוגיות תקשורת חדשות כמקור לאינפורמציה בקרב בני נוער ערבים-בדואים בישראל. ג'אמעה, 19: 75–88 (בערבית).
אבו-סעד, א' (1998). הבדווים בנגב: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל. תל אביב: הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
אהרון, י', חיות, ע', ועשת-אלקלעי, י' (2010). מחקר משווה של חברוּת מקוונת וחברוּת פנים אל פנים בקרב תלמידי בתי ספר בישראל. י' עשת-אלקלעי, א' כספי, ס' עדן, נ' גרי וי' יאיר (עורכים), האדם הלומד בעידן הטכנולוגי. ספר כנס צ'ייס למחקרי טכנולוגיות למידה 2010. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
אייזנשטדט, ש"נ (2010). ריבוי מודרניות. ירושלים: מכון ון ליר הקיבוץ המאוחד.
אריקסון, א' (1987). זהות – נערים ומשבר. תל אביב: ספרית פועלים.
ג'ריביע, ע' (2005). שימוש בצ'אטים בקרב בני נוער בדואים. עבודה לשם קבלת תואר מוסמך. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
ג'ריביע, ע' (2013). שימוש באמצעי תקשורת המונים ותפישת הזהות בקרב בני נוער ערבים-בדואים בנגב. עבודה לשם קבלת תואר דוקטור. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
יחיא-יונס, ת' (2007). מגדור הפוליטיקה המקומית: התנהגות אלקטורלית של נשים בבחרות המקומיות בחברה הערבית-פלסטינית בישראל. בתוך: חידר, ע' (עורך), שלטון מקומי ושלטון מרכזי והאוכלוסייה הערבית בישראל (עמ' 151–186). ירושלים: מכון ון ליר.
מש, ג', ותלמוד, א' (2009). הבדלים תרבותיים בנגישות לטכנולוגיה ותקשורת ובשימוש בהן: מתבגרים יהודים וערבים בישראל. חיפה: אוניברסיטת חיפה.
עראר, ח', ואבו-עסבה, ח' (2007). השכלה ותעסוקה כהזדמנות לשינוי מעמדן של נשים ערביות בישראל. בתוך: ח' עראר וק' חאג'-יחיא (עורכים), האקדמאים וההשכלה הגבוהה בקרב הערבים בישראל: סוגיות ודילמות (עמ' 73–103). רמת אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב.
Abu-Rabia–Queder, S. (2008). Does education necessarily mean enlightenment? The case of Palestinian Bedouin women in Israel. Anthropology and Education Quarterly, 39(4): 381–400.

** המחבר הנו מורה ומדריך פדגוגי במכללת קיי וסטודנט לתואר שני בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים, אונ' בר אילן.


יום ראשון, 14 במאי 2017

בר דעת מארח: העיתונאי מיכה לימור מעלה זכרונות מעבודתו ברשות השידור



              כאן, ברשות השידור, היה ביתי
מאת מיכה לימור*




לצוות ההקמה של מחלקת החדשות בטלוויזיה הישראלית (ערוץ 1) שנולדה לאחר מה שהוגדר לימים כ"הריון מחוץ לרחם", גויסתי על ידי חוקר תקשורת ההמונים הנודע פרופסור אליהו כץ. הייתי אז כתב צעיר (30) נמרץ ומבטיח בעיתון "ידיעות אחרונות", עם הווה רווי הרפתקאות מקצועיות וגיבוי מופלא מהעורכים המיתולוגיים נוח מוזס (אבא של..) ודב יודקובסקי. את אליהוא כץ "קטף" אז שר ההסברה ישראל גלילי (אחדות העבודה) מדוכן המרצים באוניברסיטה העברית בירושלים. גלילי סבר שראוי מומחה לתיאוריות של תקשורת המונים כדי לצקת מן המסד ארגון שידור טלוויזיוני למדינת ישראל. הימים, שלהי 1967, שובל מלחמת ששת הימים.
אליהוא כץ קיבץ סביבו אסופה אינטלקטואלית של עוזרים (כד"ר שלמה אהרונסון, עוזי וד"ר ציונה פלד) ולצורך הקמת מחלקת חדשות זימן קומץ עיתונאים מוכרים, חלקם מהעיתונות המודפסת (כמוני מ"ידיעות", כאלי ניסן מ"דבר", כדליה שחורי מ"על המשמר" וכדן שילון מלשכת הדובר של עיריית חיפה), ריפד במספר בוגרי אוניברסיטאות בארה"ב שהכשירו עצמם להפקות טלוויזיה (כמוטי קירשנבאום ז"ל ואילון גוייטן יבל"א) ותיבל בכמה שדרים מ"קול ישראל" (כחיים יבין, דן רביב ויורם רונן ז"ל).
להזמנתו של כץ התקשיתי לסרב. העתיד הצפוי היה עלום, מעורפל. אבל הפיתוי עצום. לי, לנו, הפציעה סוגה עיתונאית חדשה. נקרתה כאן הזדמנות לתפוצת נמענים כפולה ומשולשת, לחשיפה הכוללת תקשורת חזותית, לרכישת כלי ביטוי בעל עוצמה המבטיח לעלות בעוצמתו על העיתונות המודפסת או הרדיופונית. מי העיתונאי המלא בערך עצמו ושוחר קהלים כי יסרב?
מנהלת ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הייתה אפוא ההיריון ש"מחוץ לרחם". המוסד הממלכתי "רשות השידור" נכנס לחיינו חודשים רבים לאחר שהתחלנו לשדר. ("מבט" ראשון שידרנו ב-2 באוגוסט 1968. חיים יבין שעבר בסביבת האולפן הגיש את המהדורה ואילו את האייטם הראשון על חטיפת מטוס "אל-על" לאלג'יר, הגשתי אנוכי). מקץ זמן מה הבין השר גלילי, הבין גם ראש הממשלה לוי אשכול שאין זה נאה להחזיק בשליטת משרד ממשלתי - גם אם ייעודו הסברה - טלוויזיה ממלכתית. הכנסתנו תחת כנפי רשות השידור הצריכה תיקוני חקיקה שנמשכו חודשים רבים מרוססים במאבקי יוקרה ושליטה, גרסה ראשונה לחקיקת ביטן דהיום. גם אז שיחקה רשות השידור את תפקידה דהיום, אורבת ומבקשת לטרוף את היצור הרך הנולד, כלומר אותנו, עיתונאי מנהלת ההקמה. מולנו צרו על פתח האולפנים והמשרדים ברוממה גלי שדרים מ"קול-ישראל", לוטשים מלתעות לתפוס נחלות כיסוי ועריכה. ואילו אנו, העיתונאים במנהלת, כאנשי "כאן" דהיום, עמדנו חומה בצורה לנצור את עמדות הכוח וההשפעה שכבר כבשנו במערכת החדשות. אני זוכר לילות ארוכים ב"בית הטלוויזיה" – בית מגורים ברחוב מעבר-המתלה 3 שבשכונת רמת אשכול- בה רכשנו דירות ארבע משפחות זו שכנה לזו: קירשנבאום, שילון, טסלר ואנו משפחת לימור – לילות בהם טכסנו עצה איך להדוף את מתקפת רשות השידור.
מקץ כמה חודשים להשלמת המהלך החקיקתי ולהצטרפותם של אנשי הרדיו למערכת החדשות בטלוויזיה (יעקב אחימאיר, רון בן-ישי, יאיר אלוני, חיים גיל ז"ל) הפכנו בראשית שנות השבעים למבנה יצוק וקוהרנטי בתוך רשות השידור. היינו יחדיו לקבוצת עיתונאים חדורת רוח של שליחות ואמונה על סף קדושה בתפקידה החברתי והציבורי של העיתונאות החזותית המשודרת. תנאי השכר ברשות השידור היו כשל עובדי השירות הציבורי, ("בזבל"), אבל המסגרת המקצועית ("מבט לחדשות" בכל ערב, "השבוע יומן אירועים" בכל ששי) והפיזית (המבנה והמזנון ברוממה) שימשה תגמול מלבב ומספק. רשות השידור הייתה לבית. ואווירת הבית, כמעט בכל המשמעויות, גמלה על ימים ולילות בשטח או בחדרי העריכה, מחוץ לבית המשפחה הפרטית, מחוץ לכל עיסוק פנאי או חברתי אחר. רשות השידור ומה שנתפס בעינינו כשידור ציבורי היו כל עולמי, כל עולמנו.
בתוך "הבית" היו כמובן גם מריבות. היו תחרויות לעתים מכוערות בין 'אגואים' על קרדיטים, על זמן מסך, על תפקידים ועל שטחי כיסוי. אבל נוכח מצבים משבריים, או איומים על חופש השידור, או על השיקולים המקצועיים שהנחו אותנו (אמת מאוששת ונושא בעל עניין ציבורי) קמנו ועמדנו כחומה בצורה, כאיש אחד. הנה מתאבן, דוגמא אחת:
בשנות השמונים ערכתי והגשתי את המגזין השבועי "השבוע יומן אירועים". בלבנון התרגשה מלחמת "שלום הגליל". ביום שישי מסוים הגיח מהחזית כתבנו הצבאי, דן סממה ז"ל, עם "חומרים פצצה". שלחתיו להסתגר בחדר העריכה שבקומה הרביעית, לערוך את כתבתו-דיווחו, שיגיע "דיר באלאק" במועד לשידור. מדי חצי שעה הטרדתיו בקוצר רוח הולך וגובר: ה"ראפ קאט" מוכן? אפשר לצפות? אפשר כבר לדון באישור לשידור? כשעה לפני השידור, שעה בה עלי לקבל עשרות החלטות, ירד אלי דן לחדר החדשות שבקומה השלישית ואמר: אתה חייב לראות מיד. יש "מוקש" רציני.
עורכת הסרטים הריצה את הכתבה ואז הגענו לסצנה הפרובלמטית: ארבעה צנחנים על מרפסת בקומה שנייה של מבנה מגורים בכפר לבנוני, שרים במקהלה לעבר מצלמתו של דן: "רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון ונחזור בתוך ארון". ובכן זאת הדילמה 40 דקות לפני שידור: מחד, בסמכותי להחליט ולאשר שידור. מאידך הנחיית המנכ"ל (טומי לפיד המנוח) המחזיק גם בתואר עורך ראשי של רשות השידור: אם אתה מתלבט, תתקשר. ידעתי שעל פי תפיסתו ה"עריכתית לאומית" של לפיד, כפי שהנהיר חזור והנהר, יפסול מן הסתם את הכתבה, או ינקוט למצער תכסיס של דחיה. שקלתי: האם חשוב לשדר? האם עומד בכללים המקצועיים המנחים אותנו? כמובן שכן. החלטתי לשדר ושידרתי בלא היסוס ובלא התייעצות.
בישיבת הממשלה של יום ראשון קמה עלינו הממשלה (לא בפעם הראשונה) ודרשה עריפת ראשים. מבחינתי היה זה מבחנו של "הבית". של רשות השידור כבית מקצועי וחברתי. גם אם טעיתי בשיקול דעת (ההיסטוריה התקשורתית בישראל מלמדת כי תפיסת השידור הציבורי הצדיקה, אפילו חייבה שידור) ציפיתי לבית מגונן. וההגנה אכן ניתנה כולל זאת של המנכ"ל הכעוס. שערה מראשו של איש במערכת לא נשרה.
את הבית הזה המרתי בראשית שנות ה-90 בבית חדש – ערוץ 2. שוב עמדתי ליד ערש לידתו של ערוץ טלוויזיה (שימשתי כמנהל מנהלת ההקמה של הערוץ ועורך שידוריו הניסיוניים עד העברת השרביט לזכיינים ואחר כך כסמנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו) אך זה כבר נושא לבלוג אחר.

*מיכה לימור שימש 25 שנים ככתב, עורך ומגיש בערוץ 1 ו-10 שנים כמפיק ראשי וסמנכ"ל בערוץ 2. כיום הוא דוקטורנט במרכז ללימודי גרמניה ואירופה באוניברסיטת חיפה.








יום שישי, 12 במאי 2017

בר דעת מארח את תיק תקשורת: פרידה מרשות השידור




הבלוג 'בר דעת' מארח את תיק תקשורת: פרידה מרשות השידור

מערכת בר דעת מצרה על הדרך המבזה והמבישה בה הודממה רשות השידור.


תיק תקשורת מסכמת את הדרמה התקשורתית של הימים האחרונים.


לצפייה בתכנית:
חלק א':

חלק ב':

יום שני, 8 במאי 2017

מרצים כותבים: הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית.

הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית: הערכת ביצועי עיתונאים בעידן של חדרי חדשות נזילים
מאת: ד"ר הגר להב ופרופ' צבי רייך*




השאלה כיצד יש להעריך את תפקודם של עיתונאים, שהעסיקה חוקרי עיתונות רבים, Beaupre 1991,) (Giles1987, Kunelius 2006, Picard 1998, Shapiro 2010, הפכה בשנים האחרונות לאקטואלית וגורלית יותר. אם בעבר נדרשו המערכות לאמוד את ההון העיתונאי שלהן לצרכים כגון בקרת איכות התוצרים העיתונאיים, או עיצוב מסלולי הקריירה ותנאי השכר של העיתונאים, הרי שבתקופה הנוכחית – ככל שחדרי החדשות נעשים נזילים יותר וכוח האדם העיתונאי נעשה ארעי ומתחלף – גובר גם הצורך והקצב הנדרש בהערכת עיתונאים. הערכות אלה נדרשות על רקע פיטורים, קיצוצים,  שינויים ארגוניים וטכנולוגיים, שיבוץ מחדש או קידום כדי להחליף עיתונאים שפוטרו או הוזזו מתפקידיהם במסגרת שינויים אלה (Anderson, Bell and Shirky 2012; Siles and Boczkowski 2012;Zelizer 2015).
דרכי ההערכה של עיתונאים מגלמות עניין תיאורטי וציבורי רחב הרבה יותר מהתחום הצר והספציפי של חקר דפוסי ההתנהלות של ארגוני חדשות: ראשית, כיוון שהמשבר הנוכחי בתעשיית החדשות מלווה, ויש אומרים אף נגרם, על ידי משבר בהערכה של הציבור כלפי הממסד החדשותי, גובר הצורך בפיתוח לקסיקון משותף לגורמים שונים בחברה להערכת מצוינות עיתונאית (Shapiro 2010). בפיתוח לקסיקון כזה יש תפקיד מרכזי למוסד עצמו ולדרך שבה הוא מעריך את פעילותו, לקריטריונים שלו למצוינות עיתונאית ולמידה שבה קריטריונים אלה משתנים על פני הזמן. שנית, שיטות ההערכה של עיתונאים הן אינדיקטור למידת ההסתגלות של תעשיית החדשות לסביבת המדיה העכשווית, שבה נדרשת הערכה מתמדת של ההון העיתונאי, בין היתר בעזרת שורה של טכנולוגיות חדשות המזמינות לעתים סט כישורים עיתונאי חדש  (Young and Carson 2016(Bakker 2014;  Cleary and Cochie  2011;. ושלישית, מקרה המבחן של העיתונאים מגלם אתגר רחב יותר: כיצד מעריכים כיום כוח אדם, בצל הוויכוח שניטש בתוך הקהילה המקצועית של היועצים הארגוניים והפסיכולוגים התעשייתיים, המובילה את מבחני ההערכה בשוק הפרטי האמריקני, אודות האפקטיביות המוגבלת של שיטות ההערכה הפורמליסטיות והכמותיות הקיימות (Adler et al. 2016; Ledford et al 2016). אתגר זה נעשה גדול במיוחד ככל שמדובר בהערכה של מוצרי תרבות או מוצרי מחקר ופיתוח, המתאפיינים בממדים יצירתיים, מפתיעים וקשים למדידה (Hutter 2011).   
כדי להבין האם וכיצד ארגוני חדשות מעריכים עיתונאים ובאיזו מידה מסתמנים בעניין זה שינויים לאורך זמן, בחרנו לבצע סידרת ראיונות עומק חצי-מובנים עם מקבלי ההחלטות המובילים בארגוני החדשות – העורכים הראשיים. הבחירה נפלה על העורכים הראשיים בעיתונות המודפסת, כיוון שאלה מייצגים לא רק את ארגוני החדשות הגדולים והעשירים ביותר מבחינת הסוגים השונים של העיתונאים שהם מעסיקים, אפילו בעיצומו של המשבר הנוכחי, אלא גם מצוידים בפרספקטיבה היסטורית ממושכת מספיק, המכסה את 25 השנים האחרונות, כדי להעיד על שינויים בתחום לאורך זמן. חלק מהמרואיינים הללו ריכז בידיו עוצמה עיתונאית, פוליטית, תרבותית וציבורית נדירה, שלא תמיד קל להבינה בימים אלה, ובכל זאת, קולם כמעט שלא נשמע עד כה במסגרות מחקריות. חלק מהעורכים  גם אחראי לאתרי אינטרנט, שהתפתחו עם השנים לצד העיתון המודפס. ההרצאה המוצעת מבוססת על ראיונות חצי מובנים עם  11 עורכים ראשיים -  בהם כל העורכים הראשיים הנמצאים בחיים של העיתונים ידיעות אחרונות והארץ וכן עורכים ראשיים מ-Ynet וכלכליסט - שנערכו בשנים 2015-2016 במטרה להשיב על השאלה כיצד מתמודדים ארגוני חדשות עם הצורך להעריך את כוח האדם היצירתי שלהן. מה ניתן ללמוד מכך על הערכת כוח אדם יצירתי באופן כללי? האם ההערכה נעשית באמצעות פרוצדורות קבועות, או שהיא תוצר הד-הוק של נסיבות? ומה ניתן ללמוד מכך על היתרונות והחסרונות של כל שיטה? באילו קני מידה נעשה שימוש לצורך ההערכה, והאם היא תוצר של מדידה או של התרשמות? ועד כמה, אם בכלל, שיטות ההערכה עונות לצרכים המתפתחים  של העולם הדיגיטלי ומנצלות את כלי ההערכה שהתפתחו במהלכו?
נמצא כי הארגונים שנחקרו אימצו שלוש אסטרטגיות להערכה: פורמלית (הערכה שנתית, המבוססת על שאלון הערכה קבוע ופורמלי ותהליך מובנה של משובים); סמי-פורמלית (דיוני הערכה בעת ישיבות הקיצוצים השנתיות); ובלתי-פורמלית (התייעצויות אד-הוק בין עורכים בכירים). אופן  ההערכה הבולט הוא עדיין התרשמותי, ומבוסס בעיקר על החוויה הסובייקטיבית המצטברת של העורך ועל אינטואיציות וטעם אישי – לא על מדדים כמותיים ופרוצדורות פורמליסטיות קשיחות. מדדי ביצוע כמותניים, כגון בחינת מספר המילים שהפיק הכתב או מספר האייטמים (פריטי החדשות) שפרסם על פני תקופה נתונה, נתפסים לכל היותר כמדדי-עזר פריפריאליים, אך לא כבסיס מרכזי להערכה. כמעט כל העורכים הראשיים לדורותיהם – לרבות אלה המכהנים כיום – הביעו הסתייגות כלפי האפשרויות החדשות לבסס הערכות של עיתונאים על פי מידת האהדה והפופולאריות שלהם ברשתות החברתיות, מספרי עוקבים ושיתופים. אחדים ראו במדדים כאלה סוג של הסחה נוצצת, המסיטה את תשומת לב המעריכים מהיצמדות למסורות הערכה המבוססות על קריטריונים ענייניים וכניעה ליחסי הציבור שמנהלים חלק מהעיתונאים ברשתות החברתיות.
ממצאים אלה מלמדים כי גם כאשר הערכות הביצוע חותכות את גורלם של עיתונאים רבים, הן מוסיפות להתבסס על גישה אימפרסיוניסטית, אינטואיציות ומסורות קיימות ונמנעות משימוש בכלי מדידה שיטתיים. בכך אולי מפגינים העורכים הראשיים רגישות למורכבות המיוחדת של הערכת עובדים יצירתיים (Hutter 2011) ו"מתכתבים" – במודע או שלא במודע – עם הירידה בביטחון במתודות הערכה כמותיות גם בשווקי עבודה רחבים יותר (Adler et al. 2016; Ledford, Benson and Lawler 2016).
בה בעת, הנטייה ההתרשמותית מדאיגה, משום שלפחות חלק מהעורכים עצמם מודים בקיומם של שטחים מתים מחוץ לשדה הראייה האדיטוריאלי. דבקות בערכים ובשיטות עבודה עיתונאיות שחוקות איננה ערובה לשמירה על רוח עיתונאית. כפי שמראים הממצאים, לעתים היא מהווה אינדיקטור לשמרנות ו/או לקושי ממשי בהסתגלות לתנאי הסביבה החדשים. יתרה מכך, ההערכות אינן נשארות פנימיות בלבד. הן מהדהדות, באמצעות אנשים שמפוטרים, או מקודמים למשרות בכירות, באופן שלא תמיד תואם – ולעתים סותר – את הערכות הציבור כלפי המדיה. הערכות שיטתיות יותר, בין היתר על סמך תשומות מהציבור, עשויות לסייע לשיקום האמון הציבורי המידרדר בעיתונות הממוסדת ולהתמודד עם הסתגרויות של קהלים בתוך "בועות פילטר" (Pariser 2011), שכל אחת מהן מחזיקה בגרסאות מציאות משלה. אף שממצאים אלה מייצגים את העיתונות הכתובה בישראל, סקירת הספרות מלמדת כי מדובר בבעיה רחבה ואוניברסלית.

* ד"ר הגר להב היא מרצה וחוקרת תקשורת מהמכללה האקדמית ספיר
*פרופ' צבי רייך הנו מרצה וחוקר תקשורת מאוניברסיטת בן גוריון בנגב.
** המחקר הוצג לראשונה בכנס האגודה הישראלית לתקשורת שהתקיים ב2 באפריל 2017 במכללת ספיר


יום שני, 1 במאי 2017

כאילו היינו בארבעים ושמונה


כאילו היינו בארבעים ושמונה
מאת *יצחק כהן



בכל ליל סדר אנו מצהירים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בכל שנה אני קורא זאת ואף פעם לא מצליח להבין מדוע. הרי, איך יכול אדם מדור שלא חווה דבר מסוים ולא היה עד למאורע כלשהו, להרגיש כאילו היה שם? ועוד לומר כי הוא "חייב"?
בכל שנה, בימים שלפני יום הזיכרון ויום העצמאות הסמוכים במידה נוראית ונפלאה, אני מקדיש מחשבה לחשבון נפש אישי-לאומי.
אני מנסה לראות איך אני, בחור בן 27, תופס את המדינה ואת המפעל הענק שנולדתי לתוכו. מה אני מרגיש כלפי המדינה? מה אני אוהב? מה אני שונא? ומה גורם לי למרוט את שערות ראשי בכול פעם מחדש.
אז כמובן שהמצב במדינת ישראל אינו מושלם. הנבואה "על חרבך תחייה" עודנה מתקיימת במולדתנו, וכנראה שגם נכדיי יתגייסו לצה"ל ויחרפו נפשם למען המדינה. ואני מצר על הפסימיות. ארצנו עדיין מחולקת בקו ירוק וסגול**  וכדי להגיע לביתי אני צריך לעבור מחסום. המצב הכלכלי אמנם טוב בנתונים, אך בפועל הרבה מאוד אנשים חיים מהיד אל הפה וכמעט שלא סוגרים את החודש. האוכל לא זול, הדלק יקר, מחירי הקוטג' והמילקי בשמיים. דירה? על זה אני בכלל לא מתחיל לדבר.
ועדיין, המצב שלנו נפלא, מדהים. איך אני יודע? כי דיברתי עם סבא שלי.
סבא שלי, שיבדל לחיים ארוכים, נולד ובילה את ילדותו בתורכיה. אמנם הוא מתאר ילדות שמחה ומאושרת, אך בין השורות עולים הסיפורים על היותו התלמיד היהודי היחידי בבית הספר וכל מה שמשתמע מכך, על הצקות השכנים ועל תחושת הפחד התמידית.
הוא עלה לארץ עם אחיו. היה זה לאחר שאימו נאסרה בשל חשד לניסיון להעביר את רכוש המשפחה לארץ ישראל. כשהגיע לארץ בגיל 11, נישק את האדמה. מאז הוא גדל, למד, התחתן והקים משפחה לתפארת.
כמעט בכל שיחה שלי איתו, סבא מפליג בשבחים על מדינת ישראל ועל המצב בו אנו חיים. על הביטחון, על הזכות להיות יהודי גאה, להסתובב עם כיפה, להגן על עמך ולא להיות נתון לחסדי שכניך. הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא לחם בששת הימים וכן במלחמת יום הכיפורים. הוא הרגיש על גופו, מהי סכנת חיים וחורבן.
אפילו אם לא אתייחס לדבריו של סבי, הרי שאני עצמי עד למצבה המופלא של מדינת ישראל. מדינה שקיימת פחות מ-70 שנה והספיקה כל כך הרבה. מדינה שאנחנו מרגישים שהיא ביתנו ולא מפחדים להיות בה  מי שאנחנו. מדינה שזכינו לשרת בצבאה החזק, מדינה שדואגת לאזרחיה. מדינה שעמה מבכה על השכול ומיד אחר כך חוגג את עצמאותה. מדינה שנדמה שאזרחיה מרבים להתלונן על קושי החיים בה , אך בפועל לא יוותרו עליה לעולם.
בסוף חשבון הנפש, אני מצליח להבין ואפילו ליישם את האמרה של חז"ל, הפעם על קום המדינה: "חייב אדם בכל דור ודור לראות עצמו כאילו היה עד להקמת מדינת ישראל ולדרך הארוכה והניסית שעברה עד היום".
רק באופן הזה אנחנו יכולים באמת להיות שמחים וגאים בהישגיה של מדינתנו. כי אמנם מחירי הקוטג' קצת יקרים והדלק בכלל לא זול, אבל חשוב לעצור לרגע ולזכור, את שהיה פעם.

*המחבר הנו סטודנט שנה ג'  בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

        **גבולות  ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, 1967.   

יום שני, 24 באפריל 2017

מתי בפעם האחרונה ישבתם לשיחה עם ניצול שואה בביתכם?

מאת שחר קליימן


מתחת לפני השטח, בסלונים, במתנ"סים ובספריות, יום הזיכרון לשואה ולגבורה חווה שינוי עמוק. את השינוי חשתי הבוקר, כשעמדתי דום בצפירה והתקשיתי לדלות משמעות מהאקט הריטואלי. דווקא בגלל השינוי הזה, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה היה משמעותי במיוחד עבורי השנה. במתנ"ס קטן בעיר לוד, אותו פתחנו בתחילת השנה*, זכינו להשתתף ביוזמה המיוחדת של זיכרון בסלון. לא רק אנחנו, אלא לא פחות מששה עשר מוקדים נוספים בעיר. "זיכרון בסלון" מציע לארח מפגש עם ניצולי שואה בסלון הפרטי ולהקדיש ערב  לעדות חיה, ללימוד קבוצתי ולדיון במאורע.
את הערב שלנו הקדשנו לשואה בקרב יהודי צפון אפריקה, נושא שנדחק לא פעם לקרן זווית. זכינו לשמוע את רוחמה קומידי, ניצולת שואה מקסימה שסיפרה על חוויותיה כילדה בת שמונה בתוניסיה. כיצד ננצרו בבתיהם עקב הפצצות המלחמה, כיצד אביה נלקח למחנה עבודה ואיך שחררו אותם בעלות הברית. אך גם על המאפייה שניהלה משפחתה טרם המלחמה ועל עלייתה ארצה, כאן התחתנה והקימה משפחה לתפארת. בטרם הקשבנו לסיפור חייה, התעמקנו בסקירה היסטורית על גורל יהודי צפון אפריקה בזמן מלחמת העולם השנייה. ובסוף הערב, קיימנו דיון על מקומה של השואה בקרב יהודי המגרב והמזרח.
רצוי לפרט על כך: לאחר שבשנת 1940 הנאצים כבשו את צרפת והקימו משטר בובות בדרומה, אותו ממשל וישי בראשות מרשל פטן החיל את תקנות הגזע על הקולוניות הצרפתיות במגרב: במרוקו, בתוניסיה ובאלג'יריה. אזרחותם הצרפתית של היהודים נשללה. רופאים, פקידים, קציני צבא ובעלי מקצועות חופשיים אחרים, איבדו את משרתם. תלמידים הודרו מבתי הספר. יהודים בתוניסיה נאלצו לענוד טלאי צהוב ודמם הותר. כך גם בלוב שנשלטה על ידי איטליה הפשיסטית והחילה את חוקי הגזע ב-1938 עקב הברית עם גרמניה הנאצית. ואומנם, בשנת 1942 בעלות הברית שחררו את מרוקו ואלג'יריה ממדינות הציר, אולם תוניסיה ולוב נפלו במשך המלחמה לידי הנאצים. כך היהודים שם מצאו עצמם מבצעים עבודות כפייה ונכלאים במחנות צפופים ובעלי תנאי מחיה מחפירים כמו מחנה ג'אדו בו נספו 562 יהודים ברעב, חולי ועינויים. נתינים יהודים זרים אף גורשו מלוב וכחמש מאות מהם הגיעו למחנות ריכוז באירופה. שחרור שאר מאחזי הנאצים במגרב ב-1943 לא צפן נחמה גדולה. היהודים המשיכו לסבול מהשקיעה במעמדם, מאזרחותם שנשללה ומדמם שלמעשה הותר. כך עד עלייתם ארצה. 
"זיכרון בסלון" מציע אפוא נתיב מקביל ומשמעותי יותר לזיכרון. נתיב של למידה, של מפגש פנים אל פנים ושל דיון אמתי. לקראת סיום, כשרוחמה סיפרה לנו איך שמרה על זוגיות במשך 60 שנה, היא ייעצה לנו שבחיים, כדאי ללמוד לסלוח ולהשלים. באופן מוזר מעט, אולי דווקא זו הנקודה שהייתה תמיד חסרה לי בטקסים הרשמיים. היכולת להביט בחור השחור הזה של הנפש היהודית ולהניח אצבע, אפילו זרת. לחבוש את המקום שכואב, וכך להתרפא ולמלא את החלל. למען נוכל לקום ולהתקדם למרות הכול. ככה זה כשפוגשים את האנשים עצמם, את הניצולים שמספרים לך בלי לומר זאת ישירות, "אנחנו המשכנו הלאה וניצחנו."

*במסגרת פרויקט "תוצרת הארץ".


הכותב הוא סטודנט שנה ג' בחוג לתקשורת ומזרח תיכון באוניברסיטת בר אילן וחבר מערכת "בר דעת"